עוד לא הספקנו לסגור את דלתות המונית, וחמי כבר שקוע בשיחה קולחת עם הנהג. זה לא שהוא אוהב בני אדם. לרוב הוא ואני עומדים כתף אל כתף בחזית מאוחדת של אנטיפתים למודי קרבות וחמורי סבר.
רק שאותו, משום מה, הם מסקרנים. קצת כמו חרק משונה שנקרה בדרכו של אנטומולוג נלהב. איפשהו בין שליפת הזכוכית המגדלת לנעיצת מחט התצוגה. פסיכולוג במקצועו ואנתרופולוג חובב- משהו בבריות הללו קוסם לו ברמת האינטלקט, אם לא ברמת הרגש.
הפרט שלפנינו, מקורו בפקיסטן. הוא הגיע עם משפחתו לדנמרק לפני שלושים וחמש שנה. האנגלית שבפיו מצויינת על אף המבטא הכבד- ככל הנראה דני, גם אם אוזני אבחנה אותו בתחילה כמבטא פקיסטני. אם בדעות הקדומות שלי אני מקפידה להתבייש, על אלה של אוזני אין לי שליטה.
בעלי ואני מחליפים גלגולי עיניים. הנטיה של אביו לתחקר אנשי שירות חפים מפשע אינה זרה לנו, אך המבוכה הנלווית ממאנת לדעוך עם השנים. ריפוד העור של המושבים מסרב לשאוב פנימה את ישבנינו המכווצים, לתת לנו מסתור זמני מזוועות האינטראקציה הכפויה.
חמותי, מצידה, מתענגת לסירוגין על רבבות דאגותיה ועל פלאי הארכיטקטורה המקומית. היא שולפת אותנו מעת לעת מבין כריות המושב כדי להפנות את תשומת ליבנו לחזית ארט נובו מוחשית מחד ואסון פוטנציאלי אי שם בעתיד מאידך.
בינתיים, השיחה במושב הקדמי לוקחת תפנית מסוכנת. אם יש משהו שחמי יותר אוהב מדיבוב קורבנות זרים, זה עיסוק בלתי נלאה בהיסטוריה הכאובה של עם ישראל. ואל אותם מחוזות שנויים במחלוקת נודדת כעת השיחה.
"גם אנחנו היינו תחת שלטון בריטי," מזכיר הנהג. "לולא הם, אפשר היה למנוע את הסכסוך בין הודו לפקיסטן. בכל מקום שהם שלטו בו- הם השאירו אחריהם מלחמות."
מבלי משים, מצטרף קולי לשיחה.
לא הרגשתי כך מאז אותו יום, אי אז בכיתה י"א, כשדיברתי לראשונה עם מי שעתידה הייתה להפוך לחברתי הטובה ביותר לאותה תקופה. מרגע שפרקתי בפניה את שנאתי לאקס שלה, הכל נעשה קל וטבעי כמו שיחה בין שני פעוטות בגן שעשועים ריק.
"היי, אתה לא צריך לספר לנו, הישראלים. תראה איזה בלאגן הם השאירו אחריהם אצלנו," האינטרוורט שבי יצא להפסקת צהריים מוקדמת. אני אפילו שוקלת להגיד משהו על חיבתו של לורנס איש ערב לגברים צעירים, עמדתו של החוק הבריטי בנושא, והובלת שני הגורמים שלעיל לפריחת הלאומיות הערבית. החלטתי להישאר על קרקע בטוחה ולקלל את האימפריאליזם בלי ללכלך על לאומיות ערבית. אחרי הכל, הבחור מוסלמי. חוץ מזה, למה לסבך סיטואציה נוחה עם אויב משותף אידאלי?
כאן הנהג מציע מחוות ידידות נוספת. תיירים צרפתיים, מסתבר, הם גסי הרוח שבלקוחות. ראשי סחרחר מנחת. אני חושבת על שיזופי לובסטר בוהקים, קולות חזקים וצורמים, פרצופים חמוצים והכלבה בניס שלא נתנה לי להשתמש בשירותי בית הקפה שלפני דקות בודדות ישבנו בו.
אז נכון, עקרון האויב של האויב שלי עתיק כמו האנושות עצמה. אבל להבין את התיאוריה מאחורי עלילות נוסח "היהודים התנקשו בצאר" זה דבר אחד. דבר שונה לחלוטין הוא להרגיש את הכפתורים נלחצים על לוח הבקרה שלך עצמך. לראות כל אחת מהנורות נדלקת בתורה. להתבייש קצת באנושיות הפשוטה שלך. ובכל זאת לצאת מהסיטואציה מדושן עונג, עם חבר חדש, זמני ככל שיהיה, בארץ זרה.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.