״אל תזוז. ואל תישען אל שום דבר!״ מצווה קול נשי נוקשה מתא השירותים הצמוד. כמו קולות רבים כאן בשדה התעופה של איסטנבול, הקול שהקפיץ אותי מהאסלה דובר רוסית. אני מתעשתת ברגע האחרון, בטרם ישליכני כוח המשיכה אל מי האסלה המרובעת האופנתית. ״אל תתרחק! אם תתרחק, יגנבו אותך.״
״הבנתי,״ מאשר קול ילדותי דק. הדרדק נשמע צייתני ומנומס, אבל נראה שאיום החטיפה לא עושה עליו רושם מיוחד. כאילו כבר שמע את אותה אקסיומה בעבר.
הילדון הרבה יותר רגוע משאני זוכרת את עצמי אי פעם, בעיקר בשדות תעופה. ועלי אף אחד אפילו לא איים שיגנבו אותי. לא בגלוי, על כל פנים. מצד שני, אני מודאגת הרבה יותר מהאפשרות ששירות הביטחון של השדה יפתח את המזוודה שלי ויגנוב לי את התחתונים. או סתם יגע בהם. אמרו לי כמה פעמים שמכונת כביסה הורגת נגיפי איידס, אבל אני סקפטית מטבעי.
אני מתייצבת על רגל ימין ודוחפת בזהירות את כפתור הורדת המים עם קצה נעלי השמאלית. כמות הציפוי המוזהב ששימשה לעיצוב תאי השירותים בלאונג׳ מחלקת העסקים של טורקיש איירווייז אולי מרתיעה אותי, אבל לא את הבקטריות. את הדלת אני פותחת ביד חשופה- עמדת הכיורים נמצאת בחוץ בכל מקרה.
מחוץ לדלת הסמוכה לשלי ממתין ילד כבן חמש בעל חזות אסיאתית. הוא לבוש פיג׳מה צבעונית, נקיה חדשה למראה. לרגליו נעלי טניס לבנות קטנות. הוא מרקד מעט על מקומו, מעביר את משקלו הפעוט מצד לצד. פעלתנות ילדותית בריאה, בשילוב התרגשות שמחה ושעמום קל מההמתנה.
במרכז לובי השירותים הרחב עומדת מזרקה עגולה גדולה עם ארבע או חמש עמדות לרחיצת ידיים- ברזים אוטומטיים למים וסבון, מעמד לקרם לחות ומתקן טישו המוסתר בגוף המזרקה. סביב מתגודדות נשים, מחציתן עטויות חיג׳אב. תווי הפנים של גלויות הראש- רובם ככולם סלאביים.
הילד בפיג'מה ניגש אף הוא אל עמדת הכיורים, מלווה אשה צעירה,קטנת גוף וחמורת סבר. יפנית או קוריאנית, לטעמה של עיני המערבית חסרת האבחנה. היא ממשיכה לדבר אל הילד ברוסית זכה: ״קח את התיק שלי וחכה לי כאן.״
על-אף חיבתי להיסטוריה, ההדיוט שבי מופתע בכל פעם מחדש להיוודע לגודלה של האימפריה הרוסית העתיקה והמגוון העדתי של ברית הסובייטים שירשה את אדמותיה.
אני מורידה את עיני בנימוס, שלא לבהות, מנגבת היטב את ידי ויוצאת דרך הדלתות האוטומטיות הרחבות אל הלאונג׳ הדו-קומתי העצום. תמרון קצר דרך החלל נוצץ-הנברשות - משהו שהנשיא טראמפ עיצב במו ידיו הזעירות- מוביל אותי חזרה אל כורסת ההמתנה הבהירה שתפסתי.
רק שעתיים מאוחר יותר, ישובה במושב המטוס, אני מבינה למה הילד היה כל כך רגוע. היה כוח בקול שפיקד עליו- עוצמה שקטה חסרת עוררין. המילים אולי אמרו ״יגנבו אותך.״ אבל הטון? הטון אמר ״שרק ינסו!״
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.