Monday, August 31, 2015

Making the Trains Run on Time

Came home this evening to find my beloved engaged in a new video game, whose sole objective seems to be moving trains on a railroad. Occasionally, "I've Been Working on the Railroad" plays in the background. I shit you not. Well, one thing led to another, and, voila:


Tuesday, August 25, 2015

על תבונה, רגישות, והיעדר השתיים

מזמן לא כתבתי. לכל הפחות לא בעברית. על אחת כמה וכמה כתיבה לא בדיונית. כמה חודשים לחוצים מאד ועמוסים מאד מכל בחינה אפשרית.
את חזרתי לעיסוק אני חייבת לפקעת רפש מוצק מתעלת ביוב חסומה, בדמות זקנה חסרת כבוד מינימלי למונחים מרחב אישי, פרטיות וכיוצא באלה גחמות של הציביליזציה. בין כל יושבי האוטובוס, הועילה בטובה הגברת רפש פון ביוב לבחור בי כשכנתה לנסיעה.
הדבר הראשון שעשתה כשהתיישבה, היה נעיצה חסרת בושה של רומחי עיניה במסך הסמארטפון שלי.
"אוי! איזה יופי! צבעוני. מה זה? משחק?"
אני אדם מאופק, גם אם לא בהכרח סבלני. לא אמרתי לה מה צבעוני אצלה ומי יכול לשחק עם זה. פשוט סיננתי "כן" לקוני בלי להסתכל עליה, בתקווה שתבין את הרמז. לא, אני לא יודעת למה אני בכלל טורחת לנסות עדיין בשלב זה. אולי כי עוד לא קניתי שוקר כדי לשדר מסרים ברורים יותר לכל מי שחודר לי לפרטיות. ואולי כי אני יודעת שבכלא ככל הנראה לא אזכה לרמת פרטיות גבוהה יותר. לא שאני יכולה לומר בוודאות שיכבדו שם פחות את המרחב האישי שלי.
אז לא שיספתי לה את הגרון. חמש דקות מאוחר יותר כבר הצטערתי על כך.
היא שולפת את צמד הרמחים המטונפים שלה ממסך הטלפון שלי ונועצת לי אותם ישירות לתוך הפנים.
"את צריכה להפסיק לאכות שוקולד ותפוזים," היא מקיאה בנדיבות את חוות דעתה הרפואית.
כל חיי הבוגרים אני סובלת במידה כזו או אחרת מעור פנים בעייתי. עד לפני שנה, מעבר להתפרצויות תקופתיות, זה לא היה שום דבר שקצת מייקאפ לא יוכל לסדר. בחודשים האחרונים המצב רע. כל כך רע, שאם זה היה תלוי בי לא הייתי יוצאת מהבית. וגם שם הייתי מסתובבת עם רעלה.
בשבוע שעבר התחלתי טיפול חדש אצל קוסמטיקאית שמתמחה בתחום. מדובר בעניין שייקח חודשים ארוכים, ובינתיים אני מתפללת לעשרה פנתאונים שונים.
ואז מגיעה מדאם מריחת-צואה-מתחתית-הנעל, שלא רק שלא יודעת כלום על החיים שלי, אלא שבדיוק במצב זה ברצוני להשאיר את כמות הידע שלה בנושא, ומציעה לי ברוב נדיבותה עצות שמוטב שתדחף לחור ממנו היא זחלה.
אני רואה אדום ורוצה לצרוח בתדר שיגרום לראש שלה להתפוצץ. אבל אני לא צורחת.
בקול המונוטוני היבש הזה שאני עובדת עליו כבר קרוב לשלושה עשורים, אני אומרת לה שהיא מפריעה לי להתרכז ושאני לא אוהבת לדבר בבקרים באופן כללי.
היא מצייצת ש"כן, כן. לא אפריע. אל תתייחסי אלי," כאילו היו לי כוונות אחרות.
ובכל זאת, אני מרגישה מטונפת. וכועסת על עצמי שבכלל הייתי צריכה לתת לה תירוצים כדי לא לדבר איתה. ולא, נניח, אמרתי לה בעדינות לאטום את פי הטבעת הזה שהיא קוראת לו פה ולהתעמק היטב במראה שלה עצמה, בלי הערות מיותרות לגבי אנשים אחרים.
כמו כל הפעמים ההן שאמרתי למטרידים שאני תפוסה. משמע, פיסת בשר זו היא רכושו של גבר אחר, לך חפש אחת שטרם נרכשה. ואחר כך חשבתי על כל הדברים שהייתי צריכה להגיד להם, וכל הדברים שראוי היה לתלוש להם. מחשבות עקרות, טורדניות וחסרות תועלת כמו הזקנה באוטובוס.
במשך שנים התרגלתי לחשוב שזו המנטליות הישראלית הדורסנית, פולשנית וחסרת הגבולות שאשמה. ואכן, הפרטיות וצנעת הפרט אינן נמנות בין אוצרותנו הלאומיים. שלא לדבר על כבוד כלשהו לרצון הפרט, להחלטות הפרט כשמדובר בחייו האישיים, או לזכותו של הפרט להגיד "לא."
אבל הבעיה היא אוניברסלית הרבה יותר. יצא לי לספוג הטרדות ועלבונות מהסוג הזה מאנשים שבקושי הספיקו להעביר שתי מלחמות בארץ.
לילי, המנקה ההונגריה שעבדה אצלנו במשרד במשך מספר חודשים, לא ידעה מספיק עברית כדי לקרוא את הספאם שקיבלה לפלאפון שלה. ובכל זאת, בעברית המועטה שבפיה השתמשה כדי להעיר, לשאול ולייעץ לגבי כל פעולה שהתבצעה במחיצתה במטבח. ומובן שאף היא לא שכחה להזכיר לי את עור פני בעדינות של תותח הוביצור ("תטפלי בזה, כי ככה לא יפה. תלכי לבית מרקחת ותקני *שקר כלשהו*. ככה אני עושה כשאני בגילך").
המנקה שהגיעה אחריה גם היא לא הייתה תוצר של התרבות הישראלית. מחסום השפה היה כל כך חזק, שהוא בלם כל ניסיון להצקה מצידה. כך היה, על כל פנים, עד שגילתה שגם אני יודעת רוסית. אז המטבח הפך שוב לשטח עוין.
היא הייתה נועצת מבטי קנאה נוטפי ארס בגוף שלי, מפשיטה אותי עם העיניים כמו שאפילו הדוש הסליזי ביותר לא היה מעז. "את כל היום אוכלת," היתה מתיזה בין קילוחי ריר. "איך את כל כך רזה? תראי איזה גוף יש לך. הלוואי ואני יכולתי לאכול כל הזמן כמוך ולהשאר רזה."
ואכן, אני אוכלת די הרבה. תפוחים. יודעים מה עוד אני אוכלת כבר עשור וחצי? הפרעות אכילה. מאבק מתמיד על יציבות, כנראה לשארית חיי. יודעים איך אנשים עם הפרעות אכילה מרגישים כשבוחנים מה שהם אוכלים ובוהים בגוף שלהם? רמז: הזקנה מהאוטובוס עשויה מזה.
כשביקשתי מהמנקה (סורי, הגישה שלה לא עוררה אצלי רצון עז לטרוח ללמוד את שמה) שתפסיק להעיר לגבי הנושא הזה כי לא נוח לי איתו, היא שאלה למה. לא, אני לא יודעת איפה היא קבורה היום.
כך שהאנושות, מסתבר, מורכבת ברובה מאותו חומר גלם מחורבן. כנראה ישראלים לרוב פשוט מוחצנים יותר, אז מריחים את זה יותר מהר. או שקל יותר לספוג השפעות תת-תרבותיות מאשר ללמוד שפה. שתי האופציות מציגות את האנושות באור שלילי מספיק שאהיה מוכנה לקבל אותן.
אומרים לי שאין מה לעשות: לא תחנך מחדש את כל האנושות. אבל אני, אופטימית שכמותי, בכל זאת מאמינה בכוחם של חיזוקים שליליים. או חיוביים. אני לא יודעת על איזה סוג מטען שוקר פועל.

Saturday, August 22, 2015

No More History Channel for Me...


My sincere apologies to Nero for the unbecoming comparison. After all, furry orgies notwithstanding, the man's insanity had its limitations.