אלפי שנים של אפור

הזהרה: בפוסט הבא יופיעו ספויילרים לקאסל, סוף עונה 2.


לא קראתי את אנה קרנינה. ולא מתוך פחד מקלאסיקות כבדות ומדכאות. לא קראתי את אנה קרנינה בגלל מה שהרומן הזה מייצג עבורי. עוד קלאסיקה עבת כרס על עולם שנשלט על-ידי גברים לבנים שבו אשה שלא מתנהגת כראוי, שלא סותמת את הפה ונותרת נאמנה לבעלה, נענשת על-ידי הגורל באופן טראגי. וכן, אני מבינה את כל העניין עם רוח התקופה, אני מבינה שמעמד האשה לא בדיוק היה משהו שהאנושות ככלל יכולה להתפאר בו מאז... מאז תחילת תולדותיה פחות או יותר. אני מבינה שאני לא יכולה לצפות מרומן בן המאה ה-19 לתפיסה שאפילו במאה ה-21 אינה מובנת מאיליה לרבים מחברי גוש הטינופת הכלל שנקרא "האנושות".
אני קראתי לא מעט קלאסיקות מאותה תקופה, בין אם להנאתי או במסגרת הלימודים, ואני מסוגלת לתת את הקרדיט הראוי לדמויות בהתאם לנסיבות התקופה שבה הן חיו. אני לא אוהבת לקרוא כל יצירה באשר היא דרך פריזמת ה"אכלו-לי-שתו-לי-עשו-לי". אבל כשרומן סובב כולו סביב הגורל הראוי לאשה נואפת, בעולם שבו אם הינך בעל זרג אתה רשאי לדחוף אותו באשר תחפוץ, הוא מעלה את חמתי ולו רק מפאת המקום שהוא תופס בפנתיאון הספרות הקאנונית.
אין בכוונתי לחרוץ את דינה של יצירה ספרותית כזו או אחרת, אבל אני שומרת על הזכות לבחור להימנע מהוצאת זמני היקר על ספר שרואה בי כלי שעשועים שראוי להיזרק על פסי רכבת אם הוא מלוכלך מכדי להמשיך לשחק בו. תודה.
כאב לי לגלות תפיסה דומה אצל אחד הסופרים האהובים עלי בני המאה ה-20, סומרסט מוהם. ברומן Mrs Craddoc הוא כותב על אשה הכבולה בשלשלאות של נישואים פזיזים לבעלה הבור, עד ליום מותו, בצל אפיזודת האהבים הקצרה שניהלה עם בחור הצעיר ממנה במספר שנים. בגיל 30 היא נתפסת כזקנה בלה שעצם הניסיון שלה לאהוב ולהיאהב הוא מגוחך. מובן, ששוב כל כובד האחריות והאשמה בבגידה נופל על כתפי האשה.
ובכן, לו נותרה התפיסה הזו נחלתן של מאות שעברו, ניחא. את הנעשה אין לשנות. אבל היום, חוששתני, ספגתי את הקש האחרון. ולא היה זה טוד אקין שהביס אותי. לא רב ולא אייתוללה היו אחראים לזעמי היום. המכה באה מן המקום הכי פחות צפוי- סדרת טלויזיה נפלאה, בת העשור הזה, מערביות נאורה ומתוחכמת למהדרין מהמהדרין.
היוצרים של קאסל, אני שונאת אתכם. אין לי מושג על מה חשבתם, אבל מתחשק לי לבעוט לכולכם בבירכיים. באיזו זכות, נבלות שכמותכם, אתם מענישים את בקט ברגע שהיא מנסה לבנות לעצמה מערכת יחסים נורמאלית, כאלטרנטיבה לפלרטוט האינסופי וחסר הכיוון עם קאסל? איפה הייתם כשמתחילת הסדרה קאסל קפץ על כל פרגית שנקתה בדרכו, וחזר בסצינה הבאה עם חיוך שבע רצון? למה כשהוא עושה את זה, זה חלק מהשרמנטיות הסקסית של הדמות, וכשהיא מחליטה לשים עין על גבר אחר, היא ראויה להיענש? כך מר קאסל לא מוכן לשחק. הוא מחליט ללכת, שתלמד לקח, החוצפנית. ואספזיטו בן אלף הזונות עוד מעז לגשת אליה ולבקר אותה על כך שהעזה לפקפק בבלעדיות של קאסל עליה. כי הבלעדיות על המוסר נותרת בידי הגברים. שיוויוניות בתחת שלי, אנשים. שיוויונית בתחת שלי.
ועכשיו סלחו לי, אני חוזרת לראות קאסל. כל הזין.

תפוחים מסבתא

הסיפור הבא מוקדש לשני אנשים שאהבתי בכל מעודי, ושאינם איתנו עוד. 

תפוחים מסבתא- סיפור שלא פורסם

סבתא שלי היתה אדם קטנטן. 1.50 מטרים של רוגע מוחלט, שקט נפשי מופתי עד להכעיס, סבלנות סטואית חסרת פשרות ונכונות להקרבה עצמית החדורה ברוח הקומוניזם. כל מה שנחסך ממנה בילדותה בבילורוס של שנות ה-40, כל מה שלא יכלה להעניק לבנותיה בעוד היא מתישה עצמה לדעת בעבודה בשנות ה-60 וה-70, נתנה עד כלות לנו, הנכדים.

בימי החגים הייתה שומרת קופסאות קרטון מעוטרות ואורזת בהן ממנחות אהבתה בין שלל דברי מתיקה. כל ממתק עטוף היה בחום ידיה הקטנות הקמוטות משישים שנות עבודה. לרוב הייתה מוסיפה לחמניית שמרים ריחנית, עמוסת פרג מתוק, מעשה ידיה. ובין הממתקים, בודד וגלותי, מונח היה דרך קבע תפוח חרמון אדום ומבריק.

את התפוח לרוב הייתי מכרסמת ראשון, תמיד בקצת עצב. השמחה שבקבלת המתנה מהולה הייתה בכאב ובושה על כך שלקחתי דבר מה מסבא וסבתא. ידעתי שאין להם הרבה והנכונות שלהם לחלוק נגעה לליבי למרות, ואולי בגלל, גילי הצעיר. התפוח תמיד נראה כל כך לא שייך שכל נוכחותו אימללה אותי. אורח חייהם הפשוט של הסבים שלי התפרש בעיני התמימות כעוני מחפיר והתפוח היומיומי בין ממתקי החג העצים את החוויה אלפי מונים. זו הייתה נטייתי- לחפש בכל אותות אומללות, להחדיר כל דבר ברגשנות המגוחכת שליוותה את שנות ילדותי. רחמיהם של ילדים הם זולים, חזקים וטהורים. כמו אכזריותם.

סבתא תמיד הזכירה לי עכברון קטן, אפור ושקט, הממעט לדרוש, ממעט להתלונן, ממעט לשדר נוכחות. במעורפל, ובעיקר מתוך סיפורים, אני זוכרת איך עוד בבילורוס היינו משחקות שתינו בחתול ועכבר. מקצה אחר של הבית הייתה משמיעה סבתא ציוצים של עכבר, ואני הייתי עונה לה ב"מיאו" ילדותי, וחוזר חלילה. כמזכרת מאותו משחק, השתמר כרטיס ברכה קטן עם תמונה של חתול אפור. היא שלחה לי אותו לארץ אחרי שעזבנו, כשהיא וסבא הפכו למעין דמויות מיתיות החיות אי שם בארץ רחוקה ובבוא היום יצטרפו אלינו כאן, בין הדקלים. “זוכרת?” כתוב מצידו השני של הכרטיס.

לא זכרתי דבר כשהם הגיעו, אבל הם עזרו לי להיזכר. במהרה תחושת הקרבה המעורפלת חסרת הפנים הפכה לדבר מוחשי, קונקרטי ויומיומי. כפניקס העולה מן הלהבות, היא פרחה והתגלמה מחדש בטעם התבשילים של סבתא, בריחו המרגיע של מעיל העור הישן של סבא, בשקשוק המתכתי של ארגז כליו. את תמונת ילדותי השלימו קולם הישנוני של שדרני רדיו רק"ע, רחשי הטיגון של קציצות ותפוחי אדמה, סלמון מעושן מתוצרת סבא, תה מתוק ועוגת לקח ריחנית. את עוגת הלקח הייתי אוכלת תוך עיקום אפי המנומש. טעם הציפורן החזק והנוכחות המעיקה של הדבש והצימוקים לא היו אהובים עלי במיוחד, אבל עוגה היא עוגה. כילדה, מעולם לא אמרתי "לא" לדבר מתיקה כלשהו באשר הוא. ובעוגות של סבתא היה משהו מוכר וביתי שגרם לי להיקשר אליהן, על אף סלידתי מן הציפורן.

שם, בבילורוס,סבתא הייתה מרצה לפיזיקה. בחטיבת הביניים נהגתי לשאול אותה שאלות לפני מבחנים. תמיד הייתה מקפידה לענות במפורט, בערב רב של מונחים שמשמעותם נסתרה ממני. נטיתי לחשוד שאולי הפיזיקה של אז, של רוסיה, היא לא אותה הפיזיקה של ישראל של היום. תמיד היה איזשהו דיססוננס מטריד בין השתיים. בבית הספר הכל היה פשוט יותר, מותאם להלך החשיבה הילדותי, המחפש רשימות לשנן והכללות גסות להיאחז בהן. ובכל זאת, תמיד הקשבתי להסברים של סבתא וניסיתי להבין את המושגים הזרים והסבוכים.

הייתה זו סבתא שלימדה אותי חילוק ארוך. למרות תפיסתי המהירה, דווקא את החילוק הארוך התקשתי להבין. מוחי כאילו ננעל בפניו, התבצר בחומה של עקשנות עיוורת. כאילו היה החילוק אויב אכזרי שהכרתי התנגדה לו בכל מעודה. מרגע שנותר בלתי מובן הפך למקור ייאוש וסבל שכל מהותי התמרדה כנגדו וסרבה להכיר בו כחלק מעולמה המסודר וההגיוני של המתמטיקה. בשנותי הראשונות על ספסל הלימודים היה עולם זה מקור נחמה עבורי, אי של שפיות בין ההתחכמויות חסרות התועלת של הבנת הנקרא והפסוקים המייגעים וחסרי הפשר של ספר בראשית. והנה, לראשונה, המתמטיקה בגדה בי ועל כך מיענתי לסלוח לה. חמתי בערה בי יחד עם תחושת ההשפלה היוקדת על שאיבדתי את היתרון היחיד שעמד לזכותי. וככל שזעמתי יותר, כן גברה עקשנותי עד שהיה החילוק הארוך לקשר גורדי שכל רצוני היה לבתרו בהינף חרב.

אך סבתא לא נרתעה מפני בורותי הפתאומית. היא לא חרדה פן אאכזב אותה, כי לא תלתה בי את כל תקוותיה עלי אדמות. סבתא הייתה אדם הגיוני ופרקטי, שלא כמו רבים מן המבוגרים שהקיפו אותי במהלך ילדותי. לאט ובזהירות קלפה ובצתה עבורי את החילוק על שלביו, עד שלעסתי את פלחיו בכוחות עצמי והותרתי את הליבה נקיה למשעי.

הרוגע של סבתא לא היה, חלילה, חסר דאגות. אלא שדאגותיה היו שקטות, איטיות וכבדות יותר. את ההתרגשות שחסרה לה בחיי היומיום שמרה לטלנובלות הנצחיות שלה. שם, תחת שמש טרופית לוהטת, התרוצצו נשים היספאניות שזופות, בעלות תווי פנים רחבים וחושניים. הללו היו מתעלפות על ימין ועל שמאל, מאבדות את הזיכרון ומוצאות אבות, אמהות, אחים וילדים אבודים על כל צעד ושעל.

הייתי עוקבת בהשתאות אחר הבעת הפנים המתוחה שלה בעוד היא נאנחת ולופתת את ראשה בין ידיה. אצלי ההתרחשויות על המסך עוררו סקרנות משועשעת קלה ותו לא. ובכל זאת, הייתי משחזרת את הסצינות הסוערות מאוחר יותר עם בובות הברבי שלי. כמדומני, בובות הפלסטיק חסרות ההבעה ביצעו את תפקידן במקצועיות העולה בהרבה על זו של השחקניות הארגנטינאיות והברזילאיות. זאת על אף שהמסכנות ניסו בכל מעודן ליצור על המסך אשלייה של חיי זוהר עבור סבתא שלי, ועוד מיליוני נשים כמוה. נשים מכל רחבי העולם, אינטלקטואליות משכילות ועקרות בית קשות יום כאחת, ולעיתים שני הדברים גם יחד, היו עוצרות את נשמתן כאשר גוואדלופה, או קמילה או חואניטה מנפחת את נחיריה במורת רוח מוקצנת ומכריזה בסנתר מורם שחוסה איגנסיו אינו בנו האמיתי של רודריגו. ודובוני הפרווה שלי היו מזילים דמעה כשגרסת הפלסטיק שלה הייתה מסתובבת על עקביה ומניפה את רעמתה המחומצנת בדרמטיות.

לפעמים הייתי ממציאה תסריטים משל עצמי ומספרת אותם בעיניים זוהרות לסבתא במסווה של עלילות סרטים או סדרות שראיתי בלעדיה. היא הייתה בולעת את מילותי בשקיקה, מנענעת את תלתלי הפלדה שלה ועוצרת את נשמתה בהתרגשות בעודי מותחת את דברי בהנאה בין הפסקות תיאטרליות. גם כשחשדה, ואולי אפילו כשידעה, שאני שולפת את המעשיות סוחטות הדמעות מן השרוול, הייתה מקשיבה, מרותקת, כואבת את כאביהן של הדמויות, מאושרת בשמחותיהן ונאנחת בהקלה עם שוך הסערה.

את בובות הברבי שלי הייתה סבתא מכנה "ברבות". לה לא היו כאלה כשהייתה קטנה. כששאלתי אותה עם אילו בובות הייתה משחקת, סיפרה לי שהייתה מגלגלת צרור סמרטוטים ומכינה בעצמה בובה. הקשבתי בעיניים פעורות לרווחה, ריחמתי עליה עוד קצת וחזרתי לשחק עם הבובות שלי.

שעה אחר כך, אני שוב במטבח עם סבתא. היא מטגנת בלינצ'ס דקיקים וזהובים והבית כולו אפוף בריח הבצק המטוגן. אני מערבבת סוכר ושמנת בצלוחית קטנה בשביל הבלינצ'ס שלי. בהיסח הדעת, בלי להפסיק לערבב ובלי להרים את עיני מהצלוחית, אני אומרת: “אוי סבתא, את לא תאמיני איזה סרט ראיתי אתמול.”

אני זוכרת כמה שמחו סבא וסבתא כשעברו לדירה קטנה משל עצמם. סבא צבע בעצמו את כל הקירות והתקין ארונות אחסון מלוחות עץ בכל חלל לא מנוצל. לסבא היו ידי זהב, כמו שהעיד על עצמו לא פעם, בלא ענווה יתרה. הענווה היתה נחלתה של סבתא. סבא מעולם לא התרברב בסגולות שלא ניחן בהן, אך לא היה זה מטבעו להצטנע. תמיד היה עבורי מודל של גבריות, כוח ובטחון. אפילו בעקשנותו הילדותית ראיתי אז הפגנה של סמכותיות ועוצמה.

סבא שלי היה אדם מורכב ורב ניגודים. כל חייו היה פועל, אך תמיד היה צמא לידע והספיק ללמוד מכל וכל כשכל כליו הם אהבתו לספרים וניסיון החיים שרכש. הוא אהב לעבוד עם הידיים ולא הייתה מלאכה שלא היטיב לבצע. אפילו בתפירה עזר לנו הוא, ולא סבתא. סבתא הייתה מטליאה את מכנסי כשהייתי קטנה והרבתי לשפשף את ברכיהם. היא הייתה תופרת כפתורים שנתלשו. אפילו הייתה לה קופסה עם שלל כפתורים צבעוניים מעוצבים במגוון דוגמאות מפלסטיק ומתכת. יכולתי לבלות עידנים בניסיון למיין אותם. אך כשהגיע הדבר לעבודת תפירה רצינית- מכפלת לג'ינס, הצרת חצאית או מכנסיים, הייתה אמא לוקחת אותם לסבא. עבודתו הייתה ייסודית והתוצאה המושלמת הייתה חוזרת במהרה בליווי חיוך ועקיצה קטנה נוסח "מה הייתם עושים בלעדי?”

סבא ידע הכל על כל תחום אפשרי והיה לו כשרון נדיר של מספר. הוא לא היה אדם דברן, אבל אהב לדבר על נושאים שהתמחה בהם. מרותקת, הייתי מקשיבה להסברים על כל פריט בארגז הכלים השחור הכבד שלו. למקדחה הענקית הישנה שלו היו אינספור מקדחים שונים והוא תמיד ידע מיד איזה מהם יתאים לכל מלאכה. שוב ושוב הייתי שואלת על ההבדלים בין מגוון הברגים שאוחסנו בארגז בסדר מופתי, והוא תמיד היה מסביר ברצון. מעולם לא הצליח לשעמם אותי בדיבוריו, אפילו כשתיאר בפרוטרוט את אופן הפעולה של מפעל קרטון.

וכשהיה מספר על ילדותו על שפת הנהר ועל תקופת שירותו בצבא הסובייטי, לא היה אדם מאושר ממני עלי אדמות. הייתי יושבת פעורת עיניים וגומעת בשקיקה כל פרט ופרט, החל בנהלי חלוקת הלחם בצבא וכלה במעשיות מסמרות שיער על מפגשים עם דובים וזאבים ביערות המושלגים של בילורוס. לא תמיד ידעתי אילו מהסיפורים התרחשו באמת ואילו היו בדיה מוחלטת, ולמען האמת לרוב לא היה אכפת לי במיוחד מה אחוז האמת בסיפורים. הדמיון והמציאות היו מולחמים בלהט דיבורו לכדי מקשה אחת עד שלא ניתן היה להבחין בינהם.

אבל עוד יותר מהסיפורים המסעירים של סבא, אהבתי את החמימות הנוחה של השגרה שהשניים דבקו בה בקנאות. כמה פעמים נשארתי לישון אצלם בדירה, ואלה היו כמה מהימים הרגועים והמאושרים בחיי. בקיום היומיומי שלהם היה סדר והיגיון. הכל התנהל בדיוק כפי שראוי היה שיתנהל, כאילו היה כך מאז ומעולם וישאר כך לנצח.

כל יום בשנה ללא יוצא מן הכלל ארוחת הבוקר הייתה גזר מגורד ודייסת שיבולת שועל. לדייסה היה טעם לוואי חזק של מאזולה, בה השתמשה סבתא במקום חמאה. מאז התקף הלב של סבא הם הקפידו על תפריט בריא. החמאה הפכה אורחת בלתי רצויה על שולחנם, לדאבונו של סבא.

אחרי הדייסה היה מגיע תה בספלי חרסינה גדולים. הספל הלבן ששפתו מעוטרת בכתום היה של סבא. פשוט כי כך צריך היה להיות. עם התה הייתה סבתא אוכלת גבינה לבנה חמצמצה וקשה עם לחם רוסי שחור שבילדותי סלדתי ממנו אך לימים הפך לסוג האהוב עלי.

אחרי ארוחת הבוקר תמיד היה מה לעשות. תיקונים שונים בבית, כביסה ועיתונים לרוב. וכמובן, הטלוויזיה, אותה היה סבא מפעיל תמיד בקולי קולות, עקב שמיעתו הלקויה.

בחדר הרחצה שלהם עמד תמיד ריח של סבון רוסי. גם אחרי עשור בארץ, בלי כל אפשרות גישה לסבון סובייטי, שרר אצלם אותו ריח ישן ומוכר מימי ילדותי.

במטבח, על מדף לבן מעל הקומקום, עמדה אצלם דרך קבע קערת קריסטל מלאה סוכריות קשות צבעוניות. דיושס ירוקות, עם טעם אגסים עדין, וברבריס אדומות. לברבריס היה טעם גנרי של סוכריה אדומה קשה. אלה היו סוכרכיות של יומיום, לתה. בחבילות של סבא וסבתא מעולם לא היו כאלה. לצד לחמניית השמרים הרכה והתפוח התמידי היו רק ממתקים מתוצרת הארץ- טורטית, וטוב טעם וטעמי- נכסי צאן ברזל של ילדות ארץ ישראלית. היו שם גם סוכריות שוקולד בנייר צלופן מנצנץ עם מילוי כתמתם בטעם תפוזים ותרופה נגד שיעול, טעם שהוא יותר מעניין משהוא טוב.

טיולי הערב של הסבים שלי היו עבורי הרפתקה בפני עצמה. בדיעבד, לא היו אלה אלא הליכות ארוכות בשכונה, אבל באותם ימים היה בהן מעין קסם. הדימיון הפורה שלי ראה בטיולים המשותפים טקס לילי, המלווה במסע אל הלא נודע. בעצמי מעולם לא הרהבתי עוז להתרחק מהבית, ועוד אחרי השקיעה. עם סבא וסבתא חשתי נועזת, בטוחה ומוגנת. הרחובות הריקים היו שייכים לנו והיינו מהלכים בהם לאיטנו כאדונים.

באור הלבנה והפנסים, אפילו המקומות המוכרים ביותר נראו משונים ומסתוריים, מכושפים כמעט, אך לא מאיימים. הייתי ממציאה לעצמי אינספור ייקומים מקבילים בהם כיכבתי באלפי תפקידי גבורה. לפעמים היו גם סבא וסבתא דמויות בעלילותי, והם שיתפו פעולה כניצבים דוממים, נותנים מענה לגחמותי בהסכמה שבשתיקה.

ובסוף כל טיול ציפה אותו פרס קבוע שערכו לא יסולא בפז- חזרה לבית חמים, מואר ומזמין. למיטה חמה ונקיה, לאותו אורח חיים סדור שיחזור על עצמו גם מחר וביום שאחריו ובזה שאחריו.

שנים חלפו מאז אותה תקופה חסרת דאגות ורוויית חלומות. מאז הספקתי לגלות רבבות סוגי כאב, אלפי גוונים של אושר ועשרות זני תפוחים. תפוחי סמיט ירקרקים גדולים שטעמם עשיר וחמצמץ, תפוחי פינק ליידי סמוקי לחיים, מתוקים וריחניים. כל קיץ הביא עמו תפוחי ענה מוארכים בגווני צהוב ואדום, כל חורף האדימו תפוחי יהונתן עגולים ומושלמים כאותו תפוח שניתן לשלגיה. קרה שהביאו לי מאירופה תפוחי בר קטנטנים שכמותם מעולם לא טעמתי ותפוחים עסיסיים גדולים כמו ראש של תינוק. ובכל זאת, בעיקר בימי החגים, נותנת הייתי את כל ייבולי התפוחים בעולם, אלה שהיו ואלה שישנם ואלה שעוד יצמחו, בעבור טעימה אחת קטנטנה מתפוח החרמון שבחבילות החג של סבתא.