Tuesday, August 23, 2022

זרימה - סיפור קצרצר

 זה הכל עניין של דופק. כדאי שתהיה התנגדות. שהטרף יהיה מבוהל.

אבל לא יותר מדי מבוהל. לטרף מעולף יש טעם לוואי. איכשהו התוצאה היא מתכתית יותר, אבל בלי מליחות נעימה שמעקצצת על הלשון.

מרדף יכול להוסיף אוממי, אבל יכול גם להיגמר בטרף שחמק. אני אישית מעדיפה שלא להסתכן. אבל זה עניין של טעם. ושל רמת רעב.

חשוב לשמור על שיניים בריאות וחזקות. פצע שטחי מדי יוצר אפקט של קשית חסומה. יצא לי להשתמש בהן לפני הטרנספורמציה שלי, כשחשבתי שאייסקפה זה השיט. ניסיתי גם אחרי, עם מנות בשקית, מהבנק. בעיקר כי התחלתי להתגעגע לטרופיות. לא מומלץ. זה יוצא קצת כמו אורז שהיה במקרר יותר מדי זמן. כמו בסושי. תמיד שנאתי סושי.

אבל הזרימה הכי טובה היא מטרף רווי חיוניות ותקווה. כזה שבאמת יש לו בשביל מה לחיות.

לעולם לא אשכח את הכלה הצעירה, בחדר האחורי הקטן רגע לפני...

אה, רק התקשרת לשאול אם הברז פועל כמו שצריך? כן, זרם סביר ביותר. נראה שהמשאבות פועלות וזה רק אצלכם. תודה על ההתעניינות. ניפגש באסיפת הדיירים מחר בשמונה.

Friday, July 29, 2022

פרח -סיפור קצר

 היא לוקחת את הפרח בלי לחשוב אפילו. באקט אוטומטי של אורח שקוטף גביע שמפניה מהמגש שמוצע לו. היא נושמת בהקלה. זה היה פשוט. עכשיו תגיע המנוחה שהרוויחה ביושר. הקלה.


כשיום טקס הבחירה של לארה התקרב, היא התחילה לחוש חוסר מנוחה קל, בנוסף לציפייה ולהתרגשות שליוו את התקרבות היום אצל חברותיה. בינתיים הספיקו שלוש מהן להגיע לגיל חמישים המיוחל.

שולחן הבראנץ' של יום ראשון בבית הקפה השכונתי שלהן הצטמצם מחגיגה רבת משתתפים של חצי תריסר נשים צוחקות לחבורה קטנה ושקטה של שלוש. מספר גביעי המימוזה לא השתנה. האוויר סביבן היה סמיך מבעבר, הצחקוקים נגועים בנימה של סרקזם מריר. 

הן עדיין חיכו בכיליון עיניים לתורן להגיע לגיל הפרישה, אבל עכשיו התקווה הייתה מהולה בפחד. אף אחת לא רצתה להיות האחרונה שתישאר. והייתה גם שאלת בני ובנות הזוג - איך ידעו לבחור נכון את היעד, כך שיתאחדו איתם שוב? 

עבור אניקה זו לא הייתה בעיה. היא התחתנה מכוח האינרציה עם בחור שהכירה בתכנית שידוכים שהייתה משודרת פעם בערוץ הבידור - לפני שהממשלה הפכה אותו לערוץ שיחות המוטיבציה כדי להגדיל את רמת השמחה של האוכלוסייה. תוכניות ריאליטי לסוגיהן התחלפו בתוכניות דוקומנטריות המתעדות סיפורי הצלחה של אנשים שמצאו את האושר ועכשיו נותר להם רק ליהנות מפירות עבודתם עד לחופשה של גיל חמישים.

אניקה העריכה את בעלה והייתה מרוצה מהבחירה, אבל חברותיה הקרובות ידעו שאהבה אמיתית היא ציפתה למצוא רק בחופשה שאחרי.

ליז ורחל מעולם לא התחתנו, אז כשהן הלכו גם להן הייתה תקווה דומה. הלן הייתה גרושה פעמיים, ולא חשבה יותר מדי על אף אחת משתי נשותיה. כששאלו אותה, לפני שנכנסה לחדר הבחירה הסגור, אם תחפש אישה שלישית בחופשה, היא רק צחקה ועשתה תנועה גסה עם האצבע. לארה חיבקה אותה שוב ונופפה לה עד שהדלתות נסגרו מאחוריה. הדמעות על לחייה היו דמעות של אושר. בעיקר.

כשהחברות שלה עזבו בזו אחר זו, לארה ליוותה אותן בחגיגות היובל המפוארות - שאיפת חייהם של כל תושבי האי. היא עזרה בתכנון האירוע, פינתה ימי חופש יקרים מפז כדי להתרוצץ בין ספקי פרחים, חנויות יין ושירותי קייטרינג, החזיקה ידיים שרעדו מהתרגשות, חיכתה מחוץ לאינספור תאי הלבשה עד שתימצא השמלה המושלמת. והיא עשתה את זה בשמחה, באהבה, ובציפייה מתוקה ליום החג הפרטי שלה. 

אפילו את אחיה ליוותה כשהיא מאושרת בשבילו, למרות הידיעה הכואבת שככל הנראה לא תראה אותו עוד.

אבל כשהגיע היום של טוני שלה, היא פשוט לא יכלה לתפקד. היא לא יכלה להביט בו בלי לטבוע בים של כאב. היא רצתה לייבב כמו חיה פצועה, להסתגר בפני כל העולם ולא לצאת עוד. לסגור אותו יחד איתה.

היא, ששמחה בשביל כל מי שאהבה והכירה, לא יכלה לשמוח בשביל האיש האחד שנשבעה לחלוק איתו את כל שמחתה וצרותיה עד שהדלתות בצידו הרחוק של אולם חגיגות היובל יפרידו ביניהם. ואולי גם אחרי, בתקווה שימצאו זה את זו. "אולי." איזו מילה נוראית, כשמדובר במישהו שהוא כל חייך. נוראית כמעט כמו "תקווה."

"אני אשלח לך רמז," הוא הבטיח לה. "את תדעי באיזה יעד בחרתי. אנחנו עוד נשכב יחד על חוף לבן כמו שלג, בין עצי דקל וערוגות פרחים ענקיות, כאלה שלא ראינו ולא הרחנו מעולם. ואולי נחלוק בקתה בהרים מושלגים, ונזדקן יחד מול האח. חסכנו כל חיינו, נוכל לבחור בכל יעד שנרצה."

"אבל אנחנו לא יודעים אפילו מה הם יציעו." כל מילה גרמה לנפשה לדמם כוחות שלא היו לה. רק בשבילו החזיקה את הייבבות עמוק בפנים. רק בשבילו הסתפקה בדמעות שקטות, מאופקות כל כך שגרונה כאב.

"זה לא משנה. אני אשלח לך סימן."

רק כשהדלתות נסגרו מאחוריו, היא הרשתה לעצמה לצנוח לרצפה בשמלת הערב שלה ולזעוק אל הנברשות על התקרה הגבוהה.

והנה התקרב היום שלה. אחרי חודשים של פלישות ליליות אל מרתף היינות שלהם והירדמויות מאוחרות על כרית לחה, רק כדי לקום למחרת לעוד יום פרודוקטיבי במשרד עם מחשבות שנודדות אל המימוזה השלישית בבראנץ' הקרוב, בא תורה. 

אניקה עזרה לה לבחור שמלה שחורה פשוטה עם מחשוף עמוק ושסע בצד עד לנקודה מעניינת על הירך החטובה שלה. היא הייתה אישה מושכת, אפילו בסטנדרטים של האי, והיום, לראשונה מאז הפרישה של טוני, היא החליטה ליהנות מזה.

האולם התמלא זרי גלדיולות אדומות. הפרח השני הכי אהוב עליה. השולחנות הארוכים כרעו תחת עשרות, אם לא מאות של בקבוקי פינו נואר. מהרמקולים בקעו צליליו הענוגים של סקסופון ממאות שעברו. זה היה הלילה שלה.

הלילה השני שלה. הרי רק מעברו השני של הכביש הסואן נמצא אולם החתונות. רק לפני שלושים שנה עמדה שם, מול טוני, תחת עינו של המחשב הממשלתי. לבושה לבן. חסרת בוטוקס. בלי אף מחשבה סוררת על גיל חמישים.

אניקה החזיקה את ידה כל הדרך עד לדלתות חדר הבחירה.

ראשה סחרחר מהיין, עיניה רטובות תחת קעקועי המסקרה, היא פסעה פנימה.

החדר היה ריק חוץ משולחן נירוסטה יחיד.

"לאנה יוכבד פרנקשטטר. עמלת קשות למען טובת האי ואנשיו במשך שלושים שנה ועשית עבודה מעולה. בזכותך עלתה תפוקת האי ב-0.00056 אחוז. תודה רבה לך על מלאכתך הקשה. כעת הגיע זמנך לפרוש. אנא בחרי חפץ מבין החפצים המוצעים לך."

היא התקרבה לשולחן. על מגש כסוף המתינו לבחירתה פנינה, קליע, קומץ אבני חן שונות, טבעת זהב. ובין כולם, בדיוק באמצע, הפרח האהוב עליה. הראשון שטוני נתן לה. מרגנית.

הוא באמת שלח לה סימן.

שאגת האושר באזניה גרמה לקול במערכת הכריזה להיטשטש.

"בחירה נבונה. החופשה שלך תתחיל בקרוב."

הכל התעמעם. רעש לבן חושך. ובין הזמזומים סביבה:

"הכינו את מחלקת הדשן…"