Saturday, December 27, 2014

בבוקר שונאים, בערב מדירים

לנדות והשפיל את כל מי ששונה ממך זו מסורת ישראלית. גם להכניס את האף שלך למגירת התחתונים של זולתך, להעיר בלי בושה על כל פרט בחייו של אדם זר, להציע עצות מבלי שהתבקשת ולהשתין בקשת על הקונספט של "מרחב אישי", זו מסורת ישראלית. זו מסורת ישראלית לחגוג כך שכל העולם ישמע, כי איך אנשים בסביבה ידעו שאנחנו באמת שמחים אם מערכת ההגברה שלנו לא קרעה להם את עור התוף? הדבר הראשון שאנחנו דואגים לדחוף למוחות העדינים של צאצאינו הוא ששמחה פירושה רעש. בדרן טוב הוא אחד שכל הקניון שומע את הקול שלו, כך שלא ישאר אדם אחד במזבלת הקניות העמוסה שלא רוצה לירות בראש של יובל המבולבל. זה הכל משמחה, אנחנו עם חם. כל כל חם שהחלבונים במוח שלנו מתחילים להתפרק. חם כמו הגיהנום. חם כמו הלפידים הבוערים של המון מדיאבלי זועם.
זו מסורת ישראלית לדחוף את הדעות שלנו, המנהגים שלנו וכל מהות הקיום שלנו במורד גרונם של אחרים. זו מסורת ישראלית להכריז על המסורות שהגדרנו כישראליות ולהתגאות בכל מה שהחלטנו לתפוס ככזה, תוך רמיסת האלטרנטיבות. ולמקרה ששכחנו את זה עכשיו יש קמפיין שיזכיר לנו. כי גם קמפיינים דביליים הפכו למסורת ישראלית.
למקרה שלא מספיק רועש אצל הירקן בשכונה שלי, כי, זוכרים, אנחנו ישראלים, אנחנו לא צריכים לדבר- אנשים חמים באמת צועקים, ושתהיה גם מוזיקה מזרחית מחרישת אזניים ברקע שידעו שאנחנו שמחים- הקמפיין מזכיר לי ששוק בשישי בבוקר זו מסורת.
למקרה שלא הספיק לי סרחון הסיגריות בזמן הקניות, כי ישראלי אמיתי לא יזיז את התחת שלו מטר הצידה אלא יעמוד בפתח החנות וישתמש בריאות של זולתו כארובה, מזכירים לי שגם פרלמנט בשישי זו מסורת, אבל רק בצהריים, כי בשבת לא נדליק אש. אנחנו לא חיות.
אם חלילה נעלמה ממני העובדה שאין לי תחבורה ציבורית משעות אחר הצהריים בשישי, שמעל שליש מהאוכלוסיה מנהל את חייו באופן מוחלט על בסיס קומץ כתבים המכריז עלי כ"חמת מלא צואה, ופיה מלא דם", שאם ברצוני להתחתן בארץ עלי לעבור טקס משפיל של מכירה משמע הייתי פיסת בשר, ומסכת השפלות נוספת על-מנת להוכיח שלא זורמת חלילה בעורקי (וכמשתמע מכך, במה שכינו חז"ל בעדינות ה"פה" שלי) טיפת דם שאינו יהודי, כי נראה שמישהו פשוט לקח את הניסוח המקורי של חוקי נירנברג והכניס את המילה "לא" במקומות הנכונים, מרענן הקמפיין את זכרוני ומבהיר לי שלדחוק את רגליו של כל מי שאינו עושה קידוש בשישי בערב- גם זו מסורת.
"גויה! אסור לקטוף פרחים בשבת!" צעקה עלי ישראלית טובה מהכיתה שלי כשנתקלתי בה בזמן טיול בשכונה עם סבא, לפני עשרים שנה. אני לא זוכרת אם הסברתי לסבא מה הבהמה הצדקנית הקטנה רוצה, אבל בהחלט זוכרת כמה קיוויתי שלא תדבר על זה בבית הספר למחרת. אני זוכרת כמה פחדתי שחלילה מי מבני הכיתה יראה אותי נכנסת לחנות הרוסית, כי לך תסביר להם שאנחנו קונים שם רק סוכריות ולחם. בחזיר לא נגעתי מגיל שנתיים. רק אחרי גיל עשרים חזרתי לאכול שינקן בלי חשש.
מסורת ישראלית ידועה נוספת היא השקעה מינימלית במערכת החינוך. בעיקר בבתי הספר היסודיים. לכן כל המורות שזכיתי להתחנך אצלן בשנותי הרכות היו חביבות, צעירות, הריוניות, ובעלות אינטלגנציה רגשית של נעל עקב ממוצעת. אני לא יודעת מה בדיוק עבר בסוליה של הגברת שבידיה הופקדתי בכתה א', כשהיא הכריזה בפני כל הכתה שאכן, "מי שנולד בישראל הוא ישראלי ומי שנולד ברוסיה הוא רוסי" בלי להוסיף שום דבר נוסח "וכולנו בני אדם, ורצוי שנתנהג אחד לשני בהתאם."  אז עוד ניסיתי למלמל משהו על כך שאני יהודיה, אבל איפשהו בין שאגות הצחוק של הכיתה לגוש שנתקע לי בגרון, הקול שלי נעלם.
בחטיבה הסבירו לי שיש שני סוגים של רוסיות: רוסיות יפות, ורוסיות מכוערות. לאור ההערות המיניות הדוחות ששוגרו אל עבר הרוסיה היפה, שמחתי בחלקי בתור הרוסיה המכוערת. לצערי לא תמיד הייתי מספיק מכוערת כדי שיתעלמו מקיומי לחלוטין.
משהו כנראה ממש דפוק אצלי, כי משום מה לאט לאט למדתי להתגאות במדינה הקטנה הזאת שלי, ואפילו כמעט לאהוב אותה. מעין תסביך סטוקהולם שכזה. עד סוף התיכון כבר היה לי פחות דחוף לברוח. בטון של אדם מבוגר שמדבר אל ילד בן חמש הסברתי לחברות שלי שעם כל הכבוד לפנטזיות האינפנטיליות שלהן, אף אחד לא מצפה להן בשבדיה עם זר פרחים, דירה וקריירה. אין מה לעשות, זו פיסת הקרקע שלנו עלי אדמות. צפוף, לפעמים קצת מסריח, אבל בית זה בית.
התבגרתי, עזבתי את הפרובינציה הירושלמית. הכרתי סוגים שונים של ישראלים וגוונים שונים של הגדרה עצמית. הבנתי כמה רחבה היא הקשת של הישראליות- רחבה מספיק כדי שגם לי יהיה עליה מקום. התמקמתי בנוח בין אקדמאים חופשיים מדת, אנשים שאכפת להם מהמדינה שלהם אבל לא חשים צורך לדרוס אף אחד כדי להרגיש שייכים. אנשים שהולכים לקלפי, רוצים להשפיע, משלמים מיסים. ובוחרים שלא לעשות קידוש.
והנה עכשיו הן חוזרות ומזדחלות ממאורותיהן, אותן בהמות צדקניות מהילדות העלובה שלי, ואומרות לי שוב איך להגדיר את עצמי. נציגים של אותה חבורת ניאנדרטלים, במסווה של ניסיון "לקרב לבבות בתוך החברה הישראלית," באים ואומרים לי איך להיות ישראלית. וזאת, כשכבר חשבתי שכוכבית גיור היה השפל הערכי האולטימטיבי. ובכן, הפעם יש לי תשובה עבורם. לידיעתכם, אני עוכרת ישראל שלא רק שאינה חובבת כדורגל, לא מעשנת, ומדליקה נרות רק על מזבחה של אשתורת, אלא אף את המיסים שלה משלמת בלא הנאה יתירה. ואני ישראלית.
  

Sunday, December 21, 2014

To Humanity, With Love

If there's absolutely nothing wrong with you, nothing about you that's fucked up, scarred, broken, it can mean only one thing. There's not a single particle of organic matter in your psyche that ever could go bad. Nothing even bacteria would stoop to munch on. You have a pile of non-degradable waste for a brain and a Twinkie for a heart. 
You've never needed Xanax because you're too dumb to worry about anything. You've never taken any Prozac because the only thing you've ever been obsessed with is some toothless ugly dwarf who happens to have half your DNA, which in your opinion entitles it to the adoration of the whole wide world and turns the copious amounts of excrement it produces into pure gold. You've never gone to see a shrink because you're perfectly content sharing all the minutea of your excruciatingly boring existence with your friends for free. You're too busy telling yourself how happy you are to ever have experienced such nonsense as anxiety or discontent.You get high on sunshine, family vacations and motivational aphorisms.
You're a shapeless blob of carefree joy. Everything about you is loud, cheerful and trite. The highlights of your day are the loud, cheerful and trite remarks of your cretinous offspring and the equally loud, cheerful and trite remarks of your cultural heroes. And maybe, if you're lucky, some cheesy rom-com. Just the way you like it: loud, cheerful and trite.   

Wednesday, December 17, 2014

And I Shall Name This Puppy "Hairball"


מוות עם בייקון בצד, אקסטרה קריספי

(או- פפרל משלימה פערים בהשכלה)
אני טיפוס חרדתי. תמיד הייתי חרדתית ובשנים האחרונות אפילו אובחנתי ככזאת. לכן, סדרות כמו 'מתים במשרה חלקית,' ששולחות אצבע משולשת לאיום הגדול מכל- המוות- הן עבורי הנחמה האולטימטיבית. עזבו אתכם ממרק עוף, שמיכות פוך וזנקס. תנו לי ארבעים דקות של אסקפיזם תרפויטי ומלוא המזרק הומור שחור, ואני מוכנה לעבור עוד יום בלי להתכרבל מתחת למיטה בתנוחה עוברית ולייבב עד שיגיעו האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים.
מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי בצלו של הפחד- פחד ממוות, פחד מאובדן, פחד מבדידות. כשהייתי קטנה, כמו הרבה ילדים, לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שיום אחד אני אחדל להתקיים, שהעולם ימשיך להסתובב בלעדי כאילו כלום לא קרה. העולם גדול ואדיש. למי אכפת אם תהיה בו ילדה אחת פחות? שלא כמו ילדים אחרים, צפיתי את מותי כל יום מחדש. היו ימים שהחרדה מהמוות הייתה מתחלפת באבל, ייאוש שלא ניתן להביע במילים. בימים האלה לא פחדתי למות, פשוט ידעתי שחיי נגמרו.
בהיעדר דרך אחרת להתמודד עם פקעת החרדות הקטנה, היו הורי ממלאים את ראשי בתירוצים, הבטחות, סיפורים על תחיית המתים והסחות דעת למינהן. "אבל את עוד ילדה קטנה, את תחיי עוד הרבה מאד… היי, תראי, סנאי!"
האמנתי להם. אחרי הכל, מבוגרים יודעים דברים, בעיקר אם הם ההורים שלי. ובעיקר כי רציתי להאמין. ההבטחות שלהם היו גלגל ההצלה היחיד שלי במערבולת של חוסר ודאות. היום, כאדם בוגר פחות או יותר, אני כבר לא ממש סומכת על אמא שלי בכל הנוגע לענייני תאולוגיה וקצת מתקשה לקבל את האפשרות של חיים אחרי המוות. נכון, אולי אף אחד לא חזר כי ממש טוב שם. אבל יותר סביר להניח שהאור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת ותו לא.
עם זאת, לא להאמין לאמא שלך זה דבר אחד. לא להאמין למנדי פטינקין זה דבר אחר לגמרי. אם מנדי אומר לי שהמוות הוא לא הסוף, אני סומכת עליו בעיניים עצומות. ולא רק כי לא מתעסקים עם איניגו מונטויה, או כי הבן שלו היה בגן יחד עם בן זוגי. כשמנדי אומר לך משהו, אתה פשוט מקשיב, בלי לשאול יותר מדי שאלות. העיניים היהודיות המהורהרות האלה שעומקן נחצב על פני אלפיים שנות גלות, עם המבט החום החודר מתחת לגבות המרשימות- עיניים כאלה לא משקרות.   
והנה האיש המדהים הזה, שקצת מזכיר לי את סבא שלי, בא ואומר לי שלא רק שיש המשך אחרי הכתוביות, אלא שהוא טוב יותר מסצינות הפוסט-קרדיטס של מארוול. ואם התמזל מזלך, (או להיפך- תלוי איך מסתכלים על זה),  במקום לעבור הלאה אתה עשוי להצטרף לחבורה של מלאכי מוות חביבים, אנושיים ודפוקים בדיוק במינון הנכון, כל אחד בדרכו שלו. אפילו מקום המפגש שלהם מושלם- דיינר ביתי ומזמין בשיקגו. ממש מרגישים את ריח הוופל והקפה דרך המסך.
מנת הוופל של 'מתים במשרה חלקית' עשירה בשנינות ממולחת ורגישות פריכה בדיוק כמו 'עמוק באדמה', רק פחות מדכאת, ושלא כמו 'החיים על פי נד,' אין בה כמויות סירופ מייפל שמצריכות עירוי אינסולין צמוד. עכשיו נותר לי רק לתהות מה יהיה עלי כשכל זה ייגמר. אחרי הכל, יש רק שתי עונות.


Tuesday, December 16, 2014

שישה גיבורים ומיקי מאוס

אם הדמויות נראות קצת מושלמות מדי, הרחובות קצת נקיים מדי, הצבעים קצת בוהקים מדי, כל מה שלא מתפוצץ ברגע זה נראה כמו קישוטי סוכר, ולגיבור הראשי חסר הורה או שניים, אתם כנראה נמצאים בסרט של דיסני. או בטריפ ממש רע. למען הסר ספק הוסיפו סיידקיק בדמות טמבל מגודל וטוב לב שהיה גורם לאיוואן האיום להזיל דמעה ולקפקא להתגלגל על הרצפה בצחוק חסר שליטה של פעוט שפוצץ בלון. ואנדרדוג עם סיפור הצלחה מפעים. ואיזו דמות נשית שצריך להציל מגורל אכזר. רצוי נסיכה, אבל לא חובה- אנחנו חיים בעידן של שוויון הזדמנויות, פריצת גבולות וצדק לכל. או משהו.
אבל נניח לרגע שאנחנו לא עושים סמים או הוזים בקלישאות. אם בתור טריפ 'שישה גיבורים' היה יכול להיות די גרוע, הרי שבתור סרט אנימציה הוא דווקא טוב. טוב מאד אפילו. ולא רק כי בדיסני, כמו בדיסני, כל טייק הוא אורגזמה לעיניים. וגם לא כי הרובוט הרך והשמנמן הוא באמת ובתמים חמוד עד כדי דמנציה, אם כי אין ספק שזה מוסיף. החמידות, לא הדמנציה.
משהו בשילוב בין קומיקס מארוול לאגדת דיסני פשוט עובד. הקסם הססגוני של ענקי האנימציה יושב בשלמות נונשלנטית על גופה החטוב של עלילת גיבורי העל הקלאסית. הדמויות אמינות ומעוררות הזדהות, הדיאלוגים טבעיים וקולחים ומנגנוני ההומור משומנים היטב. הקוורקיות של מארוול והסלפסטיק הישן והטוב של דיסני יוצרים יחד שלם שגדול מסכום חלקיו. אתה לא מגחך בעידון, או מחייך כתפיחת שכם לכותב על הרפרנס השנון. אתה צוחק כמו שצחקת כשהיית בן חמש, כשעוד לא ידעת מה זה משכנתא.
גם האספקט הטראגי של העלילה, העיסוק בהתמודדות עם מוות ואבדן, בנוי נפלא. כשהייתי ילדה שנאתי בכל מעודי את סצנות המוות בסרטי דיסני. הן שחקו טוב מדי על הפחדים הילדותיים שלי, פגעו בנקודות הכואבות ביותר בלבי הצעיר. את 'במבי' סרבתי להמשיך לראות ברגע שגיליתי שאמו תמות, ומותו של מופאסה הכניס אותי לדכאון משתק, כך שבכל פעם שחזרתי וראיתי את 'מלך האריות,' איבדתי קצת מרצוני לחיות.
אני לא יודעת אם זו אני שהתבגרתי מאז, או דיסני שהתעדנו והפכו יותר רגישים ופחות סוחטי רגש- אני נוטה לחשוב שמדובר בשילוב של השניים- אבל כאן האפקט היה שונה לגמרי. העצב לא היה תהומי, מייאש, חסר תקווה. רציתי לדעת מה קורה הלאה הרבה יותר משרציתי לזחול לתוך פינה חשוכה ולהיעלם. למעשה, בכלל לא רציתי להיעלם- לא לפני שאראה איך הסרט הזה נגמר. העיסוק בנושא היה מעודן ואלגנטי. המוות הוא חלק מהחיים- מאבדים, קמים וממשיכים הלאה. וגם כשאנחנו הולכים, משהו נשאר שם אחרינו.
מבחינה ויזואלית, דיסני תמיד היו אשפים והפיקסאריזציה של השנים האחרונות עשתה להם רק טוב. השלמות הדו-מימדית של שנים עברו הפכה מוחשית יותר, חיה יותר, מתפרצת מהמסך בלי משקפי תלת מימד.
אפילו הקלישאות לא רק שלא גרעו מהעלילה, אלא, להיפך, הוסיפו לה נופך מוכר ואהוב- משהו ביתי ונוח שלא דורש תחכום כדי לגרום לך להרגיש טוב. יש סיבה לכך שקלישאות הפכו לקלישאות. דבר הופך בסופו של דבר לנדוש מעצם היותו אוניברסלי מלכתחילה. אם רעיון, מוטיב או נושא לא היה עובד, לא היו משתמשים בו שוב ושוב עד שהוא הופך לקלישאה. אז נכון, עלילת הסרט שורצת קלישאות, הן מעולם הקומיקס והן מהמאגר הפרטי של אולפני דיסני. אבל באף שלב בסרט, מהמפגש הראשוני עם הוונדרקינד היתום, דרך הפרדוקס של הרובוט הרגיש ועד להתגבשות חבורת גיבורי העל שבה, כמו בחבילת טושים, לכל אחד גוון ותפקיד משלו ולאף אחד אין נסיון קודם בלחימה (טושים ידועים בפציפיזם שלהם. חוץ מהוורודים הבוהקים. עם אלה לא כדאי להתעסק), לא הרגשתי שהיוצרים חושבים שאני מטומטמת. משמע, השימוש בקלישאות נעשה נכון.
אין מה לעשות, העולם לא מומצא כל יום מחדש. כמו שכתב פעם איזה בלוגר אנונימי, אין חדש תחת השמש. הקלישאות הן מנת חלקו של כל יוצר. בני אדם לא השתנו הרבה מאז למדו ללכת זקופים. אז אם תשאלו אותי, אני מעדיפה את הקלישאות שלי כתובות טוב, מוגשות יפה, ומבוססות על קומיקס של מארוול.

Wednesday, December 10, 2014

לא כמו בסאות'פארק

צאו לטייל ביפו, הם אמרו. תחוו את חיי הלילה, הם אמרו. אז הם אמרו. הם גם אמרו לחזור תוך חצי שעה עם כתבה. ומשהו על משלחת חילוץ שתישלח לאתר את המאחרים. לרוב אין לי הרבה כבוד אל אותם "הם", אבל כש"הם" זה רענן שקד ועומר ברק, אני מתקשה להגיד לא. אז יצאתי לסקר את חיי הלילה של יפו, וגיליתי שביפו, בלילה, חשוך. ולא מאד נעים בסמטאות. נסתי כל עוד נפשי בי לעבר הרחוב הראשי, והתוצאה לפניכם.  

אני מושכת בכתפי "החלטתי להכנס להעיף מבט...סתם, נראה לי מעניין."
"אין לך מושג עד כמה," מחייך אלי השומר בכניסה בעודו מחטט בתיק הגב החבוט שלי. אני משתדלת שלא לחשוב עד כמה דבריו מזכירים לי את המילים האחרונות ששומע גיבור סרט המתח הממוצע רגע לפני כניסתו למרתף העינויים. אני מחייכת חזרה בביישנות הססנית אוטנטית להפליא. אני קליבר תיאטרלי כשמוטל עלי לשחק את עצמי.
קודם לכן, כשהאצתי צעדי לעבר הבנין הגדול והמואר, הבנין המזמין ביותר בחלק הזה של שדרות ירושלים, ליטשתי במוחי את סיפור הכיסוי שלי. יש לי פגישה באזור, שיננתי הלוך וחזור כאילו היו חיי תלויים בכך. הקדמתי קצת, אבל אין לי הרבה זמן. אני כאן מתוך התעניינות כנה ורצון להבין. פרטיזן מן המנין לא היה עושה עבודה טובה יותר.
עד לא מזמן לא ידעתי אפילו שבאמצע יפו עומד לו מרכז סיינטולוגיה מפואר. והנה הוא ניצב שם עצום ומרשים כמו בסרט הוליוודי, מלכודת סקרנים בוהקת של אבן וזכוכית. את החזית הצחורה מעטרת המילה הבודדת "סיינטולוגיה" באותיות כסופות בשלוש שפות. כשראיתי את הבנין בפעם הראשונה, לפני מספר שבועות, החלטתי שאני מוכרחה להיכנס פנימה יום אחד. זה הפך למעין מבחן תעוזה ילדותי מטופש, קצת כמו להקיש בדלת של בו רדלי.  
בפנים תמימות של נער מקהלה ירא שמים, ההבעה הנפוצה ביותר ברפרטואר שלי, אני מתקדמת לעבר האור הבוהק של וטרינות הזכוכית, מתמוגגת בליבי על השלמות הסימבולית של הסיטואציה. הלך תועה שלפתע ראה את האור. תחילתם הנדושה של אינספור סיפורי שיעבוד טראגיים.
בעודי בוחנת את מבחר כתבי רון האברד בחלון הראווה, אני מתלבטת אם להגיד משהו על הערצתי כביכול לטום קרוז. החלטתי שלא להסתכן. אחרי ככלות הכל, מנין לי לדעת אם לא נפלה לאחרונה קרנו בקרב חברי הקהילה הסיינטולוגית. מיותר לציין שויתרתי עוד קודם לכן על האפשרות להזכיר את העובדה שאת מיטב ההיכרות שלי עם הסיינטולוגיה עשיתי דרך פרק של סאות'פארק.
כבר יש לי שם בדוי בקנה, הסבר אמין להימצאותי במקום ומלוא המחסנית עיני כלבלב עצובות הישר מבין דפיו של דיקנס. עכשיו רק נותר להמתין להזמנה להכנס פנימה. לא הייתי צריכה לחכות הרבה. אני לא יודעת מי נפל בפח של מי, אבל בטרם אספיק להגיד "דיאנטיקה" מציע לי השומר החביב לבוא להתרשם מבפנים. "מה, מותר?" אני שואלת בקול רוטט של אוליבר טוויסט.
מיד לאחר הבידוק הבטחוני ניגש אלי בחור מצוחצח למשעי בצווארון גולף שחור וחיוך מהוקצע של איש מכירות ממולח. "בואי אחרי בבקשה."
פוסע לפני על רצפת השיש המבריקה הוא שואל, מעבר לכתפו, "יצא לך לשמוע על סיינטולוגיה?"
"כן, בטח." אני עונה בצייתנות, נצמדת לתסריט. "אבל לא כל מה ששומעים מהתקשורת אמין. מעדיפה לשמוע ממך."
הוא מרוצה מהתשובה וחיוכו מתרחב מעט. "ובצדק. בואי, שבי כאן." הוא מצביע על כורסה נוחה מול מסך מבריק שלא היה מבייש את מיטב קלאסיקות המדע הבדיוני. "עוד מעט ייגשו אליך להדריך אותך. בינתיים, תוכלי לראות סרט קצר על מייסד הסיינטולוגיה, רון האברד."
על המסך מופיע תצלום ישן במונוכרום של ילדון חביב בן שש או שבע בחליפת מלח. לצלילי מוזיקה דרמטית, מתחלפת התמונה בתמונה אחרת, שם הילד כבר בן שלוש עשרה, במדי צופים. אחד אחד, מונה הקריין את הישגיו של האברד ומעלותיו, מילדותו בחיק הטבע של מונטנה, דרך מסעותיו למזרח, שירותו הצבאי בימי מלחמת העולם השניה ומחקריו בתחום הפיזיקה והפסיכולוגיה. אפילו התחלתי לחבב קצת את איש האשכולות החביב הזה, עם הפה הרחב המצחיק והגבות הבהירות העבותות. נשמע די משכנע כל הסיפור.
הסרטון נגמר ואני מוכנה ומזומנה להדרכה שלי. לדאבוני, עד שניגשת אלי המדריכה, אני כבר צריכה ללכת. אך לא בטרם אספיק להתרשם מחליפת העסקים הכחולה הסולידית שלה ומהשיניים הלבנות שהיא חושפת במיטב המקצועיות. היא מזמינה אותי לחזור בכל זמן שארצה, בלי להראות אף לא קמצוץ אכזבה או עלבון מעזיבתי החפוזה.
אני מודה לה מקרב לב, ועד מהרה אני שוב ברחוב החשוך, נושמת ברווחת הקלה. יאמרו מה שיאמרו על חיי הלילה של יפו, אקשן לא חסר כאן.

Thursday, December 4, 2014

Attack of the Stainless Steel Undead

There's a middle aged lady who lives in my neighborhood, whom I see every other morning at the bus stop. I remember her because she always carries this stainless steel travel coffee mug. I may have a bad memory for human faces (why bother), but I do remember coffee. Mmm... coffee...
*Shakes head back into focus*
So, anyway, this morning I saw where she comes from. Eew! Not in this sense, you sick fucks! I mean where she comes from to the bus stop every morning. Imagine my surprise when I saw Stainless Steel Coffee Mug shambling down the narrow path leading out of the cemetery. 
Seeing as Coffee Mug doesn't seem to mind the sunlight (no spontaneous combustion, no smoke, hell- not even a single glitter from the lady), and is by no means blurry or amorphous, it would be madness to categorize her as a vampire or a ghost. The conclusion is inevitable: Stainless Steel is a zombie.
I also know exactly what keeps her so calm and non-violent. I must admit the cunning hag almost had me fooled. What, with her clean clothes and relaxed postured she could well pass for an average mortal. Was I born yesterday, I would have surely fallen for this trick. But one does not roam the earth for nearly three decades only to remain a babe in the woods. I know my boogiemen alright. 
No doubt, there is more to Coffee Mug's mug than just coffee. The Undead bitch laced her morning Joe with some sort of mild tranquilizer. A zombie Ritalin of sorts. Who needs to eat brains when you can have your own brain eaten, instead? 
As for the lack of smell, I've been suffering from a stuffy nose for the last week or so. Counting my blessings, I watch Stainless climb the bus with me, her rotting eyes well hidden behind a pair of dark glasses. I give her a knowing look as she passes by. Drugged or not, you can't fool me. I'll be watching you, Stainless, I say with my eyes. Her face remains a sealed, expressionless mask. Literally, as far as I know.
I shall continue my observations tomorrow morning. Perhaps I can even obtain a drop or two from her mug for future testing. 
Meanwhile, I've found out that 100 jars of brains disappeared from the University of Texas (for real real, not for play play. It's in the news and all. They came up with some half-assed explanation, but I know better). 
Looks like it's spreading faster than I expected. Should have asked more questions at Max Brooks' panel during Comic Con. Maybe I'll email him later today. Hope it's not too late.

Monday, December 1, 2014

במחילה מהעולם

ניסיתי לדחות את הקץ. לא אשקר, אני שונאת את העבודה שלי. היא לא משחררת, הכלבה. רק מתישה וגוזלת זמן איכות עם האנשים שאני אוהבת.
כך שהאיחור התחיל עוד מהבוקר. לא היה לי שום סיכוי. וכצפוי, שוב חזרתי הביתה מאוחר. לו רק הייתי עושה מאמץ לצאת בזמן מהבית- כלומר, קמתי בזמן ואפילו סיימתי בזמן עם חדר הכושר והמקלחת. אלא שמיד אחר כך נגמרו לי הסוללות וקפאתי מול המחשב עם קערת הדייסה הריקה, ובהיתי עד שיצא עשן. 
בכל מקרה, לו יצאתי בזמן בבוקר יכולתי להגיע למשרד בשעה סבירה. ולצאת הביתה בשעה סבירה. ולחזור בשעה סבירה. אבל עכשיו מאוחר. אני בקושי נמצאת בבית, ושונאת את העובדה הזאת לא פחות משאני שונאת את העבודה שלי.
גם אם יוני מעולם לא כעס על כמות הזמן הזעומה שאני מבלה בבית, אני כועסת על עצמי היטב גם בלי עזרה מבחוץ. אני אשה חזקה ועצמאית, ולא צריכה אף גבר כדי לתחזק את התיעוב העצמי שלי. ורק למקרה שהייתי צריכה עוד פוש קטן בכיוון, אני מגלה ששוב שכחתי את הכלים מארוחת הבוקר בכיור. איך אפשר לחיות איתי?
כתשובה למחשבותי העגומות, הוא קם לחבק אותי. אני, בתמורה, דורכת לו על אצבעות הרגלים. ומתנצלת. ומפילה את התיק. ומתנצלת שוב.
הבטן משמיעה קרקור נוזף. אני מתחילה לחטט במקרר וכמעט מפילה את הקופסה עם הפרגיות. מבקשת סליחה מהקופסה ואז שולחת מכתב התנצלות רשמי לשקית עם הנאשי, שהזזתי כדי לתפוס את הקופסה.
שוב לא נספיק לסיים לראות את הסרט מאתמול, אני חושבת, בעודי מנסה לדחוף את המעיל למדיח. מתנצלת בפני המדיח וזורקת את המעיל על הספה. או, ליתר דיוק על הז'קט מאתמול המוטל על חולצת הפלאנל ששוכבת פרקדן על הספה. אפנה את הערימה הזאת מחר, יחד עם ערימת הבגדים שלי בחדר השינה. וערימת הנעליים ליד הדלת. אולי באמת יש לי קצת יותר מדי מהן, אבל על זה, לשם שינוי, אני מסרבת להתנצל.
מבקשת סליחה משולחן הקפה, תוך שאני מקללת אותו, את אמא שלו ואת איקאה על כך שנתקל לי בבוהן. איפשהו באמצע תיאור איבריה המוצנעים של אמו של היבואן, אני נזכרת ששכחתי לכבות את הדוד. לוחשת התנצלות למתג ונכנסת להתקלח. הפרצוף במראה אפולוגטי להחריד. אבל לסטור למראה יהיה בלתי קונסטרוקטיבי בעליל.
בזמן שהותי במקלחת נשרפה התערובת חסרת הצורה שאני מכנה "ארוחת ערב." הבית מסריח מירקות שרופים והאוויר נמלא התנצלויות.
הוא מנסה שלא לנשום, אבל אומר שזה בסדר ומחבק אותי. אני מחבקת יותר חזק וכמעט שוברת לו את האף עם המצח שלי. ואז, כשהוא מפסיק להשמיע קולות כאב ומתחיל לצחוק, הכל פתאום נעשה פשוט ואפילו די נעים. וכשאני צוחקת איתו, קשה לי להתנצל בו זמנית.

Monday, November 24, 2014

!עברי, דבר עברית



לא ראינו את הסכנה המתקרבת עד שהיה מאוחר מדי. צל עצום פשט מעלינו ואנחנו, שתי ילדות קטנות נגד עולם של אויבים, נבלענו בכתם האפל שלו בשלמותנו, על סנדלינו הוורודים ומכנסי הטייץ הקצרצרים.
"בנות! מספרים לי ששוב דיברתן רוסית!" רועם קול הסמכות ממעל.
ממעמקי הצל, אני מעיפה מבט החוצה, אל החצר שטופת השמש, השוקקת שדים עולצים בדמות ילדים. מי מהם הלשין הפעם?
"אמרתי לכן שזה לא בא בחשבון," הפנים התפוחות מרחפות מעלינו בזעם, משליכות טיל אחר טיל מתוך הפה הפעור. "בארץ ישראל אנחנו מדברים עברית. כשאתן מדברות רוסית ילדים אחרים לא מבינים אתכן, וזה מעליב."
מעליב כמו, נגיד, כשמישהו קורא לך רוסיה מסריחה?
חברתי קוברת את מבטה בחול וממלמלת התנצלות. היא תמיד היתה ילדה מספיק טובה בשביל שתינו. אני רק בוהה בפנים הכעורות של הרשויות ומייחלת ליום שבו יהיה לי הכוח לרסק אותן לכדי עיסה אדמדמה דביקה.
הצל מתחיל להתרחק, בעלתו מסופקת מהגבורה שבה הכניעה זוג ילדות בנות חמש. הסדר הושב על כנו וילדי גן רותי יכולים להרגיש בטוחים ומוגנים מפני דברי הכישוף שלי. בטוחים ומוגנים. אני תוהה איך זה מרגיש.
עם שוך הסערה, אני שבה ופונה אל חברתי בשפה המוכרת מהבית. בשפה שבה לא מצווים עלי לאבד את זהותי, לא משפילים אותי. בשפה שבה למבוגרים בעולם שלי עוד אכפת ממני, בינתיים. בשפה שבה אני קוראת וכותבת שוטף כבר מגיל שנתיים, השפה שהיתה לי לעוגן ולמקלט בשלוש השנים האחרונות בעולם העוין שנסחפתי אליו בעל כורחי.
חברתי מסתכלת אלי במבט אטום ועונה לי בלשון הרודן: "רותי לא מרשה לדבר ברוסית."
עולמי קרס. בת בריתי האחרונה בגדה בי.
מיותר לציין שרותי הגננת ניצחה. באותו יום לא דיברתי עוד רוסית. באופן כללי העדפתי שלא לדבר.

הסיפור הישן הזה נשאר קבור בעומקי תודעתי זה למעלה מעשרים שנה. ואז, לפני שבוע, הוא שב ועלה ממעמקים, ואיתו גל כאב חד ופתאומי כמהלומת אגרוף. נפגשנו עם קבוצת מכרים לארוחת צהרים בהרצליה. מפה לשם, כרגיל, התגלגלה השיחה לענייני עבודה. אחת מהם, מורה במקצועה, סיפרה על הילדים הרוסים בבית הספר שלה בחולון. בכתה שבה היא מלמדת יש רוב מוחלט של ילדים דוברי רוסית. רובם ככולם מדברים רק רוסית בבית, הלכו לגן רוסי, ועד שהתחילו ללמוד בבית הספר כל היכרותם עם השפה העברית היתה שטחית ומקרית בלבד.
"זה לא יתכן," היא מתלוננת. "ילדים שחיים בישראל ולא יודעים מילה בעברית."
אזני מתחדדות קמעה. שלא ביודעין, היא פוסעת בנינוחות בשדה מוקשים רגשי. צעד אחד שגוי ו…
"אני לא מרשה להם לדבר רוסית בשיעור." בום.
במאמץ על אנושי אני נמנעת מלהפוך את השולחן עליה, על כל תכולתו. אחרי הכל, היא שוב בהריון. זה מצבן הטבעי של מורות בבית הספר היסודי, ובכל זאת. על אשה הרה לא משליכים רהיטים.
והיא לא רותי הגננת. הילדים האלה הם חזקים. הם רוב. עולמם לא חרב עליהם בכל פעם שמבקשים מהם, לכל הפחות לזמן השיעור, לדבר בשפה המקומית.
אני לא יודעת מה באמת מרגישים התלמידים שלה ובאיזו צורה היא מעודדת אותם לדבר בעברית. אני בקושי מכירה את הבחורה. אבל אני יודעת מה אני הרגשתי, ואני יודעת שכל מורה וגננת צריכה להיות מודעת להרגשה הזאת, לנזק שהיא יכולה לגרום. לגיהנום אליו מובילה הדרך הזו, הרצופה מעשים טובים. אני חייבת את זה לאלה שאינם רוב, לאלה שלא ייצגו את עצמם. לילדה הקטנה מלפני עשרים שנה.
סיפרתי לה את הסיפור שלי, בצירוף מספר אמירות תקיפות אך לא בלתי מנומסות. היא התגוננה, אמרה שהיא מדברת רק על זמן השיעור. שבהפסקה הילדים רשאים לדבר בכל שפה שיבחרו. סיפרה על הילד האומלל שאינו יודע רוסית, שהילדים האחרים צוחקים עליו בנוכחותו. עם זה אני יכולה להזדהות. מפוייסת, ניאותתי להסכים איתה ולו רק לגבי המקרה הספציפי הזה. ועל כך שכדאי לילדים ללמוד את שפת המדינה בה הם חיים. נפרדנו בשלום, ובהסכמה הדדית, לכל הפחות על פניו. אני לא יודעת מה היא באמת חשבה על ההתפרצות הקטנה שלי. ולמען האמת, גם לא ממש אכפת לי.
גם על התובנות שלה מהשיחה הזאת לא ידוע לי הרבה. ככל הנראה לא שיניתי את העולם בכמה מילים על כאב ילדותי מלפני עשרים שנה. אבל אולי, בכל זאת, אי שם ביקום מקביל, יש ילדה קטנה שעכשיו היא כבר לא לגמרי לבד במאבק על האני הייחודי שלה, שהוא מעבר לשפה או לשם או לקומץ זכרונות מארץ רחוקה. ילדה פרועת שיער במכנסונים קצרים שלא ממש יודעת איך להסביר ששפה אינה רק חופן הברות מכני אלא עולם שלם של דימויים, פיסות זכרון וחלקיקי אישיות- והנה עכשיו פתאום מישהו אמר את זה בשבילה. ואיני יכולה שלא לחוש גם קצת הנאה מכך שלשם שינוי, שמתי את הרשויות בעמדת התגוננות, ולו לרגע. וכל זאת, בעברית רהוטה ותקנית למהדרין מהמהדרין.  

Wednesday, November 19, 2014

Deep in the Pink- A Short Story

Something is missing.
The murky toilet booth shimmers in the unsteady throbbing of the bare light bulb overhead. The greasy tiles gleam like so many slippery beetle backs, alive with an electric buzz from the old wiring.  
And no matter how many times I look around the tiled cubicle, something is still missing.
Smooth grey walls. Flaking door, supposedly originally white. A roll of brownish toilet paper suspended from a rusty holder. The wet linoleum floor stretches from wall to wall, reminding me of my bursting bladder. But try as I may to convince myself otherwise, something is missing.
The pressure in my lower belly grows to a point where I can hardly stand. I grab the crooked door handle, and for some reason let myself out, unrelieved.
There it is- standing in line with the row of water stained aluminum sinks: the lost toilet bowel. Another one adorns a small pedestal in the middle of the room, this one baby pink and slightly leaning to the right. Or is it to the left? Something in the uncanny perspective of the room makes it impossible to point out what exactly is wrong with the bowel, but it definitely isn’t standing straight.
The room is full of people, so I opt for the less conspicuous one by the sinks. An array of blurry faces hones in on me, planting innumerable red dots on my chest.  
Eyes fixed on the floor, I falter towards the pink monstrosity on gelatinous legs. I was aiming for the farther one, but the pedestal seems to posses some kind of bizarre magnetism. And there are too many people between me and the sinks. They barely bother to move a limb. They just stand there, staring. But they seem ready to spring at the slightest provocation. Every muscle in the room is as high strung as a mousetrap snapper arm.
When have I managed to sit down? My pants are still on.
They don’t laugh. Somehow it makes it even worse. The air itself is slimy. Do they have any features, invisible to me in my panic, or does my vision merely fail to grasp that which is not there?
The bowl leans farther left (or maybe it is right, after all). Inch by inch, it’s folding in under my weight until all that’s left is a pile of soggy cardboard. Collapse is inevitable. But what are these thumping sounds from the ceiling? Filthy water starts running down the sides of the pedestal as the world fades out into a pitch black cacophony of thumping and dripping.


A shrill ululating shriek pierces the dark. It plows its way into my unresponsive mind like a horde of deranged pickaxe-wielding goblins. By the time the ringing in my ears ceases, I realize the screaming was mine all along. It's the sore throat that tips me off. The shock kickstarts my brain back into action, and the data it comes up with is disturbing at best. I’m lying on my back on a hard surface, surrounded on all sides by what feels like wooden walls. A small space, probably airtight. Two words spring to mind next: oxygen deficiency. In this case, screaming myself sore did little to tilt the odds in my favor.
My prospects get even gloomier as I contemplate the customary use of rectangular, man-sized containers. My knuckles scream out in protest as my fist hits solid wood. Before I can order it to stop, my head bangs itself in frustration against the wooden floor. Twice.
I try to use the pain as some sort of a focal point to concentrate on, to get myself thinking. But pain provides no clarity. It just hurts. Stupid lying action novels.     
My aching brain goes a-maundering, train of thought derailed. I wonder if it was your garden variety chloroform that got me here in the first place. It feels like my entire hard drive was deleted. Could chloroform fry your brain to a crisp? I make a mental note to Google it when I’m out of here. My inner search engine comes up with images of toast and crisp bacon. A small pang in my stomach sends a modest inquiry about the time of the next meal. I politely suggest it shuts the fuck up.
Some tiny sliver of grey matter must have survived, though. There’s definitely someone up there to get the signals from my bladder. The sleepy operator tells it to hold and goes back to its upside-down magazine. Something about bathroom decor, with a hideous pink toilet bowl on the cover.
I can smell damp earth, with mild undertones of decay. I can almost feel things crawling in the dark. If I listened, I know I could hear the worms whispering outside my coffin. I try very hard not to listen. But there it is, all the same. You’re never getting out of here, croaks a tiny metallic voice from somewhere deep inside my head. It must be one big fat worm. It’s a fat-worm voice. I can tell.
Revelling in the slimy giggles of its less fortunate companions, it hisses, Will you break out before we break in? They know I won’t, and their gloating is the screech of rusty hinges on abandoned construction site gates. They surely have a better estimate of when their next meal should be served.
Noseless faces are sniffing at the wet ground, following the aroma of warm sweaty meat. Toothless mouths start gnawing on the coffin’s exterior, ready to penetrate the boards with sheer determination and corrosive saliva.
The proverbial clock is ticking and I am at the exact same spot where I began. And that’s when I start getting angry. Not just annoyed at my helplessness, not bitter or resentful, but outright furious. The blood boiling, seeing red type of angry. Pulsating-temple-vein angry. Woman-scorned angry. Hulk-O-Meter goes spinning angry. You get the gist. Green, buff and linguistically challenged.
Some maggot-infested smudge of primeval ooze just decided that he, or she, could merely slip me a Mickey, pull a Roderick Usher on me, and get away with it. And from where I stand, or rather from where I lie, it looks like said ooze smudge is getting away with it, indeed. Well, the hell they will! By Odin, I’m gonna get out of here and make them pay.
Now, resolve is good and fine, but one can’t go far on resolve alone. Hulked out or not, it doesn’t count till I go Smash. For all the smashing a 100-pounder with the musculature of a starved chicken can do. I make some calculations, and establish smashforce at approximately 0. I can hiss and bitch and slur obsenities like nobody’s business, but last time I checked these are of little value when it comes to crushing coffins. However, I am nothing if not circumspect. Just to make absolutely sure, I put this theory to the test once more. My attack causes serious damage to my air supply. And my morale gets some ricochets. But the walls around me remain intact.
I even try that cool thing Uma Thurman did with her fingers in ‘Kill Bill 2.’ No, not THAT thing. The other thing, the one with the banging. Oh, come on. You get the point.
The only alternative being despair, I struggle to hold on to my anger. I think of telemarketers, reality TV, hippies, morning people and spilled coffee. I think of strangers who want to talk to me about Jehovah, Jesus, Joseph Smith and Ron Hubbard. I think of strangers talking to me, in general. I think of anyone trying to talk to me when I’m reading.
It helps. So does the damned itch at my right ankle. I try to reach it with my hand, a tricky maneuver when you’re lying on your back in a tight space. The throbbing pain in my muscles makes it nearly impossible.
Something about that itch seems vaguely familiar, though. It’s almost as if some idiot stuck a small object in my sock. Like I do when I go jogging and don’t feel like taking a purse for my key…
I knew my stupid stubbornness would pay off some day. Had I given in to my friends and bought a pouch… I might have had a pouch with me right now. With a flashlight on my cellphone, and a cellphone, and maybe some water… Oh, shut up! You and your damned logic…
The thought of water makes my bladder whine.
Driven by newly found motivation, I manage to turn on my side and fold my right leg up in a contortionist-worthy series of jerky wriggles. A few minutes and a strained shoulder later, the key is in my hand. It’s small, but rather sharp and its pointed tip scars the wood easily. Luckily, the coffin is cheap and very simple, a mere cuboid made up of thin wooden panels. A custom-designed thick mahogany affair would have hardly been impressed with a tiny apartment key. Thank Marduk for thrifty douchebags.  
I squeeze  my eyes shut against the shower of tiny sharp splinters, but can do little to protect my face and bare arms. Armed with my little key and a surge of desperate determination,  I embark on the battle for my life. No cheesy heroic montage ensues. Stupid lying action movies.
I keep scratching frantically at the panel above me until my shoulder is on fire. Then, carefully, I shake the dust off my face and reach out to feel the crack in the wood with my fingers. It’s so small and insignificant I want to howl with frustration. My breathing becomes labored and my skin is getting stickier by the moment. It takes all my limited mental resources to keep me from going into a panic attack. At this point, digging at the wood is a matter of keeping myself busy, holding on to the remnants of my sanity. Futile as it starts to seem, it’s still better than leaving myself at leisure to think. Or leaving my bladder at leisure to burst.
I shut my eyes, hoping to shut off my brain with them, and get back to work. I try to keep breathing and thinking to a minimum and use my arms alternately, letting each arm rest until the other one starts screaming with agony. I don’t know how long I have until I run out of air, but it doesn’t matter, since I have no watch to mark the passage of time. I don’t dare to slow down, but my cramping muscles won’t go any faster.
When the first grains of soil start tumbling, the key slips from my sweaty numb fingers with a wave of uncontrollable excitement. Excitement momentarily turns into terror as I grasp the possibility of getting buried in earth inside my coffin. I try to widen the chasm with my fingers, only to get them adorned with a glorious array of scratches, a reward for my stupidity. After a terrifying minute of fumbling blindly in the dark, the key is back in my hand. I start another chasm, parallel to the first one and about half an inch apart.  
The idea of suffocating, my mouth and nose filling with earth, my eyelids straining under the pressure of millions of tiny particles, gets me scratching at the wood with maniacal speed. Before long, the thin trickle of earth is split in two.
I tell myself there are no white slimy maggots among the specks of soil, but all of a sudden my world is swarming with tiny living grains of soggy rice. The insides of my ears and my nostrils start to itch with phantom crawlers.
They’re in your lungs now, love, croaks the fat worm as my throat tightens with revulsion.
The next two grooves I manage to dig are too shallow to let in any soil, and I’m nearly out of time. I’m growing increasingly lightheaded and my throat is hot and dry. If I don’t act now, I’ll pass out. Or worse, I’ll remain conscious as my body runs out of air, helplessly feeling myself suffocate.
I push with my knees against the lid with all my might, to no avail. The thin stretches of wood between the grooves remain intact. I pull my knees against my belly, lifting both feet off the floor but holding them as far as I can from the lid. I contract my leg muscles, mentally focusing on an image of a tightly pressed spring. Gathering up the pitiful remains of my energy, I propel my feet upwards. The mild crunching sound induced by the impact is Scandinavian folk metal to my ears.
I kick at the lid again and again, ignoring the hail of wood slivers and crumbling soil. I’m not sure when I notice that one of my feet had driven through the lid. The pumping adrenaline drives away the pain and it’s not until much later that I discover the bloody scratches and torn patches of skin on my ankle. For now, there is only the kicking, and the splinting wood, and the falling earth.
Call it instinct, intuition, or divine intervention, but suddenly I know it’s time. I take in one last breath, as deep as the remaining air permits, shut my eyes, mouth and nose as best I can, twist my entire body and push myself, headfirst, towards the gaping hole in the lid. Directed by touch only, I pray I will fit through the narrow opening.
For one panicked second my left shoulder hits the edge of the hole. My head squeezed between layers of loosened soil, parted for mere seconds with my right hand as I dig my way through, I can’t gasp or scream. Desperately thrashing with all my free limbs like a stranded fish, it’s all I can do to keep from inhaling. I pull up with all my might, pushing at the coffin’s floor with my feet. The protruding board gives with a snap and a sudden wave of violent pain washes through my injured shoulder. I keep digging blindly and frantically, oblivious to the jagged shards of wood tearing into my flesh.     
The next few minutes go by in a dazed blur. Gnarled fingers of dislocated roots and small rocks cling to my hair and torn cloths. My ears ring with whispering voices seeping through the soil, but I can no longer discern the words. Flashes of violent color flare beneath my weary eyelids.
I don’t know when my overstrained stomach muscles finally give in, but my pant legs suddenly grow wet and hot. And then cold.
Don’t breathe, don’t open your eyes, don’t think. I cling to the mantra like a priest to a rosary, savoring the touch of its beads, meditating on each section in a desperate effort to save my immortal soul. Don’t breathe, the beads click against one another,  don’t open your eyes, don’t think... click… don’t breath… click click...don’t open your eyes...chink... don’t think… click…
The clicking beads, and the ticking clock, and the whispering worms become one. A ghastly symphony, tempoed by the beating of my heart. It reaches a crescendo with a flare of crimson pain, as a fingernail breaks. Then another. When my cheek is torn by a protruding rock, it’s but another minor discomfort to add to the list.
A maniacal laughter fills my brain, threatening to escape through my clenched teeth. Will I come out of it a vegetable? Seems to befit the situation, sprouting from the ground as I am. I better not be a reddish, then. I hate reddish. It’s a bad joke. Don’t laugh. But the lunatic inside my skull just can’t help it. My jaws hurt with the effort of holding it in.
Truly gone fishing, chants the big fat worm.
They must have taken her marbles away, a choir of its diligent minions promptly intones in reply.
Up yours, Worm, your honor, I mentally spit back. The madman in my head stomps its feet in merriment, the peals of its laughter agonizingly resonating from the walls of my skull. Crazy prick.
Is this six feet? Were my captors exceptionally assiduous, deciding to go for more? I beg The Forces That Be to let the bastards’ indolence match their parsimony. And all the time I keep clawing at the ground like a rabbid mole. Can moles even get rabies?
Do cats eat bats? Asks the Master Worm in return. My skull nearly explodes with its demented inhabitant’s burst of laughter. Now all the worms are chanting, repeatedly. Do cats eat bats? Do cats eat bats?
Their voices become the rustle of leathery wings and the world turns upside down, and then right side up, and suddenly I don’t even know if I’m digging in the right direction. What if I’m just going deeper and deeper in? What if I die not even knowing I was my own undertaker? Come to think about it, I’m not sure I’d want to know I was my own undertaker. Overflowing with terror as I am, there’s still some space left for good old dejection. the earth beneath my closed eyes is getting moist.
My fingers have lost all sensation by now. If I broke any more of my nails, I’m not aware of the fact. Mechanically, unthinkingly, they just go on repeating the same set of motions over and over again. As for my legs, I don’t even know where they are.
Suddenly, the fingertips of one hand meet no resistance. At first, I think they have just gone even number. Maybe some particularly sharp rock merely severed them, with me being none the wiser. Perhaps the worms are feasting on them as I think these very words. My conjectures are answered with total silence, no less unnerving than the sniggering voices. The stains before my eyes lighten up slightly and a chill goes through my scalp.
I am not going mad, more a prayer than a statement, really. With equal parts of self-loathing and self pity, I sense the clots of dust clinging to my snot and tears. I am not going mad…
My face is cold. And my hair is moving around it in the light breeze. The air smells of soot and sewage. And I can breathe it into my grateful lungs. Only a small gulp in a time, swallowing grains of salty earth with each breath. But breathing nonetheless. I slowly open my eyes. The world is gray and filthy. And lovelier than ever. I have passed out still buried in the dirt up to my chest. Ten minutes earlier, and I’d have never come to.
As I dig myself out the rest of the way I get a chance to observe my surroundings. These globules of wild boar diarrhea never even bothered to take me to an actual cemetery. I was buried in an empty lot outside the city between a dump and a bunch of crumbling building whose construction had never been completed. The gray cement skeletons sprout out of the gray ground to loom against the equally gray sky- silent, ungainly living dead mammoths, slowly but surely giving in to erosive desperation. Their battle against the elements was lost before it even started.
In lieu of a headstone, a wooden plaque is crookedly protruding from the ground marking what until very recently was my final resting place. A silent scream contorts my filth encrusted features as I read the epitaph. In childish block letters wrought with a simple black sharpie, it reads:


HERE LIES MS. LYVE LEIGH CORPS
SHE WAS A GENUINE PUN IN THE ASS


I read it over and over again as I lie on the ground in front of it, seesawing in and out of consciousness. Which one of them? Which of my acquaintances has finally had one too many of my notorious puns?
They leave me no choice. I’ll have to hunt down every single person I know. No better way to learn what true fear of the dark feels like than when your eyelids are sewn together. I make a mental note to buy some extra string.