Some Thoughts and Sense Crimes Regarding 'Equilibrium'

It only took me fourteen years to get to it, but I’ve finally watched ‘Equilibrium’ yesterday. In spite of my penchant for dystopian aesthetics and the brilliant choreography of the (otherwise entirely nonsensical) combat scenes I have a few major bones to pick with the writers.

First and foremost: the whole concept of Prozium. Subtle. Very subtle. Way to go, demonizing psychiatric drugs. How dare all these people nowadays suffering from depression and anxiety tend to chemical imbalances in their brain by means of pharmaceutical interference? It dulls their (otherwise unbearable) emotions. This is unnatural, almost as horrible as Polio vaccine. 

On a less personal note, the ban on all emotions is inconsistent at best. Anger and ambition seem to be just fine, so long as expressed by authority figures. Not to mention the fact that one cannot detect emotions in others without doing some sense-criming of their own. Naughty.

Oh, and the assumption that arts provoke violence by provoking emotions. Sure, that’s why musicians, poets and humanists are so well known for their violent tendencies. 

Should I even get started on their armed combat theory with all the pseudo-scientific babble? Nah, I guess this one is all too clear.

And one last tiny observation: the entire premise reeks of distilled bovine scatology extract. 

But hey, Christian Bale. And puppy.

חתול ושמו יויו

מוקדש באהבה אינסופית לשלושת האנשים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת על הורות: אמא, ג'ס, ואחי הפצפון

"אמא, מה זה זין?"

"זה מהדברים שלאמא מותר להגיד ולך- לא."

"למה?"

"כי אתה ספחת קטנה."

"מה זה ספחת?"

"יש לך מזל שאתה כזה חמוד, טמבל."

"למה?"

גם אני שואלת את עצמי די הרבה, בשלוש השנים האחרונות. 

החלטתי לשמור אותו לא כדי לעשות למישהו דווקא, לא בהתרסה ולא מצדקנות. לא הפסקתי את ההריון מתוך אנוכיות גרידא. הייתי צריכה שינוי, והוא היה ההזדמנות שלי.

אבא שלו היה בחור נחמד. מופת של כבוד וערכים. אדם טוב, מוסרני ומיוסר. הייתי עוקרת את כל שיני הבינה שלי עם צבט בטרם אתן לו להתקרב לילד שלי.

הוא לא אמור היה לדעת. כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ כשראיתי את הפלוס הכחול על מקל הבדיקה. האמת נפלטה ברגע של ייאוש. לא יכולתי לשאת עוד את הדאגה בעיניים שלו אחרי כל סשן הקאות. הוא כאילו עמד ליד דלת השירותים בכל פעם, מצותת לתכולת קיבתי המתאבדת במי האסלה. 

הבנתי שאם יציע לקבוע לי תור לרופא עוד פעם אחת, אקיא עליו.

"עד כמה סתום אתה יכול להיות?!" הזעקה קורעת את דפנות הגרון הפצוע שלי. "אני בהריון. ואני הולכת."

"... אבל ברור שלא תפילי."

"אני שמחה מאד שברור לך. רק תראה לי רגע שוב את שטר הקניין שמוכיח את הבעלות שלך על הגוף שלי?"

"את צוחקת, נכון? את רוצה להגיד לי שלדעתך לאבא אין זכות דיבור בעניין?"

"מאמא'לה, כשתסחוב אותו תשעה חודשים בבטן ותתן לו לקרוע את הגוף שלך בדרך החוצה, אתה מוזמן לבוא לדבר איתי על זכויות."

"זה גם התינוק שלי!" הוא מתלהם, כמו שרק בחור נחמד יודע.

"זה לא תינוק של אף אחד. זה גוש תאים שתקוע בגוף שלי. ואם יום אחד הוא יהיה תינוק, הוא לא יהיה בעיה שלך, כי זה נגמר."

"רגע, מה? מה נגמר? את כועסת שהבעתי דעה בנושא?"

"זה נגמר מזמן. לא ידעתי איך… לא הייתה לי הזדמנות להגיד את זה."

"מאיפה זה הגיע פתאום? כל כך טוב לנו ביחד. את… את פשוט עייפה. וההורמונים…"

"אלה לא ההורמונים, וזו לא היסטריה. זו אני, ואני החלטתי. זה המוח הנשי הקטן והחמוד שלי. אומר לך שזה נגמר."

"אני לא מבין…! מתי? מתי החלטת? ולמה? זה משהו שעשיתי?" הוא נעמד ביני לבין הדלת, עצום ועלוב, כתיפיו הרחבות שמוטות בחוסר אונים תובעני, בלתי מתפשר. "תסבירי לי…"  

ניסיתי. ניסיתי להסביר אינסוף פעמים בחודשים האחרונים. הוא לא שמע כלום מרוב מאמץ להקשיב. ואז הוא דיבר ודיבר, עד שהשתקתי אותו עם סקס מכני עייף ונרדמתי עם ראש מבולבל, שלא זוכר למה העיניים בוכות.

כבדים ועיקשים הם כבלי האלטרואיזם. מי הטיפשה כפויית הטובה שתקום ותעזוב את התגלמות הטוב? האביר האצילי, שתמיד יעזור, גם אם תתחנני שיפסיק? אחד שמוכן להקריב הכל, שגם אותך יקריב באמונה שלמה על מזבח הקדושה שלו.

הוא קורקטי מכדי לתת לי עילה לצו הרחקה אפילו. רק עומד שם, כמו פעוט מגודל עם עיני המלאך הירוקות הרטובות שלו, ומתחנן כמו סמרטוט רצפה נטוש.

"תני לי עוד הזדמנות. בשביל שנינו. מה עשיתי לא בסדר?"

זו בדיוק הבעיה. בכל חייו האומללים לא העז לעשות שום דבר שסוטה ולו מילימטר אחד מגבולות הבסדר.

נחלצתי החוצה בדרך לא דרך. איימתי לקרוא למשטרה, להתאבד, ואז להרוג אותו. צעקתי עליו עלבונות שאחרון הנבלות לא ראוי להם. שיקרתי שבגדתי בו בכל הזדמנות אפשרית, שהוא הגעיל אותי מהנשיקה הראשונה. שהשתמשתי בו כדי להגיע לאח שלו, שכל הזמן הזה הוא היה רק פרס ניחומים עלוב. את האישום האחרון היה מטח בפני חדשות לבקרים בלאו הכי. זה כנראה היה קלף המילוט שלי. הוא התרסק כמו עגבניה על רצפת אבן.

כל אותו ערב הוא בכה לי בטלפון. הקשבתי, הרגעתי, הכלתי. אולי גם בי דבקה מעט מהקדושה המיוסרת שלו. כמו יבחוש מורעב, הוא מצץ וליקט כל טיפת נחמה מקולי, עד שנרגע וויתר. 

למחרת התקשר לינוק עוד מעט חמלה. ביום שלאחר מכן החלפתי מספר טלפון. אחרי חצי שנה העמסתי את הבטן העצומה שלי על משאית הובלות יחד עם כמה ארגזי ספרים ועברתי לעיר אחרת, זרה ושקטה יותר.

אני מכניסה בקבוק מים חדש אל הילקוט הקטן עם אזני הארנב, מניחה את קערת הקורנפלקס הריקה בכיור, ומבשרת לפעוט שמסיבת העיתונאים נגמרה. הוא קצת מאוכזב, ואפילו משמיע יבבה קטנה בעודי דוחסת אותו לתוך כתפיות הילקוט. אני לא אוהבת לאכזב אותו, אבל עדיף שיהיה מאוכזב משיהיה רעב כי אמא איחרה למשרד בפעם החמש-מאות החודש.

"יד."

הוא מושיט לי בהכנעה כף יד שמנמנה ואנחנו צועדים החוצה.

בדרך הוא רוצה לדעת למה לעצים יש עלים, למה מכוניות נוסעות על הכביש, למה אסור לגעת בגופה של הציפור, למה הוא מחרפן אותי, האם הציפור תבריא, ולמה הדודה שחנתה באמצע מעבר החציה היא בת זונה מטומטמת.

"לא, לא, לא. אנחנו לא אומרים דברים כאלה. רק אמא, ורק כשהיא ממש כועסת."

ילדים קטנים הם כמו סמארטפון מחורבן. מתעדים לנצח כל שטות שאתה עושה. לא משנה כמה פעמים אני מסבירה לדביל הקטן שמה שאמא אומרת בבית- או ברחוב, או בקניון, או באוטובוס- נשאר בבית, הוא בכל זאת ימצא דרך לגרום לגננת הזונה שלו להאמין שהוא גדל במעוז של פריצות והזנחה.

לכן כל בוקר אני מנסה להתגנב למעון בלי שהגננת תראה אותי. זה די מטומטם, כי בלאו הכי לא הייתי יוצאת משם בלי לוודא שהצוות מודע לקיומו של יוצא חלצי, שלא ישכחו לי אותו אחר כך בחצר כי לא ראו שהוא הגיע.

אובר-גננת לאה מזכירה לי את הרכזת שהיתה לי בתיכון. כל ייעודה בחיים הוא למצוא הזדמנויות לנזוף בי, כאילו הפרה הזקנה יודעת יותר טוב ממני איך לגדל את הילד שלי.

רק אתמול היא איגפה אותי כשניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הבוגד הקטן ולהגניב אותו החוצה בחסות המון ההורים הצרים על הכניסה.  

היא מסמנת לי שאחכה, ומפלסת את דרכה בין פעוטות עייפים, עוצרת מדי פעם ללטף ראש מיוזע, לטובת ההורים המתבוננים.

"הילד מתעקש שקוראים לו טמבל!" היא מסננת בלחש, משתדלת שלא למשוך את תשומת ליבם של שאר ההורים. 

היא מותחת את חיוך הגננת המעושה שלה עד שציפוי הסיד היבש מאיים להיסדק. עיגולי הסומק המביכים על לחייה בוערים בלהט דידקטי. עיניה השקועות בין קמטי המסקרה יורקות להבות תוכחה מטיפית. 

"את יודעת מה זה עושה לדימוי העצמי של ילדים בגיל הרך?!"

אני מעיפה מבט, לבדוק אם משהו בדימוי העצמי שלו השתנה מאז עזבנו את הבית בבוקר. הטמבל שלי רודף אחרי פעוט אחר, במעגלים, שניהם גועים בשאגות צחוק היסטרי. נראה לי די בריא.

"וכשהסברתי לו שזה לא מתאים, הוא החליט שקוראים לו חתלתול!"

מי ילד טוב של אמא?

"מי קורא לילד בשם של בעל חיים?!"

"אני לא יודעת, תשאלי את הורים של דב, או של לביא. חוץ מזה, חתלתול זה חמוד. אני לא קוראת לו תיקן, או קרציה, או, נגיד, פרה." 

אין לי מושג כמה פעמים הם השמיעו לו בלופ הקלטות של יובל המבולבל עד שהסכים להתפשר על 'יויו.'

"יש לו שם כל כך יפה ומיוחד. מה הבעיה לקרוא לו יוסף, או יוסי?"

ברגע שהבנתי שהוא נשאר, החלטתי לקרוא לו יוסי. על שם סבא שלי. קצת מיושן, אבל לפחות זה לא שם של סלע, או מקווה מים. מה גם ששם בלתי אופנתי מלמד אותך להגן על עצמך מגיל צעיר. בשבילי זה עבד.

אבל מאז שבקע לאוויר העולם, הוא בעיקר טמבל, או חתלתול. לפעמים יויו.

"שום בעיה," אני עונה למסיכת הטיח, ההולכת ותופחת מול עיני. "פשוט כרגע הוא בחר להיקרא יויו. זה עניין של הגדרה עצמית. הזכות של ילד לבחור איך להיקרא היא חלק אינטגרלי בהתפתחות הנפשית הבריאה שלו ובבנית הדימוי העצמי."

וואם! לזה לא ציפית, זונה.

בפעם אחרת היא החליטה שלגיטימי להעיר לי על כך שבחרתי שלא לימול אותו. 

"בינתיים הם לא שמים לב לדברים כאלה. אבל מתישהו הם יבינו. את באמת רוצה שהילד שלך ירגיש שונה, בגלל בחירה גחמנית שלך?"

אני עוצמת עיניים לרגע, ומזכירה לעצמי שליויו יש עוד שנה שלמה לבלות בגן הזה, שאין שום סיכוי למצוא לו מקום בגן אחר באמצע שנת הלימודים, ושהאשה הזאת מאד אומללה כי אף בן אנוש מעל גיל שלוש לעולם לא יתקרב אליה והיא תמות לבד בדירה הקטנה והמסודרת שלה, מבלי שתעבור ולו מחשבה מקורית אחת במוח הקטן והמסודר שלה, עד יומה האחרון. היא תרדם, לבד, כמו בכל לילה, שקועה במאמר פדגוגי משמים מאמצע המאה הקודמת, ולמחרת לא תהיה אף נפש חיה שתשים לב שהיא לא קמה. היא אדם קטן ועלוב, שדבקות בקונבנציות מיושנות היא הגשר הרעוע היחיד שלה לשאר האנושות, ולא ישאר אחריה שום דבר חוץ משם ותאריך על מצבה מאובקת. המחשבה על המצבה שלה מעודדת אותי, ואני מצליחה להמשיך בטון יחסית רגוע.

"ראשית, בתור אמא שלו, מחובתי לדאוג שתמיד ירגיש שונה, ונפלא ונאהב ויהי מה." היא מנסה לצטט משהו מאחד המאמרים העתיקים שלה בתגובה, אבל אני מרימה יד בתנועה כל כך סמכותית שלרגע אני בטוחה שנכנס בי דיבוק. אולי רוחה של זקנת שבט גאה מאיזשהי תרבות מטריארכלית עתיקה ואצילית. 

"ושנית," עולה מגרוני הקונטראלטו השליו, המעושן קמעה, של הרוח. "שנית, את אשת חינוך. אם אני לא טועה, מתפקידם של אנשי חינוך- לחנך. כדי שהדור הבא יהיה קצת פחות בור ואכזרי, פחות נשלט על-ידי סטיגמות פרימיטיביות. אולי פחות נוטה להגן על מנהגים אכזריים ופרימיטיביים." 

אני לא יודעת כמה מזה היא הבינה, אבל היא חושקת שיניים ונוצרת את לשונה.    

היום היא עסוקה מדי בפיוסו של גרגויל מייבב שנראה כמו הכלאה בין ניקולס קייג' לסטיב בושמי, כך שדרשת הבוקר נדחית להזדמנות אחרת. 

רינה, הסייעת עגולת הלחיים ניגשת אלינו עם חיוך לבבי ויויו רץ לחבק אותה. 

"בוקר טוב, יוספי," היא קוראת, מניפה אותו אל-על. היא כל כך מתוקה שלפעמים גם לי מתחשק קצת לרוץ לחבק אותה. אבל אני חוששת שהיא תהפוך את זה למנהג קבע, ותנסה לדבר איתי תוך כדי. למחוייבות כזו אני לא מוכנה. אני אומרת לה תודה רבה, מסמנת נשיקת אודם על הלחי של יויו, שיזכור שהוא שלי, ורצה אל עוד יום של מועקה משרדית. 

מצבורי המזל מהבוקר אוזלים לקראת השעה שלוש. אני כבר מתחילה להתארגן, כשהבוס מחליט להטיל מייל אחד אחרון לתוך התיבה שלי.

אגב גרבוץ אחר הצהריים שלו, הגיע הפוץ הנפוח למסקנה שחייו אינם שלמים בלי איזה דו"ח שעקרונית הייתי אמורה לסיים עד סוף השבוע, "אבל אמרת הבוקר שהוא כמעט מוכן, נכון? הייתי רוצה לעבור עליו כבר היום. תגישי לי אותו עד סוף היום, בבקשה."

אני מקללת מקרב לב את הפה הגדול שלי ואת הזין הקטן שלו, אבל מרגע שהמייל נפתח אין דרך חזרה. ההתראה האוטומטית כבר נשלחה ודיני נחרץ. אני מוותרת על פיפי אחרון לדרך, מוודאת שהתיק מוכן לפינוי מיידי ומתחילה להקליד טעויות אל קובץ האקסל כאילו הגסטאפו המזדיין נושף בעורפי.

תוך חצי שעה אני בחוץ, אבל הנזק כבר נעשה. עד שאני מגיעה, המעון כמעט ריק.

הזקנה שועטת לעברי כמו ארבעת פרשי האפוקליפסה.

"את מוכרחה לדבר עם יוספי."

"אני תמיד שמחה לדבר איתו. יש לך רעיון לנושא ספציפי?" לא רק לילדים מותר להיות במצב רוח דווקא כשהם עייפים. חוץ מזה, השלפוחית שלי מתפוצצת.

היא חושפת שיניים בעווית עצבנית ששאפה להיות חיוך אבל אף אחד לא האמין בה. 

"הוא הרביץ לחבר היום."

בינתיים מושא השיחה ניגש אלי ומתחכך ברגלי. "מעיין לא חבר שלי," הוא מושך באפו. אני מתכופפת לחבק אותו וליבי נכמר למראה העיניים האדמדמות והאף הרטוב. הוא רואה שעומדים לרחם עליו, אז הוא משרבב את השפה התחתונה בהדגשה ומתחיל לייבב.

"מסכני קטן שלי. ספר לאמא…"

"הוא צריך להבין שאלימות זו לא הדרך."

מוזר, כי ברגעים אלא ממש זו נראית לי בדיוק הדרך. לנשום, אני מזכירה לעצמי. לדמיין מצבה. האשה אומללה. תמות לבד. לא סופקה מזה חמישה עשורים.

"אני רוצה לשמוע את הגירסה של הבן שלי קודם, אם לא אכפת לך. ספר לאמא מה קרה, יויו."

"מעיין הרביייייייייייייייץ לייייייייי….!"

"ואתה היית צריך לבוא לספר לי! אנחנו לא מחזירים." גועה הזונה בהחלטיות. המבט שלי כנראה אומר כל מה שאני מנסה לא להגיד, כי היא משתתקת.

"אמא אוהבת אותך מאד, חמוד שלי." ובלחש, "אני תמיד בצד שלך. אמא תטפל בזה. לא לדאוג מתוקי."

הוא מנגב דמעות ונזלת על הכתף שלי, ואני פונה לזונה, שכבר קרובה להתפוצץ.

"אני בטוחה שטיפלת בסיטואציה בצורה הכי מקצועית שיכולת. אני רוצה להאמין שהילד שלי נמצא בידיים טובות. אני שמחה שאת פועלת כדי למנוע אלימות בגן. ליויו מעולם לא היו בעיות עם ילדים אחרים, אבל אני אדבר איתו. בינתיים כולנו קצת עייפים. מחר יהיה יום חדש, נכון פיצקי?" הוא מניע את הפרצופון שלו כנגדי, אבל לא אומר כלום. "אני אשמח מאד אם תדברי גם עם ההורים של מעיין." זה הגרגויל, אם אני לא טועה. אני מאד מקווה שלאדונים קייג' ובושמי יש מה לומר להגנתם.

אנחנו הולכים בשקט, דרך המרכז המסחרי. בבית הקפה הקטן בפינה אני מסבירה שאמא חייבת פיפי, והוא ניאות לרדת. הוא מחכה לי בשקט בתא הקטן, עייף מכדי לנדנד. תחושת ההקלה היא שמימית, ואני מוכנה לחזור לתפקד כמבוגר אחראי.

אני מושיבה את הנאשם הננסי על כסא מולי, ומתאפקת שלא לצחוק למראה הארשת הרצינית ששורה עליו..

"אז מה בדיוק קרה במעון, עם מעיין? אני מבטיחה שלא אכעס, חמוד שלי." 

"הוא הרבייייייייי…."

"ששש, מתוקי. ספר לי כמו ילד גדול. יהיה לי יותר קל להבין."

הוא מושך באף בתנועה הארנבית הזאת שלו ומוחה את הטיפות מהריסים הארוכים באגרופיו הזעירים. 

"מעיין הרביץ לי."

"ומה קרה אחר כך? אמרת ללאה?"

הוא מהנהן במרץ.

"אמרתי! אמרתי שמעיין מרביץ!"

"ומה היא אמרה?"

"שאתרחק ממנו. ו… ואז... ואז הוא בא ושוב הרבייייייייייייייייייייייץ!"

"ואז החזרת לו?"

הוא שותק.

"זה בסדר מתוקי, אמא לא תכעס."

"דחפתי אותו."

"כדי שיפסיק?"

הוא מהנהן שוב. 

"אתה עשית את הדבר הנכון, חמוד שלי. זה טוב שיש כללים, וחשוב לשמור עליהם, אבל לפעמים אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשמור על הכללים ומישהו אחר פשוט לא מאפשר לנו. ואז, לפעמים, אנחנו צריכים להגן על עצמינו. אנחנו לא נספר את זה ללאה, כי התפקיד שלה הוא לשמור על הכללים. ולא נתווכח איתה. אבל מותר לנו לשמור על עצמינו. אם אין ברירה אחרת, והגננת לא עוזרת, אמא מרשה להחזיר. לא חזק, אבל מספיק כדי שהילד האחר יבין שלא מתעסקים איתך. זה נקרא להפעיל שיקול דעת. אמא מאד גאה בך."

הוא נראה קצת מבולבל, אז אני קונה לו גלידה כדי להבהיר את הנקודה. נראה שהוא די מרוצה.

"אנחנו נראה מומינים בבית?" התקרית עם החרא הקטן הזה מעיין נשכחה עם מריחת הגלידה הראשונה על הלחי שלו. אנחנו עוברים דרך הפארק. הוא רץ לפני בדילוגי ארנב קטנים, חוזר מדי פעם לוודא שאני עוד כאן.

"בטח, מתוקי."

מקור הבידור העיקרי של שנינו הוא גרוטאה עצומת מימדים, שלפני עשרים שנה עוד הייתה עונה לשם טלויזיה. חיברתי אותה למכשיר DVD, גם הוא כבר מזמן לא ילד. אין לנו ממיר או כבלים. צרבתי ליויו אוסף הולך וגדל של סרטי אנימציה מבית דיסני ופיקסאר, ואת כל העונות של המומינים. אני לא מההורים שפוחדים שאם הילד יראה תכניות טלויזיה טיפוסיות הוא יגדל להיות אלים. אני בעיקר לא רוצה שיגדל להיות אידיוט.

מאותה סיבה הוא גם לעולם לא ידע שמיץ פטל הוא ארנב ושיש בעולם אריות מטומטמים שחושבים שהם אוהבים תות. אני סומכת על מערכת החינוך שתדע לתת לו את כל הבינוניות שהוא זקוק לה. אצלי הוא דווקא נהנה מאד מספרות ילדים נישתית. קשקושים שוליים של אסטרד לינדגרן, טובה יאנסון וביאטריקס פוטר. לא יודעת אם במועצה הפדגוגית שמעו עליהן. 

"ותכיני לי שניצל תירס?"

"ועוד איך, חתלתול. אפילו שניים." הוא כנראה שכח שהבטן שלו מלאה גלידה. אבל הפולניה שבי תמיד שמחה לראות אותו אוכל. התפריט שלו כרגע לא מאד מגוון, אבל הוא תואם לא רע את היכולות הקולינריות שלי. נו שוין, אגניב לו קצת ברוקולי לפסטה בערב.

אני לא אוהבת להשאיר אותו יותר מדי זמן מחוץ לשדה הראיה שלי, גם כשאנחנו בבית. מצד שני, אני כל כך סחוטה ומיוזעת שהגועל לבדו שומר אותי ערה. מקלחת, אני מחליטה. רק אושיב את הטמבל לאכול ואז יהיו לי חמש דקות לעצמי.

אני חותכת את השניצל לקוביות, שופכת חצי בקבוק קטשופ על הצלחת ומפעילה את הטלויזיה. הוא מנסה לשנורר עוד קטשופ. 

"מתוקי, אנחנו בוחנים את הגבולות של אמא."

הוא הרבה יותר חכם משהוא נראה. הוא מבין טוב מאד מתי ללחוץ ומתי מוטב לוותר. היום הוא מחליט להסתפק בחצי בקבוק.

"אני כבר אצטרף אליך, חתולי. אמא רק תתקלח מהר."

אני חוטפת בקבוק בירה תרפויטי מהמקרר ורצה לחדר האמבטיה. שלוש דקות אחר כך אני כבר בחוץ, נוטפת מים ועטופה במגבת. אני לא יודעת מה גרם לי למהר יותר מהרגיל הפעם. אני לא מאמינה גדולה בהשגחה עליונה. לפעמים היסטריה היא פשוט מנגנון שימור יעיל.

הוא עומד ליד הטלויזיה, כמו הילדה בפולטרגייסט. רק שהוא גם מושך את המפלצת הענקית קדימה בידיו הקטנות.

אני לא זוכרת מתי זינקתי, איך תפסתי אותו בכח, איך המגבת נפלה. שבריר שניה מאוחר יותר הטלויזיה מרוסקת על הרצפה, מעלה עשן. בדיוק בנקודה בה עמד הילד שלי לפני רגע.

"רציתי לשחק עם המומינים," הוא פולט מבין זרועותי.

רבע שעה עוברת, ואז עשרים דקות, ושנינו עוד יושבים על הרצפה, עטופים במגבת הלחה, ומתייפחים. אני בוכה בגלל מה שיכול היה לקרות. הוא בוכה בשלב הזה בעיקר כי אני בוכה.

"טמבל טמבל טמבל שלי! חתלתולון חמודון של אמא. מתוקון יקר שלי. בחיים בחיים לא אשאיר אותך לבד יותר, אפילו לרגע. טמבל! אתה לא יודע שאתה כל מה שיש לי? אמא אוהבת אותך, אמא כל כך כל כך אוהבת אותך…"

הוא מושך באפו וחושב לרגע.

"למה?"

   

במעלה מדרגות הקריירה

"הנקרופילית החדשה הגיעה."

לא חשבתי שזה יהיה קל. מודעת הדרושים לא הבטיחה סביבה איכותית ודינמית, לא רמזה על טיפוס מהיר בסולם הדרגות, לא עוררה באפי ניחוחות של כסאות עור וקפסולות נספרסו. 

הכותבים היו די ברורים. אתם תבלו את הלילות שלכם במקרר מלא גופות. אנחנו נשלם. אפילו לא צריך להיות נינג'ה או כריש בשביל זה. לאן הפגרים יברחו? 

נכון, הם דורשים שהמזגן תמיד יפעל על מקסימום, אבל לפחות הם לא מזייפים התעניינות בשלומך, ולא מארגנים ימי משרד משמימים. והנפלא מכל הוא שהם לעולם לא יפשעו נגד האנושות בלחיצה על "Reply All." 

הז"לים הם קולגות מושלמים. אבל הם לא יכולים לחפוף אותך. בשביל זה צריך כמה עוד-לא-ז"לים. לפחות בתור התחלה. ואיתם אני מרגישה פחות בנוח. הם נוטים להזיע. ועוד לא פגשתי אחד כזה שלא דיבר יותר מדי.

הטרום-גופה הנוכחי לפחות קצת משעשע. 

"מה אמרתי לך לגבי הכינוי הזה לשומרים במשמרת לילה?" 

השניה פחות מצחיקה. אני די בטוחה שהיא כבר התחילה להתפגר איפשהו שם בפנים. לולא 36.5 מעלות הצלסיוס של המעטפת החיצונית, היה אפשר להניח אותה באחת ממגירות המתכת. אולי כל המגירות פשוט תפוסות, והם מחכים שהחוזה של אחד הדיירים יגמר. 

"... לי גלית. אם את צריכה משהו, תפני אלי. סך הכל זה מאד פשוט. בתחילת המשמרת אנחנו מנקים את משטחי הדיסקציה. המנקה עושה ספונג'ה, אבל משטחי הנירוסטה הם אחריות שלנו. וגם הכיורים. תשתמשי בצינור כדי לשטוף את כל הדם שהצטבר. ואז תעברי פעם אחת עם אקונומיקה. אחר כך את רק צריכה לשבת כאן," מצביעה על כסא משרד ישן ליד הדלת, "לוודא שאף אחד לא נכנס. כל שעה עגולה את עושה סיבוב במסדרון."

אני מתאפקת שלא לשאול מה אני עושה אם מישהו מהמקומיים מנסה לברוח. 

לפחות לא אצטרך לתקשר איתה לעיתים קרובות. אנשי משאבי אנוש הם כמו יועצות בית ספר למבוגרים. הם עושים את עצמם כאילו אכפת להם, אתה עושה את עצמך אסיר תודה, ושניכם מנסים לבלות כמה שפחות זמן זה בחברתו של זה. המילים "תפני אלי" עוברות פוליגרף בערך כמו השימוש שלה בכינוי הגוף "אנחנו."

היא מורה לבחור שאינו מת מבפנים לחזור על ההוראות שלה, מילה במילה, זורקת מבט אחרון לוודא שאנחנו לא נהנים יותר מדי, ומתפוגגת. היא מורישה לי שקית ניילון אטומה עם מדים וטופס 101. 

הבחור חוזר לחיים. מסתבר שעל המצבה שלו יופיע השם שימי. ואולי שמעון, או שמשון, בסוגריים. אלא אם כן יעדיפו השארים שלו את השם המלא, ואז לא יהיה צורך בסוגריים. 

הוא דוחף את הספרים והטאבלט לתיק הגב שלו, מראה לי את הארון עם חומרי החיטוי ("אבל היום כבר ניקיתי בתחילת המשמרת שלי, ולא היו נתיחות מאז"), נותן לי לבנה מרשרשת בצורת מכשיר קשר, ומאחל לי הצלחה. הוא אפילו מחייך קצת כשאני מבטיחה לו שאעשה חיים.

הכסא הישן דווקא די נוח, והשעות הראשונות עוברות לא רע בכלל. אני מסיימת למלא את הטופס, מוציאה מהתיק שני מאמרים שאני צריכה לסכם למחר, מניחה אותם יחד עם פחית הרד בול הראשונה של הלילה על שולחן צד קטן ומתחילה לקרוא את "סנאף" של פלאניוק. 

שעה של סנאף. סיבוב במסדרון. חצי רד בול ועוד שעה של סנאף. כבר יצא לי לבלות לילות גרועים יותר.

ברד בול השלישי שלי כבר נעשה לי קצת מציק בעפעפיים. המילים נעשות קצת נוזליות, והמשפטים מתחילים לחזור על עצמם.  

אחרי הסיור הבא אני מחליטה שבהיתי מספיק בעמוד האחרון ומוציאה את הסודוקו מהבוקר. די מהר אני מגלה שיש לי שלוש חמישיות בשורה אחת וטור שלם של קשקושים שנראים כמו הכלאה בין שתיים לנמלה. אני מוותרת ומתחילה לקשט את השוליים בנחילים של אנשי מקלות טים-ברטוניים עם ראשי בלון עגולים.

בערך אז מתחילות הנקישות. בהתחלה כל העסק לא נשמע לי חשוד או חשוב במיוחד. מי ישמע, בנין מימי המנדט עושה קצת רעש. אין לי כוונה לחקור כל ציר חורק וברז נוטף במרתפים של בית חולים מתפורר. במיוחד לא עם החולדות המוטנטיות מהמעבדות ששורצות כאן בצנרת.

אני מרוקנת את הרד בול השלישי לתוך המוח העייף שלי ומטביעה בדרך פיהוק מתקרב. הדמות האחרונה שקשקשתי נראית כמו עכברוש עצום עם רגליים מיותרות. אני זורקת את העיתון לסל הניירות ומנסה לחזור לקרוא. למאמרים כבר לא אגיע הלילה. הנקישות מגיעות בקצב קבוע, פחות או יותר, ואני נעזרת בהן כדי להתרכז במילים על הדף, משמע היו מעין סימני פיסוק. 

הן ממלאות את ראשי, נותנות מקצב להברות, מנקרות בהכרתי בעקשנות הולכת וגוברת. בשלב זה, אני יודעת שהן מגיעות מכיוון מגירות המתכת. אבל גם שם יש צנרת, מאחורי המקררים. יש שם קירות ישנים, אולי ברגים רופפים. אולי אחת המגירות לא סגורה כמו שצריך… אולי כדאי שאצא לסיור במסדרון. אז פעם אחת בחיי אני אקדים, מה יקרה?

המסדרון שקט. לא, לא שקט מדי. אל תהיי מטומטמת. חזרה לגופות. הנה, הכל בסדר. גם כאן שקט… בום. הנקישות כאילו נועדו רק בשבילי. בלי קהל, מה הטעם להופיע?

אל. בום. תהיי. בום. מטומטמת. בום בום בום.

אני מזכירה לעצמי שבלעתי מספיק קפאין להעיר גופת טי-רקס, שהפעם האחרונה שעבדתי לילה הייתה לפני שנתיים, וגם אז ראיתי קולות, ושאני מחלקת את זמני הפנוי בין צפיה בסרטי אימה גרועים לבין התקפי חרדה ספונטניים.

אני דוחפת אזניות לאזניים, מפעילה את Painkiller הנצחי של ג'ודאס על פול ווליום ומצליחה לסיים את המשמרת הראשונה בלי יותר מדי שתן בתחתונים.

לא טרחתי לבדוק את מקור הנקישות, או לשאול את שימי אם גם הוא שומע אותן, מחשש למצוא את עצמי במחלקה לבריאות הנפש בקומה 5. 

חשקתי שיניים, בלסתי פרוזאק, התרגלתי. לפעמים אפילו הצלחתי לנמנם קצת בין סיורים. לא משהו שאני אמורה לעשות, אבל באמא שלכם, מי גונב גופות בימינו?

אחרי חודש בערך התחילו הקולות. בהתחלה לחישות. רשרושים לא ברורים בין המגירות. חסמתי אותם עם ג'ודאס פריסט ומגהדאת' ושרדתי עוד שבועיים. 

ואז הם התחילו לחדור דרך האזניות. 

"... ניתקה את מכשיר ההנשמה. בכוונה, נשבע לך…"

"... לא באמת. אבל לקראת הסוף קצת כאב."

"... עם האחות, על המיטה הפנויה לידי. הם אפילו לא שמו לב שאני לא נושם."

הם דיברו על המנתח שהריח מערק, והאנסטזיולוג שרעדו לו הידיים מחוסור שינה. האחות שהעבירה מגשי אוכל ריקים למחצה מחולה לחולה, "כי גם ככה אני מעולפת ולא אגע בזה. לא מאשימה אותה או משהו, לכולנו כואב לזרוק ככה אוכל." וההיא עם הצחוק הנעים, "בחיי, כמעט רציתי לחיות שוב כשהיא הייתה מגיעה." והשניה, שכולם ידעו עליה ועל ראש המחלקה.

"הם אפילו לא ניסו לא להרעיש. פורנו כזה טוב לא היה לי כשהייתי בחיים, וביום שאני מת, טראח, פתאום כאלה גניחות. ואפילו לאונן אי אפשר…"

"אברהם! סוטה זקן! יש כאן ילד!"

באמת הביאו אתמול אחד קטן. אני לא אוהבת גופות קטנות. אלה באמת עושות לי רע.

"אמא?"

"סתום, ילד. אמא הלכה לבכות בבית. מחר יבואו לקחת אותך לחור באדמה."

"אברהם! ששש…. שש…. חמודי, אל תבכה…"

קצת מתחשק לי למצוא את התא של אברהם הזה ולהרוג אותו שוב. אבל אני לא יודעת באיזה מצב הוא ומה הרג אותו, אז אני מוותרת. והילד כבר נרגע בעצמו. כשהם מתים הם באמת נוחים יותר.

במשמרת הבאה כבר ראתי את המגירות זזות. אפילו לא טרחתי להתיישב. לילה שלם הסתובבתי במסדרונות. התעלפתי ברגע שהתיישבתי באוטובוס. הנהג פחות או יותר העיף אותי החוצה בתחנה האחרונה.

המשכתי ללכת ללימודים. הכשלון היה מפחיד יותר מהגופות. אבל איכשהו המרצים כולם התחילו להשמע כמו אברהם וכל הזמן נדמה לי שהם מתאפקים לא להכניס יד למכנסיים. למה לא קוברים אותו? הוא שוכב במקרר לפחות חודש, ואף אחד לא בא לקחת אותו. 

שוב דפקתי את המצח בשולחן כשנרדמתי. ועכשיו גם יש לי ריר על כל המחברת.

אני לא יכולה יותר להקשיב לג'ודאס פריסט בלי לשמוע חריקות של צירי מתכת. 

את הכסא אני ממקמת באמצע המסדרון ברגע ששימי הולך, אבל גם משם אני שומעת אותם. בימים רעים במיוחד, אני שומעת אותם גם בבוקר, מהחלון של האוטובוס. אני מנסה לא להקשיב למילים, אבל בשלב זה אני יודעת שהם מדברים גם עלי.

לפעמים הם צוחקים. לאחרונה הם צוחקים יותר ויותר. פעם הם קראו בשמי כשעברתי ליד החדר. כולם ביחד, במקהלה. 

התיישבתי על הרצפה בקצה הרחוק של המסדרון ובכיתי מעייפות. אני חושבת שגם צחקתי קצת. אומרים שצחוק זה מדבק.

לא הסתכלתי כשעברתי ליד החדר. בחיי שלא הסתכלתי. אבל ראיתי את היד האפורה, המרוסקת. ציפורניים צהובות. כתמי כבד מרקיבים. יד שניה, חיה ורועדת, טורקת את המגירה במנותק ממני ורצה להטביע את עצמה בחומרי ניקוי, מושכת אחריה גוף מסורבל, מעולף למחצה.

כל מה שאני מנסה לאכול למחרת מתרסק כמו עצמות מתות בחלל הגולגולת שלי, או נמתח לי בין השיניים כמו גידים אפורים. אפילו לקפה שלי יש ריח של פורמלדהיד.

ידיים של זקנים גורמות לי לבלוע בכח מיצי קיבה. אני מותשת מכדי לנסות להסתיר את הגועל, והעולם שלי נמלא קשישים חנוטי פנים עם עיניים עצובות, מאשימות.

אני לא מצליחה להירדם יותר בהרצאות על תיאוריות ביקורת ספרותית. כששמעתי מספיק על השטחיות שבקריאה לשם הנאה, אני מתחילה לאסוף את בליל המחשבות ודפי הקשקושים שלי. למגע אצבעותי, הקצה השבור של העט לובש צורה של עצם צהבהבה. אני דוחפת אותו אל קצה השולחן ומשאירה אותו שם להירקב. דלת האולם הישנה מלווה אותי החוצה בחריקת תוכחה. 

בסיפריה שקט. אולי קצת שקט ירגיע אותי עד לתחילת המשמרת. שלווה מנומנמת בין מדפי ידע עמוסים. הפוגה קצרה של רוגע בין זרועותיהם הקרירות של אפלטון ואריסטו, שייקספיר, קולרידג' ושופנהאואר. מגעה החלק, הענוג, של מסיכת המוות של אדגר אלן פו, חיוורון השחפת של שרלוט ברונטה, חור הקליע המשחיר בבטנו של פושקין, רוחו אכולת האשמה והסיפיליס של קפקא, מרחפת מעל גופת תיקן עצומה, שורצת תולעים. קולות כירסום, אנחות נכאים בין פקעות אדמה תחוחה. צעקה, וליווי מכובד החוצה. לספרנית לא אכפת שסטודנטים ינמנמו בספריה, אבל להתעורר בצווחות זה בניגוד לתקנון.

בלית ברירה הקדמתי למשמרת. אני די אוהבת לדבר עם שימי. יש בו משהו מרגיע. קשה לערער את שלוותו, והחייכנות שלו כנה, קלילה, ובלתי מעיקה. מעין חייכנות שגורמת לך לחייך חזרה. גם אם העולם מלא גופות מהלכות ולא ישנת כבר שבוע.  

"היי, מה קרה? הכל בסדר?" כשהוא רואה אותי הוא לא מחייך. "את נראית נורא."

הדאגה שלו אמיתית, חמימה ומנחמת. לרגע אני כמעט מתפתה לספר לו הכל. על הנקישות והלחישות, על אברהם, והיד והעצמות והגידים, והאפילו האחות שעושה את ראש המחלקה. 

שימי הוא אחד האנשים הפחות ביקורתיים שאני מכירה. הסובלנות שלו היא לא הכלה מתנשאת של אקטיביסט מתחסד, הפועה מנטרות שחוקות מעידן וודסטוק. הוא לא שופט פשוט כי לרוב לא מספיק אכפת לו. אין לו מספיק תיעוב עצמי, לא לשיפוטיות נוירוטית מחד, ולא להלקאה עצמית כעונש על הפריבילגיות שלו מאידך.

"תגיד," אני מנסה. "היו פה אי פעם תקריות...מוזרות?"

“מ'זתומרת מוזרות?"

"כל מיני שטויות, אתה יודע, דברים ש… אהם… לא אמורים לקרות? דברים לא לגמרי… נורמליים?"

החיוך שלו חוזר ומתרחב.

"מה, כמו תחיית המתים ושיט?"

אני מושכתי בכתפיים, מנסה להנהן בנונשלנטיות לא מחייבת.

"איזה קטע שאת אומרת את זה. בדיוק חשבתי היום על איזה אחד שעבד כאן כמה חודשים לפנייך, שרוט מהתחת. יום אחד הוא הפסיק להגיע לעבודה. קיצר, חיפשו אותו איזה שבוע. אין תשובה בדירה, אין תשובה בנייד, להורים אין מושג מה קרה לבן-אדם. בסוף, מסתבר, אמא שלו מצאה אותו מסתובב עם הסטלנים בכיכר החתולות, ממלמל משהו על גופות מדברות שרודפות אחריו. לוקח את כל הפסיכים המשיחיים בעיר הזאת בסיבוב. היום הוא אוכל כדורים בשלוותא. צועק חמאס כל פעם שאחת האנורקסיות שם עוברת מטר ממנו."

ציפיות הן, אחרי הכל, רק פורפליי עלוב של האכזבה.

אני מצחקקת כדי לא לייבב מייאוש. 

"אז תאחלס, כן. קרו דברים מוזרים. אנשים מוזרים. איך שתרצי."

"ומי עבד כאן אחר כך, עד שהגעתי?"

"אף אחד קבוע. כל מיני משועממים שבאו לכמה לילות ועזבו. בטח סתם כדי שיוכלו אחר כך לספר לחבר'ה על הפעם ההיא שהם עבדו בחדר מתים."

אזכור את היתרון החברתי העצום הזה לכשיהיו לי שוב חיי חברה.

"עלובים," אני מפטירה בגועל. "מה יש לספר? אפשר לחשוב מה כבר קורה כאן."

“אה, טוב שהזכרת לי! בדיוק סיימו לנתח איזה מישהו. סטודנטים ממדעי המוח באו לשחק עם איזה זקן ששוכב כאן כבר שלושה חודשים ולא מוצאים משפחה כדי לקבור אותו. ניקיתי את כל המשטחים, אבל צריך להעביר עוד וויש מהיר על הכיור, ואני חייב לרוץ לפגישה עם מרצה. יש לי הרגשה שהוא שוב עומד לדחות את הצעת המחקר שלי…"

רוץ, ברוטוס. רוץ. אברהם בטח יהיה במצב רוח נפלא אחרי הניתוח. מי לא רוצה שחבורת סטודנטים סקרנים תחטט לו בגולגולת עם מלקחיים?

אני פותחת את הברז, בלי להסתכל לתוך הכיור. מעניין אם אפשר לגרום נזק מוחי לגופה. אולי עכשיו הוא לא ידבר יותר? או ידבר, אבל רק יחזור בלופים על הדבר האחרון שהוא שמע? אולי זה פגע רק במוטוריקה שלו. אני מאד לא רוצה לחשוב על המוטוריקה שלו. מעדיפה להתמקד בשטיפת המוח שלו מהכיור.

זו לא חלודה. הכתם הזה לא היה שם אתמול. אני שופכת עליו חצי בקבוק אקונומיקה. הוא מתמוסס קצת בקצוות. אני עוצמת עין אחת ומצמצמת את השניה לכדי חריץ. משפשפת קצת עם המברשת. מסתכלת שוב. יותר טוב. מסלקת את השאריות עם צינור המים. ומגלה כתם נוסף, גדול יותר וטרי למראה. אז עכשיו אנחנו משחקים ברוח מטירת קאנטרוויל. כמה פאקינג מקסים.

בפעם השניה והשלישית הניקוי כבר נעשה יותר מכני, יותר מעיק ממגעיל. אני תוהה אם הצחוק נשמע קצת אימבצילי הפעם, או שזה רק נדמה לי. אימבצילי, אבל לא יותר מהרגיל, אני מתפשרת. וקצת מבעבע.

הכתם הבא מופיע על שפת חור הניקוז. הוא כל כך טרי שאני בקושי צריכה להתאמץ. הכיור בולע אותו בגרגור כועס, נחנק, ויורק בגועל. אני משקה אותו קצת מים. הנוזל הורדרד עולה ויורד חזרה בקול שיהוק רטוב. קולות צחוק ובעבוע מהדהדים ברחבי חלל הנירוסטה. 

בועה אדומה גדולה, נפוחה כמו כנימה תאוותנית, הולכת ותופחת מתוך פי הצנרת, רוטטת ומתנפצת באנחה, מפנה מקום לשלפוחית הדם הבאה.

המפלס עולה בקצב מסחרר, יחד עם תחושת הבחילה הדביקה בגרון שלי. ריח החלודה והביוב הופך לבלתי נסבל ואני נאלצת להתרחק כדי לנשום. כשאני חוזרת הכיור מלא על גדותיו. פלגי דם זעירים זוחלים על דפנו החיצונית ומתאבדים בשלוליות קטנטנות על הרצפה. 

אני רצה החוצה, לעבר הטלפון הישן ליד המדרגות. מכשיר הרדיו לא פועל כבר שבועיים. מעברו השני של הקו נשמעות מספר נקישות, ואחריהן הכל נבלע תחת גל של רעש לבן. הסמארטפון לא בכיס שלי. השארתי אותו על השולחן הקטן, יחד עם התיק. מטרים ספורים מנהרות הדם המאיימים להציף את המרתף כולו. אני דוהרת חזרה דרך המסדרון החשוך, הדי צעדי נשזרים בהדי הצחוק ומטפסים לכדי קרשנדו ואגנרי אחוז טירוף.

"... התחרפנה לגמרי. אמרתי לך שלא תשרוד יותר מחודש. היא נראתה לי קצת מעורערת עוד מההתחלה, אני אומר לך."

"אני לא מבינה למה אתה חייב להיות כל כך מגעיל אליהם תמיד."

"את צוחקת או מה? מה עוד יש לי לעשות בחיים האלה?"

אין דם על רצפת המסדרון. כבר טוב.

"הנה היא חוזרת. רואה? פחות דפוקה ממה שחשבת."

"חכי חכי, עוד יש לי כמה תכסיסים בשרוול מה שנקרא."

נראה שזה עונה לי על השאלה. אין נזק מוחי אחרי המוות. דווקא להיפך, הוא נשמע יותר רהוט פתאום.

גם הרצפה בחדר נקיה. אפילו מתחת לכיור. כלום. מציצה בזהירות פנימה. ריק ונקי מכתמים. טוב שלא הצלחתי להזעיק אף אחד לעזרה. לפחות את ההשפלה הזאת חסכתי לעצמי.

אני מתמוטטת על הכסא וחולמת לחמש דקות על קלפים מדממים נושרים מתוך שרוולי רפאים ריקים, בתוך שלכת של אפר. אני מתעוררת מעוצמת המפגש של הרצפה עם הגב שלי. מעלי מרקד זוג רגליים דקות במגפיים צבאיים. שלי. נושמת לרווחה.

"... ואז אמרתי למתלמדת, 'בובה'לה, היית צריכה לבוא ללמוד אותי לפני חמישים שנה. המחלות מין שהיו לי לא היית מוצאת בשום ספר.'"

"בואנה, איזה מלך, סבא'לה!"

"היית מת להיות נכד שלי, שוורצע חיה!"

"אברהם!"

"עזבי, תני לו. חי בסרטים, הבן-אדם. בוקר טוב, אבא'לה, אתה מת. לגופות אין עדה. אוטוטו כולנו מתערבבים באדמה. האמת, לגביך לא בטוח. אעלק הייתי מת להיות נכד שלך. הייתי מת עשרים פעם ולא הייתי נותן לסבא שלי להרקב חודשים במרתף של בית חולים. אפילו לחרא כמוך זה לא מגיע."

המגירה העליונה קצת רועדת. חבטה וגניחה.

"איי! כוסומו!"

"חכה חכה, פוץ קטן. אז יהיה לך קדיש ויבבות. ומה אחר כך? גורנישט! יאכלו אותך תולעים, זה מה. ולי, בינתיים, סטודנטיות חתיכות יעשו מסאז' בגרעין האקומבנס. תאמין לי, ילד, אפשר לגמור גם בלי שום נוזלים בשלונג…"

אני יוצאת לסיבוב איוורור ארוך במיוחד, ונשארת לשמור קצת על המדרגות. אחרי הכל, אם מישהו ירצה לבוא לנשנש גופה טריה, הוא יגיע משם. אולי מישהו עם שריטה ממש רצינית אפילו ירצה לקחת את אברהם. החשש העיקרי שלי כרגע הוא שהחרא הזה יהנה מכל מה שהפרוורט החי יעשה לו. 

בלי משים, אני מתיישבת על המדרגות. העייפות מכריעה אותי. זו חצי השעה המאושרת ביותר שהיתה לי בחודש האחרון. בפעם הראשונה מזה שבועות אפילו לא חלמתי. התעוררתי כי עצמות התחת והגב שלי כאבו כמו השואה, אבל מעבר לזה כל העסק היה די מענג.

אני צולעת חזרה בזהירות, פוסעת על קצות האצבעות, מתפללת שהמפרקים הדואבים לא יחרקו. כמו ווק אוף שיים בין דרקונים ישנים.

החדר ושוכניו דוממים. התאורה מעומעמת מעט. שוב הלכה נורה. אני מתגנבת לכסא שלי, מוודאת שלא שברתי אותו, ומרחיקה אותו עוד קצת מהחדר. ליתר הבטחון, הפעם אני מצמידה את המשענת לקיר. בחדר נשמע רשרוש קטן. אני נאנחת. מה עכשיו? עוד רשרוש. אנטי-קלימקטי משהו, אחרי כל הקולות והנקישות והדם. ברגע שאני מתיישבת, האור בחדר נחלש עוד יותר. דקה של שקט, ואז צחקוק חנוק.

"נו באמת. לכו תזדיינו, כולכם! מה אכפת לי מה אתם עושים שם?!"

עוד צחקוק.

"חושבים שאתם כאלה מגניבים ומיוחדים. על הזין שלי. לי משלמים בכל מקרה. מעניין את התחת שלי מה אתם עושים בינתיים. מצידי תשחקו באולינג עם הראשים של עצמכם." הקול שלי קצת רועד, אבל בעיקר מכעס. למה מי מת שאתן לחבורה של פגרים להתעלל בי? סך הכל גופות, אפשר לחשוב. לא מי יודע מה מחזיקה מהם כשהם עוד נושמים, למה שאני אתם להם את התענוג הזה כשהם מתים?

עוד צחקוק, וקול ניפוץ.

"כל הכבוד. תשברו הכל. מצידי תהרסו כל פינה בחדר הזה. תרסקו את הבלטות ותעשו אוריגמי מהדלפקים. נחשו מה? אתם עדיין תהיו מתים בדיוק באותה מידה!"

משהו קטן נזרק על רצפת המסדרון. אצבע קטנה עם ציפורן מרוסקת. הצחוק מתחזק. 

"אוי, נו. מרשים. נבהלתי. פיק ברכיים ושיט. לכו חפשו."

עוד חבטה, רכה ונוזלית. נראה לי שזו ריאה. רעשי קריעה ופיצוח, כאילו מישהו אוכל כרע עם השיניים. מישהו עם נימוסי שולחן די גרועים. אולי כלב. ואז קול התזה מהדהד. לב? אחריו מגיעה כף רגל נשית עם שאריות לק ירוק זרחני, וכמה נתחי בשר לא מזוהים. 

די נמאס לי לזייף מאצ'ואיזם ואני מוכנה לסגת בגבורה, אבל בשביל זה אני צריכה לעבור ליד החדר. פוטנציאלית גם לחטוף טחול עתיק לפרצוף. 

מה היה רע לי פשוט למלצר?

כשהערימה ליד הדלת כבר חוסמת חלק ניכר מהמסדרון אני מבינה שאין לי הרבה ברירה. זה עכשיו או לעולם לא. אני אוחזת בכסא בתור מגן, ומתחילה במסע הארוך בחיי.

האור בחדר חוזר למלוא העוצמה בשניה שאני מתקרבת.

"באו צ'יקה באו ואו!"

אני מנסה בכל כוחי לא להסתכל, אבל כבר מאוחר מדי. הדמות השדופה משילה מעליה את סדין בית החולים, בעודה מרימה קלות את כיפת הגולגולת המנוסרת בברכת שלום. 

"הנרקוד, בוב'לה?"

אני מורידה את המבט מהפה השחור הפעור, חסר השפתיים, והולכת לאיבוד בחורש עבות של קמטים אפורים וסגולים. תחת הבטן הרפויה מתנודד לאיטו נשל בואה עצום ורופס. קצהו הכחלחל משתלשל בין זוג ברכיים גרמיות. אני לא בטוחה מתי עזבתי את רגלי הכסא, אבל הוא מתנפץ הישר אל תוח עצמות בית החזה הבולטות. הקשיש הקטן לא עומד בעוצמת התנופה, ונזרק אחורה אל תוך מיכל זכוכית ענק עם נוזל שימור. ריח הכימיקלים מתחזק. אלף רסיסי זכוכית ממריאים אל חלל האוויר. 

האצבעות שלי לופתות בכח את המצית. נקישה. הבזק. סרחון עשן ובשר כרוך.

מכבי האש גוררים אותי בכח מהכיור. אני נאבקת בכל כוחי. אני עדיין מטונפת.

מה אני אגיד לכם. הנוף מקומה 5 הרבה יותר יפה. גם את הגופות כמעט לא שומעים, אם לא מתקרבים יותר מדי לפיר של המעלית. 

בין ליצנים צוחקים

כמעט דרכתי על העיתון בדרך החוצה. הלכתי לישון בכל הזין וחמישה אתמול, והעיניים שלי עוד חצי עצומות. 
אני צוללת להרים אותו ומדדה חזרה לשולחן, מסוחררת מהעליה המהירה ממעמקי הרצפה. תחזית מזג האוויר מטושטשת. אני עוצמת עיניים בכח ומסתכלת שוב. חם מהרגיל לעונה. אוגוסט בתל אביב, נבלות. הרגיל לעונה זה התופת המזדיין של דנטה. איפה השגתם יותר חם מזה?
זורקת את ערימת הנייר הארורה על שולחן האוכל, עם התחזית למטה. בעמוד השער ביבי שוב יצא מניאק, מים מינרליים זה מסרטן, מחפשים איזו כונפה בת חמש שההורים לא קשרו כמו שצריך, ובר רפאלי בבגד ים, בתור קונטרה לתמונה של הכונפה.
דרך קיר המעלית אני שומעת יבבות של שרץ קטן ותחינות של המשריצה. חושבת על קשירת חצוצרות, והאם יש לזה השלכות הורמונליות, כמו לכריתת רחם. אם זה גורם לשינויים הורמונליים אולי לא כדאי. יש משהו בשינויים הורמונליים שאוטומטית גורם לי לחשוב על סרטן. אבל אולי זה רק תרופות הורמונליות מסוג מסויים. אולי הורמונים בעצם מכילים מים מינרליים.
המעלית נוחתת בעדינות. ריח נעים של חומרי ניקוי. ריח פחות נעים של המנקה.
ואז אותה שמש דוחה ומסנוורת מאתמול, אותה תחנת אוטובוס עם מילימטר ורבע של צל. המילימטר שוב תפוס. הנהג שוב צועק עלי שלא עמדתי בתחנה (אז איך אתה קורא לקופסה המחורבנת הזאת, שנדבקתי עד לפני שניה לדוגמנית מחומצנת המוח על הדופן שלה?)
כאילו מישהו צבע את לוח השנה בשכבה עבה ורציפה של הצבע המייאש ביותר שעורבב אי פעם. כל הימים מתמזגים לגוש פלסטלינה חום-אפור שנח בכופסת פלסטיק אחרי התעללות קבוצתית בגן ילדים.  
האוטובוס מלא משפחות פרימאטים בדרך ללונה-פארק. נקבה טרחנית מקרקרת לתוך האזניה שלי שאתקדם אל תוך מרק הבשר הסמיך בירכתי האוטובוס.
"ועל הראש של מי בדיוק אני אמורה לדעתך לעמוד, גיברת?" אני מטיחה אל פני החרגול החמוצות שלה. היא פועה משהו על חוצפה וערכים, אני מגבירה את הווליום ומייחסת את פעילות היתר של שפתיה העליונות לתת פעילות של התחתונות. הקארמה הזונה שלי שולחת לי תמונה בתור עונש.
מישהו מהפרימאטים הקטנים צווח, אחד ההורים סותם אותו עם מוצץ וכולנו זוחלים עוד מילימטר על גוש הפלסטלינה השמנוני שחלקינו קוראים לו חיים.
הבזק בצבע דובדבן כהה מעבר לחלון האוטובוס מושך את תשומת ליבי. באמצע הפקק החדגוני הנמתח עד אין קץ משני צידי הכביש, מעורסלת בין ג'יפ מאובק למשאית ישנה, יושבת קיה פיקנטו אדומה קטנטנה. פיסת צבע טריה ונושמת שמישהו שכח לערבב כמו שצריך לתוך האפור של השגרה והברזל המלובן של השמש.
פתאום הכל קצת פחות חנוק. קצת כמו אתמול, ברגע ההתגלות המפעים הזה בזמן הפסקת הצהריים. אלה היו כמה דקות של שחרור, נשימת רווחה באמצע יום עבודה. כשטפתי פנים במים קרירים בשירותים הקטנים של בית הקפה, הציפה אותי פתאום תחושת רוגע. הדמות במראה אמרה לי, לראשונה בחיינו המשותפים, שמגיע לי להיות מאושרת. ברגעים אלה נדרתי לעצמי לשנות כיוון, להיאחז בתחושת החיות הפתאומית הזאת ולא להרפות. אבל הקסם נמוג ברגע שרתמתי את עיני חזרה לצג המחשב. 
הזכרון הבליח לשניה וכבה. הקיה היא סתם עוד מכונית בעדר מתמשך של שחיקה וריקנות.
בקצה הפקק אני ננזפת שוב. נזיפה סטנדרטית על איחור סטנדרטי למשרד סטנדרטי עד בחילה. חזרה אל האזניות ואל התלם.
בהפסקת הצהריים חזרתי אל אותו בית הקפה, אבל שום הארה לא הגיעה. השקשוקה הסתמית והלחם חסר הטעם עם מרקם הספוג מבחילים כמעט כמו שתי הזקנות הקולניות בשולחן הסמוך. הן צועקות אפוריזמים עבשים משני צידי השולחן ומבקשות כל אחת בתורה שהשניה תחזור על דבריה. ואז מקיאות אל חלל האוויר קיתונות מלל בנאלי כדי לפצות על קטעי השיחה שלא שמעו. 
מפגע סביבתי בלתי מתכלה, כמעט כמו המשפחה שישבה שם אתמול. הן פולטות את אותה כמות הרעש, אבל לפחות לא מניחות את הרגליים שלהן על המושבים, ולא מושיבות תינוקות מטונפים על השולחן. אם יש דבר אחד שיותר גרוע ממחשבה על ישבן של יצור שמחרבן על עצמו על שולחן אוכל, זה כשהם כבר מתחילים ללכת וניגשים לשולחנות אחרים. בעיקר כשהם מכוערים ומנוזלים. ילדים נעימים למראה הם מחזה נדיר, והנזלת היא פשוט איבר נוסף בפניו של כל רפש צעיר. 
אני נזהרת שלא לגעת בפרצוף הגובלין המטונף שצף לסירוגין באזור המרפק שלי. לפעמים הבריה משפשפת את נחיריה הרחבים בקצה השולחן שלי. הרפש שדבוק לשיערות השפם משאיר כתמים כמעט נראים לעין על העץ הכהה. האוויר מתמלא ריחות במבה, חול, וידיים של פעוט ממשפחה שלא שמעה על הגיינה. אחרי הכל, השרברב השמן עם המבט הסתום הרמטית בטח עשה הון קטן מחרא של אנשים אחרים. ככל שהאתגר לאסלה גדול יותר, כן למשפחת הגובלינים יש יותר כסף להרוס את ארוחת הצהריים של יודעי קרוא וכתוב פריווילגיים ארורים. לולא היה מגיע רגע הזן הפתאומי הזה, השילוב של שובע, קפאין וקבלה רגעית של היקום על כל ברואיו, הייתי מתפוצצת.
ואז פתאום, בעין סערת הזעם המאיימת לבלוע אותי, קול דממה דקה. חמלה שלא ידעתי כמותה מאז נשר שובל הנזלת שלי. 
הרי כולנו אורחים על פני האדמה הזאת. הכל חולף. הכל זמני, וכל כך חסר משמעות שזה נפלא. כולנו בובות בחדר ילדים כאוטי ונהדר. בעיני רוחי אני רואה שטיח רך, טפטים מפוספסים שחור לבן, אפי ארגמן בוהקים של ליצנים. כל מחשבה, כל בחירה, כל מעשה- כולם רק חלק ממשחק. וכשהמשחק יגמר כולנו נחזור לישון באותו ארגז, בלי חרדה ובלי חרטות. אני כמעט מרחמת על הגובלין הקטן בשמלה הפרחונית, על הוריו רפי השכל, אפילו על הגוש המרייר הקטן שמבאיש את השולחן בתכולת חיתולו. הם לעולם לא ידעו את האמיתות העצומות והמרטיטות האלה. עד סוף ימיהם העלובים, יחיו בבורות מחפירה. אני מחייכת אל תוך עיניו הפעורות של הגובלין ונותנת לו חבילת סוכר מהשולחן שלי. היצור מוצץ את הנייר בהנאה ומוסיף רובד חדש של טינופת לפני השימפנזה המחייכות. 
היום, הרגע הזה לא מגיע. אבל גם הפיצוץ לא מאיים לבוא. הכל מתמזג לכדי זמזום תפל ואפרורי. מאוכזבת מהעולם ומעצמי, אני משלמת על התועבות שהוגשו לי ודוחפת קצת את אחת הזקנות בדרך החוצה. סתם כדי לראות איזה צליל היא תשמיע. היא אפילו לא שמה לב.
אני חוזרת למחשב שלי. אני מנסה לחשוב שוב על חדרי משחקים, על ליצנים מחייכים בפה מלא שיניים לבנות, על ארגזים נוחים, מרופדים קטיפה שחורה. ללא הועיל. הבל הבלים, הכל הבל, ואף לא מוקיון אחד לרפואה. 
היום זוחל בין קפה לקפה, כמו שלשול גוסס בין רגבי אדמה רקובים. בפייסבוק יש כמה חתולים לנחם אותי, אבל בעיקר ויכוחים בין עמדות שמעניינות את האשך הימני שלי לכאלה שדווקא השמאלי דוגל בהן. בוואיי-נט מרגיעים: רק מים מינרליים שמכילים H2O מסרטנים. ועדיין מחפשים את הכונפה הקטנה. גם כן גרויסע מציאה. 
חזרה לעריכה משמימה של חדשות העולם. אנשים שרוצחים אחד את השני כי החבר הדמיוני אמר, משטרי דיכוי, עם או בלי חבר דמיוני, רוצחים עוד אנשים. אנשים שברחו מרוצחים עם חבר דמיוני אחד רוצחים חסידים של חבר דמיוני אחר. ולפעמים מישהו באמת פסיכוטי סתם לוקח רובה ויורה בחצי מבית הספר שלו. אבל זה בעיקר בארצות הברית.
אני הולכת הביתה ברגל, כדי לסדר את המחשבות ולתייק את כל החברים הדימיוניים והפסיכוטים שלהם. 
רחוב אבן גבירול כולו מריח מפיצה, קפה ומכבסות. העולם נרגע. מדי פעם מבליח חתול שמן מאחת המסעדות, מגרגר ודורש ליטוף. אני חוזרת לחדר המשחקים עם השטיח הרך. אפילו הילדים נוטפי הגלידה ברחוב נראים לי משעשעים. הראש הולך ומתרוקן מלחץ. הריאות מתמלאות בושם אורבני מתקתק.
ליד הפארק האוויר ירוק וטרי. משב רוח פתאומי מניף את הערב הקייצי, מנער שאריות אבק ופיח, ופורש אותו מחדש, חלק ונקי, כאילו זה עתה כובס וגוהץ. 
זו לא האופוריה של אתמול, אבל הזכרון חמים ומלטף. הייאוש נרגע ונרדם, הרעש נודם. ההכרה משילה את פינותיה החדות, מתעגלת ומיטשטשת. ענפים ירקרקים רוכנים אל מי הירקון הזורמים לאיטם. פני הנחל חלקים כמו מראה, ניצוצות שקיעה מכסים על מצבורי הפסולת הרעילה בבוהק כסוף.
בבית מחכה לי חיבוק חם ובירה קרה. נראה שהחיים שלי לא רעים בכלל אחרי ככלות הכל.
"האלו חמודה! דינג דינג, זוזי ג'ינג'ית!"
האופניים צצו משום מקום. אני מזנקת לקצה המדרכה. עוד שניה וגוש הטינופת היה שולח אותי לצמוח בבית לוינשטיין. 
שוכן המערות המזדיין, היפי מזדקן חדור זריקת זין ומוסרנות אקולוגית, חושב שכל העסק דווקא מאד משעשע. הצחוק שלו צווחני ומלא שיניים צהובות. הוא אפילו לא ניסה לסטות או להאט.
אחר כך הכל נכנס להילוך מהיר. מוחי נבלע בפרץ אש אדומה. אני מזנקת, שאגת זעם פראית פורצת בין שיני החשוקות.
אופניים זה חרא מסוכן. לא יציב בשיט. דחיפה אחת וערימת הזבל האורגני מוטלת על הכביש. לנהג המשאית לא היה שום סיכוי להאט, או לזהות את התנועה המהירה שזרקה את הרוכב אל עבר גלגלי הענק השועטים.
ואני שם. בחדר הילדים הפלאי. זה אותו אושר כמו אתמול, ברגע שהחלטתי לשסף את גרון הגובלין בשירותים של בית הקפה. זה היה כל כך קל, עם סכין הסטייקים המשוננת שנשכחה על אחד השולחנות. הדם היה כל כך מבריק, כל כך טהור לעומת הבשר המטונף שהסתיר אותו. את החבילה הקטנה הגנבתי בקלות החוצה, דרך דלת אחורית. מישהו שכח פיר ביוב פתוח. אולי אחד החברים של אבא שלה. אפילו לחפור לא הייתי צריכה. הוקל לי. האדמה כל כך יבשה וקשה בקיץ.
שמרתי פיסת בד פרחונית. אולי אשלח אותה פעם להורים של החלאה הקטנה. כדי לוודא שישמרו היטב על מחצבת הצואה שנשארה להם. שלא ישוטט בין שולחנות בבית קפה, לדוגמה.
הפעם אין צורך להסתיר ראיות. כולם יודעים שרוכבי אופניים הם בני זונות התאבדותיים. 
מבט אחרון לשלולית הדם העצומה על הכביש, ואני מתרחקת מהמקום. צווחת הניידות ממאנת לחדור את מעטה השלווה.
צעדי קלים כל כך שאני מסתכלת מדי פעם לוודא שרגלי נוגעות באספלט. מסוחררת מעונג, אני עפה עם ענני הערב כל הדרך הביתה. בראשי פועמת מחשבה יחידה. יותר היא לא תחמוק. עכשיו היא שלי לנצח: מגיע לי להיות מאושרת. 

הדרך החוצה

השלג התחיל לרדת קצת אחרי שהופיעה מולי כוס הקפה הדלוח השניה. כשהמלצרית כבדת הגוף עם זיגוג המוות בעיניים ניגשה אלי עם הקנקן, הנהנתי, בעיקר מתוך שעמום. בתנועה מכנית, היא הטתה את קנקן מי הבוץ מעל הכוס הריקה וזרם האפתיה השחיר את החרס הלבן עד שפתיו.

לא ממש התכוונתי לשתות את הכוס השניה. אבל אין לי לאן ללכת והדיינר הקטן הצמוד לתחנת הדלק חמים ומואר. למרות האוויר הדחוס ואווירת בית העלמין, יש משהו מנחם בביתיות המעושה של המקום.   

לרוב מקומות מהסוג הזה שורצים נהגי משאיות שחוקים בכל שעות הלילה. אבל היום הדיינר שומם. אף נפש חיה חוץ ממני והגופה המהלכת של המלצרית. הסיכויים שלי לתפוס טרמפ החוצה מהמחראה הזו הולכים ואוזלים.

אני מערבב את הקפה שוב ושוב עם תנועת מחוגי השעון, כמנסה לכשף את הזמן קדימה, או אחורה, או לאן שלא יהיה לעזאזל, רק לא הכאן ועכשיו הארור הזה.

הבוקר עוד היה לי סיכוי. ואופנוע. ושביב של תקווה במיכל. הבן זונה הקשיש שבק חיים קצת לפני הצהריים באיזה חור תחת בין יוטה לקולורדו. וינסנט בלאק שאדו טהור גזע, שהשאיר לי השמוק האחרון שניסיתי לקרוא לו אבא. זה לא עבד, אז התחלתי לקרוא לו נבלה. אחרים קראו לו מרטי. אמא שלי קראה לו בהרבה שמות שונים, בהתאם להרכב הכימיקלים שצרכה באותו יום.

לא שאלתי איפה היא מצאה אותו, כי בשיא הכנות לא ממש אכפת לי. מדי פעם תהיתי איפה הוא, בתורו, הצליח להשיג אופנוע וינטאז' ששווה יותר מהחיים שלו וכל הרכוש שהיה אי פעם בבעלות אבותיו השתיינים גם יחד, אבל לא העזתי לשאול. מגיל צעיר היה ברור לי ששאלות לרוב גוררות רעש וכאבים. אני לא יודע מה מהשניים אני שונא יותר.

מהמשאית שהנבלה נהרג בה בקושי נשאר מה למחזר. אמא שלי זרקה עלי סכין מטבח כשאמרתי לה כמה אני שמח שלא לקח את האופנוע באותו לילה. הקראק שרף לזונה הזקנה את כל השכל. הרי היה ברור שהאידיוט הזה יגמור יום אחד בתור ערימת דשן אלכוהולית בצד הכביש. אז עדיף שזה יקרה בגרוטאה חלודה שמתניעה רק בלילות ירח מלא. לא על וינסנט בלק שאדו יפיפה שזכה ליחס של סוס מירוצים גזעי מיום היוולדו.

עדיין יש לי צלקת קטנה על הסנטר מהסכין של הזקנה. אבל וינסנט נשאר שלי. חמש עשרה שנים טיפלתי בו, מירקתי, הברקתי, החלפתי חלקים, תיקנתי ושיפצרתי. הוא היה הנכס היקר ביותר שיצא לי להחזיק בין רגלי. אהבתי אותו יותר מאשר את אימי מולידתי. וזה קצת עצוב, כי אני הגבר השני שאהב אותו הרבה יותר משאהב אותה. ואת הראשון היא אפילו לא ניסתה לרצוח.

אבל כל זה היה מזמן. אותה לא ראיתי כבר עשור, ואת וינסנט מכרתי תמורת אלף דולר ותחושת השפלה תהומית לאיזה זין שלא יודע להבדיל בין הארלי לוספה. לא היה לי הכסף או הציוד לתקן אותו והוא כבד מכדי לשאת אותו על השכם, כיאה לחבר קרוב שנפל במערכה. הבטחתי לבוא לחלץ אותו ברגע שיזדמנו לידי האמצעים, אבל אני יודע שהזין יפרק אותו לחלקי חילוף עוד הלילה. אני חושק שיניים כדי לא לייבב.

מעבר לחלון נעשה שחור ואובדני.

השלט על דלת הזכוכית מבטיח שירות עד אחרון הלקוחות. אני יודע כמה המלצרית מתעבת אותי על כך. אם זה היה תלוי בה כבר הייתי נגרס מזמן במעבד מזון עצום, וברנדה מהמשמרת של הבוקר הייתה מגישה אותי עם ביצים מקושקשות ובייקון פריך לנהג משאית מזוקן עם צלבי קרס מקועקעים על שרירי הזרועות. אבל אין להם מעבד מזון במטבח. הנקניקיות וההמבורגרים שלהם מגיעים מוכנים בעטיפות ניילון תעשייתיות כמעט כמו תכולתן. והיא, שרלין, כפי שמורה התג מעל השד השמאלי שלה, תקועה כאן איתי. רק שרלין ואני, לבדנו בעולם, עד שהסבלנות שלה תפקע והמטאטא יפריד בינינו.

כשהרוח זרקה אותי פנימה לפני שלוש שעות, טורקת את הדלת הכבדה על ישבני, חמישה או שישה אורקים עוד עיטרו את הדלפק המתכתי, מחליפים נהמות צרודות מעל כיפת הזכוכית של מגש הפאי הריק למחצה. אחד מהם אפילו עשה רושם של בחור הגון, ששוחט רק ארבעים אחוז מהטרמפיסטים שלו.

אבל הוא עזב די מהר, בליווי הר אדם גלוח ראש עם כתם מורבידי על ז'קט הג'ינס ופרצוף לבנה סמוק שלא מבטיח לוודא שאתה מת כשייצוק מעליך את הבטון.

לזכותו של הידידותי מבין הנותרים הייתי אומר שככל הנראה היה רוצח אותי קודם ורק אז אונס את הגופה. התיישבתי בתא פינתי עם תצפית לעבר הדלת, בתקווה שתזדמן אפשרות קצת פחות מאיימת. מאז הדלת בעיקר פלטה אנשים החוצה. פעם אחת נבעט פנימה ברנש גוץ במעיל עצום מעל חליפת טוויד ישנה. זה קרה בדיוק כששרלין מזגה את הקפה הראשון שלי. אזרתי אומץ לגשת אליו. אפילו הצעתי להשתתף בהוצאות הדלק כשראיתי כמה החוויר למשמע בקשתי לחלוק את חלל מכוניתו. אבל הוא כנראה ממש לא אהב את הסיכויים שאני אשחט אותו. למען האמת, קשה לי להאשים אותו. גם אני לא הייתי שש לחלוק נסיעה עם גבר זר, מוזנח וכחוש. בכל הפרצוף המכוער שלי אין ולו פרט אחד מנחם. לחיי הרואין שקועות, שיער פנים דליל הישר מקלסתרון של פדופיל מצוי ועיני ארנבת בגוון אדום-פסיכו. דיני נחרץ סופית כשהסתובבתי להעיף מבט לעבר התא שלי, לוודא שהאורקים לא פושטים לי על התיק, וחשפתי בלי משים את הפנטגרם הרקום על גב מעיל העור המרופט שלי. בעשור שעבר מאז ימי התיכון לא הכנסתי יותר מדי שינויים במלתחה שלי, במידת הבגדים ובמאזן חשבון הבנק. אני מיצג היסטורי מהלך. לא הייתי משתמר יותר טוב מאחורי זכוכית במוזיאון מחורבן.

הגוץ מגמגם משהו על מכונית עמוסה מדי ומושב נוסע חסר ופורש לקצה השני של הדיינר, שפתיו נעות בתפילה חרישית.

אני מתנחם במחשבה שהלילה יחלום עלי, מקריב את שתי בנותיו הבתולות לשטן. ועוד קצת כשאני מחליט שכל אחת מהעלמות בתולה בערך כמו צ'ארלי שין.

המצפון שלו, מדורבן על-ידי מבטי הכלבלב המוכה שאני שולח מהפינה שלי, לא נותן לו מנוח. הוא משלם בידיים רועדות על קפה בכוס נייר ושני סנדויצ'ים לדרך ונס על נפשו, חזרה אל בנותיו פעורות הרגליים ואשתו בועלת הסוסים.

אני שוקל ללעוס קצת פאי כדי לא לחשוב על וינסנט. אני חזיר מוחלט שנטשתי אותו ככה. לא מגיע לי שום פאי מזדיין. החלאה הזה בטח מוכר אותו ברגעים אלה ממש, איבר אחר איבר, בשוק השחור. שישים שנות מורשת מפוארת ירדו לטימיון במחי מברג של רדנק מטומטם.

בינתיים האורקים מתחילים להזדחל החוצה. אחד אחרי השני, הם משלמים לשרלין על ההמבורגרים והקפה, ומדדים בעצלתיים לעבר הדלת. בשלב זה אני כבר מוכן לקחת סיכון. אמנם כל אחד מהם יכול לבתר אותי בידיים חשופות, אבל זה לא נראה לי כמו דבר הגיוני לעשות. אני לא נראה עשיר במיוחד. אחרי הכל, הם לא יודעים שכל רכושי עלי אדמות קבור במזומן בתיק הגב המרוט שלי. אני לא נראה שחור, יהודי, או ליברל. למעשה יכולנו בקלות לגדול באותו טריילר, עם אותם הורים-אחים, על אותו חלב אם רווי מת'. אחד מהם אפילו קצת דומה לאח הגדול שלי, אליו בעצם אני מנסה להגיע מאז אתמול בבוקר. אולי לכן המחשבה על נסיעה לילית עם אחד מהם במשאית סגורה על כביש שומם גורמת לי מחנק קל וחשש לחוסר שליטה בסוגרים.

לא שלא הייתי נותן את צמד אשכי כדי להיות ליד בוב עכשיו. הוא היה טוחן לאבקה את העצמות של כל מי שרק יעז להעיף מבט לא מנומס לעבר אחיו הקטן. אבל את רוב הילדות שלנו הוא העביר בטחינת העצמות שלי.

אני רוצה מאד להאמין שהוא לא היה רוצח בדם קר בשביל כמו מאות דולרים עלובים. אבל באותה מידה הייתי גם רוצה להאמין שאמא שלנו לא כלבה מסוממת שהעבירה את כל שנותיה הבוגרות בייצור והזנחה של ממזרים.

כשאבא שלי ושל בוב אמר לה לקחת אותנו וללכת להזדיין, זה בדיוק מה שהיא עשתה. עד גיל שתיים-עשרה כבר היו לי חמישה חצאי אחים בדרגות פיגור שונות. רשויות הרווחה היו מגיעות מדי פעם לקחת כמה מהם, אבל היא תמיד הספיקה להשריץ עוד. חלק אפילו שרדו. איבדתי בהם עניין די מהר, ובגיל חמש עשרה לקחתי את וינסנט וברחתי. עבדתי בכל מפעל וחווה שלא שאלו יותר מדי שאלות, וכשהתחילו לשאול עברתי הלאה.

כשהגעתי לגיל העסקה חוקי כבר יכולתי לשכור דירה קטנה. הקריירה שלי התקדמה משטיפת כלים למלצרות, ואפילו התחלתי לחשוב ללמוד איזשהו מקצוע. לא עריכת דין או ראיית חשבון או משהו כזה. אמא שלי עוד לא הייתה על סמים כשנולדתי. אני מבין שזה לא עובד ככה. אבל אני טוב עם הידיים ויודע דבר או שניים על גלגלים ומנועים. בטוח היה לי סיכוי באיזשהו מוסך קטן. אחרי הכל, עשיתי עבודה לא רעה בכלל על וינסנט שלי.

הכנתי רשימה של מוסכים בסביבה. התחלתי לעשות טלפונים, לקבוע פגישות. כבר הספקתי לבקר במוסך אחד, והבעלים אמר לי שיחשוב על זה.

ואז, משום מקום, טלפון מבוב. שנתיים לא דיברנו ופתאום הוא מתקשר. יש לו עבודה בשבילי. הזדמנות של פעם בחיים, הוא אומר. כל העניין מסריח כמו הומלס מת באמצע הקיץ. אבל הוא אח שלי. והוא צריך אותי. ובחיים לא הייתי אומר לו את זה, אבל פתאום אני כל כך מתגעגע לאידיוט הזה, שהגרון שלי נלפת במלקחי פלדה.

"רק תגיע. אנחנו נדאג לכל השאר."

אז אני אורז את החיים העלובים שלי בתיק גב, עולה על וינסנט, ועף עם הרוח לקצה השני של היבשת, כמו הכלבה הטובה שאני.

יש לי הרגשה שה"אנחנו" האלה שהוא מדבר עליהם הרבה פחות סימפטיים מחבורת הנהגים כאן בדיינר. הגיע הזמן להתבגר, ילד. אני קם לנסות את אפשרות המילוט האחרונה שלי.

אני כבר מוכן לטפוח לעצמי על השכם על האומץ. אפילו לא גמגמתי. אבל הבלוק המגודל עם הזקן הויקינגי מניד בראשו בצער.

"הייתי שמח לעזור, חבר. אבל ריי ואני נוסעים מערבה, לכיוון רינו. היית צריך לשאול את ג'ים. הוא נוסע לקנזס. הוא יצא לפני שעה בערך."

מתחשק לי לרסק את הראש המטומטם שלי על הדלפק. הייתי מרגיש הרבה יותר טוב אם הם באמת היו הורגים אותי. בחיי שמגיע לי.

מאז לא נכנס לדיינר אף לקוח נוסף. אם פרדי קרוגר היה מופיע עכשיו מעבר לדלת, הייתי נופל לרגליו ומתחנן לטרמפ. אבל אפילו בשבילו המקום הזה עלוב מדי והשעה מאוחרת מדי.

ועכשיו, בנוסף להכל, התחיל לרדת שלג.

אוקלהומה נראית רחוקה מאי פעם. הייתי מתקשר לבוב, אבל הדפוק הזה לא השאיר לי מספר טלפון. רק פרטי הגעה מעורפלים לאיזה פאב שכוח אל, בלי שם אפילו. "תגיד שאתה אח של בוב. הם כבר יצרו איתי קשר." בהחלט מסריח. ומתיש.

התעוררתי היום עם עלות השחר. נאלצתי להעיר את פקיד הקבלה העתיק כדי למסור את המפתח שלי במוטל. הוא כל כך נבהל שכמעט חטפתי כדור בראש מרובה הצייד שלו. רכבתי עד שוינסנט פרח את נשמתו, ומשם המשכתי באוטובוס מימי הובר, עם ריח חזק של שתן וגרביים. הנהג עצר באמצע כביש נטוש, וטען שזה התחנה שאני יורד בה. אז איחלתי לו להחנק על קווצת שיער ערווה של זונה בגמלאות והמשכתי ברגל עם כיוון הכביש.

כל זה כדי להתקע בדיינר בקצה היקום בלי תכנית מילוט או רצון לחיות. אני מבטיח לעצמי לשבור לבוב את הלסת אם אי פעם אגיע לפאב הזה שלו.

שרלין מקרצפת את הדלפק בפעם העשירית ומסדרת מחדש את כוסות הקפה. היא שולחת אלי מבט מתחנן, פולטת אנחה קורעת לב ומתחילה לטאטא את ריצפת הלינוליום הירוקה.

אני מכין את עצמי נפשית לקראת היציאה החוצה, אל הקור והחושך. אנסה ללכת לאורך הכביש, בתקווה לתפוס את הרכב הראשון שיסכים לעצור לי. אם מישהו בכלל יעבור כאן בשעה הזאת.

רק עוד רגע אחד, שרלין, אהובתי. עוד שניה אחת של חמימות מנומנמת, ואצא מחייך לנצח. אני כמעט מוכן לזוז, אבל ידי מסרבת להתרומם ולבקש חשבון. העייפות המצטברת של היום מכה בי כמו כדור הריסה ארור. כאילו מישהו מילא פתאום את גולגולתי בצמר גפן. ידי כאילו נוצקו בטון ורגלי שוקעות עמוק לתוך הרצפה, טובעות בביצת הלינוליום.

כך הרגשתי באותו אחר צהריים שקט, לפני עשרים שנים או יותר, כששכבתי על השטיח בסלון ומול עיני צפו דמויות צבעוניות על מסך הטלויזיה. בובי היה מרוכז בסרטים המצוירים שלו. אמא ישנה. אבא אף פעם לא היה בבית בכל מקרה. בחוץ ירד שלג שקט, ואני התעטפתי עד קצה אפי בשמיחת פליז ישנה.

באק, הרועה הגרמני הזקן שסבא שלי השאיר לנו, מנמנם לידי, ראשו העצום שעון על הבטן שלי. הוא נוחר כמו טרקטור ישן. האוזן הפרוותית שלו מלטפת לי את האף עם קצב הנחירות והעולם כולו הופך לחיבוק צמרירי גדול.

רעם מחריש אזניים גורם לי לזנק בבהלה. חלק קטן במוח שלי נותר עירני מספיק כדי לנזוף בי על כך שנרדמתי כמו גוש חרא מנוזל בן שנתיים. עוד חלק מתעורר כשאני מבחין בקנה האקדח מולי. הרוב נשאר חשוך.

הגוף שלי מתחיל לנזול לעבר הרצפה. נשמעת יריה נוספת. מישהו צועק. כנראה אני. גל חום מתחיל להתפשט איפשהו באיזור החזה שלי. בזווית העין אני רואה את שרלין מרוקנת את הקופה לתוך תיק כהה.

הרצפה קרירה ונעימה. מרחבים ירוקים ושני זוגות נעליים גדולות ושחורות. שרלין בוכה.

מישהו פעם אמר לי שאם משתפים פעולה עם השודד, לרוב יש סיכוי טוב לשרוד. אולי באיזה תדריך בטיחות בבית ספר. שרלין מבינה את זה. לוע של אקדח הוא אמצעי הסברה מעולה.

משהו כואב, אבל אני לא בטוח איפה. יש סביבי שלולית וריח של מטבעות ישנים.

עוד יריה. אני לא מבין. היא נתנה להם את כל הכסף. משהו כבד ורך נוחת על הרצפה. הדלת נטרקת והאורות מתעמעמים. היום כנראה כבר לא אגיע לאוקלהומה.

העולם נעשה חמים, כמו הנשימות הכבדות של באק. הכאב דועך ומתמוסס אל תוך האפלה.

איפשהו ביקום מקביל נשמעת שאגת אופנוע.

ידעתי שוינסנט יחזור.