Ch-ch-ch-ch-Changes

שמעתי שלכל הילדים המא-גניבים יש רשימת החלטות לשנה החדשה. אז בתור זונת חברה קונפורמיסטית נעניתי לפעיית העדר והכנתי לי אחת משל עצמי.

ובכן, הרי היא לפניכם:

# להתחיל לקחת שיעורי ציור

# להתחיל לקחת שיעורי נהיגה (קדימה, יוני, תצחק. I double motherfucking dare you!)

# להתחיל לקחת את עצמי ברצינות

# להפסיק לקחת אנשים אחרים ברצינות

# לא להתחיל לקחת: קראק, קוקאין, הרואין, סמי הרזיה או כל חומר אחר שהדמויות ברקוויאם לחלום אי פעם נגעו בו* (ר' תחילת פוסט קודם).

# לסדר סוף סוף את ערימת הניירת על השולחן שלי (הי, אז אני אופטימית- תתבעו אותי)

# ליצור לפחות קומיקס אחד לחודש

# לתפור את הכפתור בז'קט הקטיפה האפור שלי

# ללמוד לקלל בסינית כמו 吸牛 קפטן מלקולם

# להמציא כמה שיותר ביטויי הפתעה סוטים במיוחד ("זרג מיובל של פיל אפריקאי! הקפה הזה נפלא!")

# לחזור לקרוא קלאסיקות

# לכתוב יותר רשימות. מסתבר שזה כיף

* פרט לקפה. כי תרדמת זה לא פרודוקטיבי.

קצת קיטור ישן שהצטבר וצריך היה לצאת

מחשש שמא נהפוך לקומץ יצורים מאושרים מדי, נהגו הרשויות בתיכון שלי להפגיש אותנו מדי כמה חודשים עם מכלול עלובי החיים על מגוון צרותיהם. סתם בשביל האווירה. ושנדע שסמים זה פויה, שאלכוהול זה איכס ושאיידס זה לא כיף. אני לא יודעת מה לגבי האחרים, אבל לי כל פריק שואו אפלולי כזה עשה חשק עצום לאלכוהול וסמים. בעיקר הצגות היחיד של טיפוס מלנכולי אחד, שכל הסיפורים שלו התחילו בהזנחה ונטישה ונגמרו בכלא, או במכון גמילה, או באבו-כביר. אושר מלוא המזרק. עם בידור כזה, מי צריך פרוזק?

אבל אני לא כותבת את הפוסט הזה כדי לספר על הטיפוס הדכאוני עם המונולוגים המונוטוניים שהיו גורמים לחללית להתאבד (מרווין הרובוט דווקא היה ברנש עליז ומלא שמחת חיים בהשוואה). או על הבחורה חולת האיידס שהבהירה לנו שאולי זה לא רעיון כל כך טוב לשכב עם עובד זר (או, לצורך העניין, עם כל אדם אחר שהרגע פגשת) בלי קונדום. או על פימה האלכוהוליסט, שכשהיה תינוק אחותו הייתה מגניבה לו וודקה לחלב כדי שישן.
לאחרונה נזכרתי במפגש שונה לגמרי, עם זוג אנשים צעירים, בריאים, ואפילו די מאושרים שחריגותם הטראגית התחילה ונגמרה בנטיות מיניות. כבר אז צרם לי המפגש הזה על רקע מצעד הנכאים של האלכוהוליסטים והנרקומנים. הוא הכעיס וקומם אותי, ועד לא מזמן לא לגמרי הבנתי למה. עד לאחרונה, סברתי שהכעס שלי נבע מהעובדה שמעצם ההשוואה, הציגה המערכת את ההומוסקסואליות כדבר חריג, חולה ומשפיל. שהגועל שהרגשתי נבע מהמבטים המתחסדים שהחליפה הרכזת עם הסגן שלה כשהבחור והבחורה שהופיעו בפנינו חשפו פרטים אינטימיים מחיי המין שלהם. שהתיעוב שחשתי כלפי המעמד נבע מההיכרות שלי עם תפיסת העולם המדיאבלית של העדר בקרבו גדלתי.
ואז, לפני כשבוע, כשדיברתי על התקרית הזאת עם חברים, הבנתי ששורש הבעיה עמוק בהרבה מזעם טינאייג'רי נוסח הולדן קולפילד. מה שהרגיז אותי, מה שמקומם אותי עד היום, הוא בדיוק אותה צביעות גועלית שמאפיינת את יום האשה הבינלאומי. אותה שעה בודדת מתוך 12 שנות לימוד מהווה ניסיון עלוב של המערכת לצאת לידי חובה, תוך התעלמות מוחלטת ממעל 20 אלף שעות שבהן לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לגדל דור קצת פחות פרימיטיבי, צר אופקים והומופובי.
בדיוק כפי שתעשיות העל עושות הון תועפות על מוצרי טיפוח נשיים, פרחים ובונבוניירות באותו יום בשנה שמוקדש לנשים, כדי לחפות על 364 ימים של הטרדות, השפלות והפליה- כך מערכת החינוך עשתה את שלה כשהביאה הומו ולסבית להרצות שעה אחת בפני התלמידים.
אני לא יוצאת נגד תכנית חושן- אני חושבת שמדובר ביוזמה מבורכת. אני כועסת על כך שבמשך 12 שנות לימוד אף אחד לא טרח להסביר לנו שהמילה "הומו" היא לא קללה. אני כועסת כי באף אחד מהשד-יודע-כמה שיעורי חינוך מיני לא נאמר דבר וחצי דבר על עצם האפשרות של משיכה לבני אותו המין. אני כועסת כי ככל הידוע לי מתוך שכבה של מעל 300 איש, שסטטיסטית לפחות 30 מתוכם ככל הנראה משתייכים לקהילה הלהטב"קית לא העז אף אחד לצאת מהארון ועצם המחשבה שמישהו מהשכבה שלנו הוא אחד "מאלה" נשמעה לי מוזרה ובלתי אפשרית.
אני כועסת על הכסת"ח ועל ההומופוביה הליברלית של כל בן זונה צבוע שאי פעם אמר משהו נוסח "אין לי בעיה עם הומואים, אבל..." אני כועסת על כך שפחדתי במשך שנים שאגדל ואגלה שאני לסבית. אני כועסת על כל מי שאי פעם אמר שמצעדי הגאווה הם פרובוקציה מיותרת. אני כועסת על האטימות ההטרונורמטיבית שמכריחה 10% מבני הנוער לגדול בפחד ובושה. ואני כועסת על כל מי שיטען שבתור סטרייטית, זו לא הבעיה שלי. כאילו אפשר למדר חירות, כאילו החופש של אדם אחד לחיות ולאהוב כרצונו שונה מהחופש של אדם אחר. כאילו יש לי חסינות מפני הרודנות התיאוקרטית השלטת בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.