״אני. לא. אוכלת. את. הזבל. הזה!״
העיניים הצולות בתיעוב את חתיכת הצ׳יפס הבודדת במעטפת הנייר של העוף לא שייכות לפעוטה בת שנתיים. גם לא לאישיות ציבורית רמת דרג עם נטייה לזרוק נעליים על עוזרות ולצווח את רשימת הישגיה האקדמיים אל תוך שפופרת הטלפון.
״לא, אני לא רוצה מנה אחרת. אתם תכינו את זה מחדש. ותגישו לי את זה כמו שביקשתי. בלי צ׳יפס.״
״את אלרגית או משהו כזה?״ שואל המלצר בזהירות.
להביורי העיניים מניחים לפיסת הצ׳יפס ופונים אל פרצופו הנבוך של המלצר. אלה לא העיניים של יורשת קוריאן אייר משערוריית האגוזים של 2014, והקול החנוק מזעם הוא לא קולו של גורדון רמזי המתנכל לעוזר מטבח מול המצלמות.
אין טעם להתחמק. גוש הנוירוזה המתפרץ שצווח עכשיו על המלצר שזה לא עניינו מה הסיבה ושהמנה תוחלף כי זו זכותו של הלקוח לקבל מה שהזמין, ואיפה האחראי במקום הזה לכל הרוחות- הילד הזה הוא אני, מה שנקרא.
חריקת תקליט והקפאת תמונה. אתם בטח תוהים איך הגעתי לסיטואציה הזאת?
ובכן, פלאשבק, שבועיים אחורה. חגיגת יום הולדת עשרים וחמש שישית שלי. פאב אירי חביב בחולון (משהו שמתחרז עם רוקסטאר מיילד), חמישה עשר מחברי הקרובים דחוסים משני עבריו של שולחן שהוזמן לעשרים איש. בפועל יש מקום לתריסר בדוחק. חליבה אולטימטיבית של הלקוח הארצישראלי המצוי.
את ישבני מלטף בנגיעות ענוגות התוכעס של הגברת בשולחן מאחורינו. אפילו דרינק לא קנתה לי קודם. אגב דרינק, המרדסו שלי כבר הספיקה להישפך פעמיים. ביקשתי ערימת תחתיות כדי לייצב את השולחן הרעוע משלוש מלצריות שונות. כל השלוש מיצמצו בעיניהן הגדולות והטובות, כמבינות שפת אנוש, ומיהרו להביא עוד כוסות בירה כדי לאזן את התפלגות השלוליות על המשטח.
לא עברה שעה, והחל להופיע גם האוכל שחלקנו כבר שכחנו שהוזמן. בינתיים מישהו תקע ערימת מפיות מתחת לאחת מרגלי השולחן. או שמא השולחן עצמו החליט ששתה לרוויה ואפשר להפסיק לשפוך בירה עכשיו. אנחנו, על כל פנים, לא שתינו מספיק כדי לאכול עם הידיים. וסכו״ם אין.
אחרי הבקשה השלישית, הלכתי לחפש את המטבח בעצמי. בדרך הסברתי את המצב למנהל המשמרת. זה הלך במו רגליו, ובאדיבות ראויה לציון השליך חצי מגירת סכו״ם במרכז השולחן.
והנה גם תור המנה שלי הגיע. זו שבעת הזמנתה הפצרתי שלוש פעמים, כהפצר השטן בישוע, שבשם כל היקר והקדוש תגיע בלי צ׳יפס.
אני אדם מאד דקדקן בנוגע לצריכת המזון שלי, תבינו. שאריות של הפרעות אכילה. מספיק שאריות למלא את הטאפרוור הגדול בסט ועוד שני בינוניים. אם מוסיפים למיקס סף טריגר נמוך ומלוא הראש כפייתיות, התוצאה המתבקשת היא הוראות מאוד מפורטות ורפטטיביות למלצרים. עם מצגת אה-לה-ביבי-באו״מ למתקשים.
מנת הסלט ושיפודי הפרגית שלי הגיעה תחת מעטה עבה של טוגני תפוד זהזבהבים. מהסוג המכונה בעגה העממית צ׳יפס.
האובססיה מטפסת משלב הזעם אל מעבר לגבול החרדה. הבקשה הראשונה להחליף את המנה נעשית בשיניים חשוקות ופרקי אצבעות לבנים.
״אבל להחליף באמת,״ אני צועקת בייאוש, נאבקת עם המוזיקה על הזכות להישמע. ״לא סתם להעיף את הצ׳יפס. אני לא יכולה לאכול את זה אם זה נגע בצ׳יפס!״ להגיד שאלרגית? יחקרו למה, במה מתבטא, מה עוד אסור. כבר כמעט סרבו להגיש לי אוכל באיזה דיינר קטן בברלין על שקרים כאלה. ומי שנכווה בברלין, יזהר גם בלבנט.
האלכוהול כבר בקושי מצליח לטשטש את שצף המחשבות הכפייתיות. אני חוזרת על בקשתי פעם נוספת. המלצר בוהה. מהנהן. הזמן עובר. המנה חוזרת. פס אחד מרשיע של צ׳יפס נותר בתור עדות.
אחרוני החברים שלי כבר מצאו את השולחן שלנו לפי הצעקות שלי. בקושי הצלחתי לעצור לרגע כדי לחבק אותם, להגיד תודה שהגיעו.
שבועיים מאוחר יותר. מסעדה אחרת. מקלון צ׳יפס אחר. מאיפה יכול היה המלצר המסכן, והמארחת היומרנית שדידתה בעקבותיו, לדעת שהיה זה הצ׳יפס ששבר מה שנשבר לי באותו ערב?
לכל הפחות קיבלנו קינוחים חינם. בשביל שאר השולחן, מן הסתם, לא בשבילי. איזה חלק של הפרעות אכילה לא הבנתם?
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.