לפני שבועיים יצא לי לחוות את פיסת השלמות הקולנועית האחרונה בפרנצ'ייז של אקס-מן (אל דאגה, אין חשש לספוילרים). לכששכך גל צווחות החדווה הראשוני (זוכרים את הציוצים המעצבנים מקצה האולם בכל פעם שמגניטו דיבר, וולברין התפשט וקוויקסילבר נשם? ככל הנראה אמתכם הנאמנה...), הגעתי למספר תובנות מסקרנות. ולא, הפעם אני לא מדברת על תובנות בעלות נופך אירוטי.
לא אחדש דבר אם אזכיר את עצם קיומן של הפרשנויות האלגוריות של אקס-מן. לא צריך להיות גאון כדי להבין שמדובר ב-"anti-bigotry story", כפי שהעיד סטן לי עצמו. הקומיקס שאב השראה במידה לא מעטה מתנועת זכויות האדם בארצות הברית של שנות ה-60 (כאשר אחת ההשוואות הפופולריות יוצרת הקבלה בין דמויותיהם של מגניטו ופרופסור אקסבייר לבין מלקולם X ומרטין לותר קינג, בהתאמה).
הקבלה רווחת אחרת, איתה אני מזדהה בכל מעודי, היא בין המוטנטים לבין חברי הקהילה הלהטב"קית. לא אחת, מצאתי את עצמי שואגת לעבר המסך, במהלך סרט אקס-מן כזה או אחר, קריאות נוסך "תמות, הומופוב בן-זונה! תנו למגניטו להרוג את החלאות האלה!" (אמרו לי פעם או פעמיים שאני לוקחת את זה קצת קשה מדי. זו נטיה שלי עם דמויות דמיוניות. כן, כבר הציעו לאשפז אותי ולא, תודה).
המסקנה המתבקשת, בנאלית ככל שתהיה, היא שכל אחד נוטה להשליך את סיפורו של המיעוט הנרדף המועדף עליו על הפרנצ'ייז ולהגיב בהתאם. אה, כן, ויש גם את אלה שפשוט נהנים מהיצירות הנפלאות האלה כמו שהן, בלי תגובות רגשיות מסובכות- גם זו אופציה לגיטימית.
וכאן נשאלת השאלה: למה אני, יהודיה סטרייטית, מזדהה הרבה יותר עם סבלם של בני הקהילה הלהטב"קית, מאשר נניח, עם סבלו של העם היהודי (פרשנות נוספת, לא בלתי מבוססת, לסיפור)? בנקודה זו, חשוב לי להבהיר שאני לא אדישה להיסטוריה העצובה של העם שלי, שאני רואה את החשיבות במדינה חזקה משלנו ובזכות להגן על עצמנו, שמבחינה לאומית (אך לא דתית) אני בהחלט מגדירה את עצמי כיהודיה, ושאין לי כל כוונה להצדיק או לעודד אי אילו טענות אנטישמיות ואנטי ישראליות.
וכאן, *הלמות תופים* מגיע ה-"אבל" המתבקש. ובכן...
אבל ברמה היומיומית הבסיסית, בתור אשה חילונית בישראל, המיעוט שאיתו אני חולקת הכי הרבה אינטרסים משותפים, המיעוט שזכויותיו נמצאות תחת איום מצד אותם גורמים (יהודים טובים רובם ככולם), המיעוט שגם לו התיאוקרטיה המתחזקת קוראת להסתיר, לכסות, להיעלם מעין הציבור, הוא הקהילה. ושאיפת בני הקהילה לחופש לאהוב, להתחתן, להיראות ולחיות כרצונם, ללא חשש מהטרדות, אלימות ואפליה, היא גם שאיפתי שלי.
מעבר לכך, יש לי וידוי מצער ומטריד. לו נניח, במציאות אלטרנטיבית, הקימו הלהטב"קים מדינה משל עצמם, שבה הם מתנהלים כמו בהמות, מסיטים לשנאה של כל השונה מהם וששים לרמוס כל מיעוט (גם אם "המיעוט" הנ"ל מהווה למעלה מ-50% מהאוכלוסיה), מזלזלים באופן מוחלט במרחב האישי של זולתם, ומתנהגים בחזירות מוחלטת מתוך מנטליות של "עכשיו סוף סוף מותר לי, אז אני משתין עליכם בקשת" אולי היתה לי פחות אמפתיה גם כלפיהם.
אני לא שונאת את המדינה הזאת. אני שמחה שהיא קיימת, ושיש לי הפריווילגיה שלא להירדף כיהודיה. אבל זה סוג הרדיפה היחיד שמפניו היא מגינה עלי במצבה הנוכחי.
ומההרהורים הנוגים שלי עצמי, מגנים עלי סרטים כמו אקס-מן. וסצינות עירום של וולברין.
