היום רצחתי בן אדם. ילד קטן, מהמצחיקים האלה שעוד לא הולכים כל כך יציב. חזרזירי ודי חמוד, טיפה יותר גדול מדני, האח התינוק שלי. הוא לא היה יפה כמו דני אבל היה לו פרצוף מצחיק ולחיים עגולות כמו כדורים פורחים. ממש לא רציתי להרוג אותו.
דני עוד לא ממש יכול לשחק עם הילדים האחרים. השארנו אותו בבית עם סבא וסבתא. לילד כנראה אין סבא וסבתא שישמרו עליו, אז ההורים שלו הביאו אותו איתם. הם לא יכלו לדעת שאני לא כמו האחרים. אני רק בת שבע, אבל למפלצות אין גיל.
אפילו את דני שלנו כמעט הרגתי פעם, כשהוא היה רק בן כמה חודשים. הוא היה תולעת שמנמנה שרק שכבה על הבטן. אהבתי אותו מהרגע שהגיע, אבל הוא לא היה מעניין במיוחד. אז ניצלתי את העובדה שיש לנו תולעת חדשה כזאת, שלא זזה הרבה והיא בדיוק בגובה הנכון לקפוץ מעליה. עד שאבא שלי ראה מה אני עושה. שעות אחר כך עוד רעדתי מהצעקות.
הילד שהרגתי כבר ידע להתרוצץ בעצמו, ואם ממש מתאמצים אפשר היה להבין מה הוא אומר. הכירו לי אותו יחד עם שאר הילדים. כולם בנים ובנות של חברים ותיקים של אבא. המבוגרים כולם עבדו או למדו יחד בבלורוס. פעם בשנה, כולנו נפגשים בבית של אחת המשפחות. לחלק מהילדים במפגשים האלה כבר התרגלתי ואני די אוהבת לבוא אליהם.
חוץ מזה תמיד יש עוגת שוקולד גדולה לקינוח. פעם אפילו נתנו לי לראות איך מקשטים את העוגה. באותו יום, שתי הבנות האהובות עלי, שהן בעצם כבר בתיכון ולא ממש ילדות, לקחו אותי בסתר למטבח. יש להן קול נעים של נשים צעירות והשיחות שלהן מסתוריות ונפלאות גם אם אני לא ממש מבינה אותן, ואולי דווקא בגלל זה. הן תמיד מחייכות אלי כמו שאף אחד אחר לא מחייך, חיוכים שגורמים להרגיש שאני די קטנה וחמודה. והן יפות כמו שאני אף פעם לא אהיה. הן מילאו שקיות ניילון משולשות בשני סוגי קצפת, וחיברו מכשירי פלסטיק קטנים בקצה. הקצפת יצאה בצורת פרחים לבנים יפים כמו עננים ופרחי שוקולד חומים ורכים.
אבא אמר לי לזכור בדיוק כל מה שהן עושות, כדי שאוכל אחר כך לגלות גם לו ולאמא את כל הסודות שלהן. ניסיתי לזכור הכל, כדי שגם אבא ואמא ידעו להכין פרחי קצפת נפלאים בשני צבעים. אבל הקצפת כבר הייתה מוכנה מראש, ולא ידעתי מה הכניסו פנימה. וגם אין לנו מכשירי פלסטיק קטנים. או שקיות משולשות.
לפני העוגה תמיד יש המון סלטים, אבל לא מהסוג עם הירקות. אלה סלטים אחרים, עם הרבה מיונז ותירס ומלפפון חמוץ, וטעם של חופש. לפעמים יש גם סנדוויצ'ים קטנטנים עם סרדינים וגבינה צהובה, ונקניקים. מהנקניקים אני לא אוכלת. אבא ואמא אמרו שהם לא כשרים, ואני פוחדת ממה שאלוהים יעשה למשפחה שלי אם אני אוכל מהם.
פעם ניסיתי לאכול שניצל עם קוטג', ואלוהים לא עשה כלום, אבל הוא בטח היה עסוק בלהעניש מישהו אחר. אני לא אגיד את זה בקול רם גם עוד מיליון שנה, אבל אני די שונאת אותו, את האלוהים הזה.
במפגשים האלה אף פעם לא מדברים על אלוהים, ואף אחד אחר לא פוחד ממנו. אני קצת מרחמת על כל האנשים האלה שיקרו להם דברים נוראיים רק בגלל חתיכת נקניק, אבל גם די מקנאת בהם שהם לא יודעים את זה. הלוואי וגם לי לא היו מספרים על אלוהים.
אחרי האוכל המבוגרים נשארים לדבר בגינה, ואנחנו, הילדים, חוזרים לשחק. את החלק הקשה באמת המבוגרים כבר עשו בשבילנו. לי ולשאר הילדים כבר יש משהו במשותף, כך שאני מרגישה כמעט שייכת. אפילו הצעירים יותר, אלה שנולדו בארץ, כולם מדברים בבית את אותה השפה. כנראה לזה המורה בבית ספר מתכוונת כשהיא מדברת על שורשים.
אבל זה לא רק זה. מה שחשוב עוד יותר זה מה שהילדים האלה לא יודעים. הם לא ראו אותי בבית הספר, בוכה כי קיבלתי 90 במבחן, או בבית, משחקת עם עצמי. הם לא יודעים שילדים בכיתה רבים כדי לא לשבת לידי. הם לא מכירים אותי מספיק כדי להבין כמה אני שונה מהם. כמה שלפעמים הידיים שלי נעשות קרות ודביקות מלחשוב שאולי משהו קרה לאבא ואמא, שם בחוץ בגינה עם שאר המבוגרים. כמה הבטן שלי מתכווצת מבפנים כשאני מנסה לא לחשוב על הדרך חזרה בחושך, כששלושתינו לבד במכונית הקטנה והבודדה על כביש שחור ועצום שלא נמצא באף עיר, אלא איפשהו בין ערים. כאילו מישהו גזר חורים במפה ומילא אותם בשלטים מטושטשים עם שמות של מקומות זרים. הידיים בוררות קוביות לגו, והראש רק חושב על תאונות דרכים, על מחבלים בדרך לירושלים, על דני הקטן שם לבד עם סבא וסבתא, שלא יודעים עברית כל כך טוב ולא יסתדרו בלעדינו.
אני מתחזה. אני לא באמת ילדה. אני משהו שמנסה להיראות כמו כמו ילדה, אבל לא ממש מצליח. אני לא יודעת איך לעשות שהשיער שלי לא יעמוד לכל הצדדים, שהלחיים והסנטר לא יבלטו כמו אצל דודה זקנה עם נשיקות דביקות, שהעיניים שלי יראו פחות מסכנות ומטופשות.
אני מנסה להתנהג כמו בן אדם. לענות בהגיון לשאלות של המבוגרים. להישמע פחות מטומטמת. לחייך. לא לבהות בחלל. לא מגיע להורים שלי שיחשבו שהבת שלהם מפגרת. ואולי דווקא כן. אולי אפילו מגיע להם שהבת שלהם רוצחת. אז פחות יפריע להם שאני לא מחייכת.
הילדים האחרים, אלה שלא צריך להזכיר להם לחייך, לא יודעים שיש פולש בחדר. שכתם של חושך בצורת ילדה מרגל אחרי תנועותיהם, מנסה לחקות את ההבעות שלהם. למרות גוש הקרח בבית החזה שלי, אני כמעט מצליחה להינות מהמשחק. עם הילדים הגדולים יותר אפילו די נוח לי.
אני כבר מתחילה לחשוב שהצלחתי לעבוד על כולם. שכנעתי אותם שמאחורי כל הפוני ציפי שביט הזה אני רק עוד ילדה בכיתה ב'. לא איזה טרול מכוער כמו באגדות, כזה שצריך היה להישאר מתחת לגשר. רצוי בתוך המים. שלא יפגע באף אחד. עם קצת מזל הייתי מצליחה לשקוע. אבל אני צריכה לזכור לעצום עיניים כשאני טובעת, שלא אתקע עם המבט הבוהה הדפוק הזה. המורה בבית ספר פעם אמרה להורים שלי שהמבט הזה מאד מטעה, כי אני דווקא ילדה מאד אינטליגנטית, וחבל.
ודווקא ברגע הזה, שבו גם אני כמעט מאמינה לעצמי שאני לא טרול ודי שמחה שלא טבעתי מתחת לגשר, הילד הקטן מחליט להצטרף למשחק. הוא מסתער על הצעצועים, פולט ריר ומלמולים מבין לחיי החזרזיר הנפוחות שלו. הוא כל כך שמן שבקושי רואים שיש לו עיניים. צוואר אין לו בכלל. האצבעות העבות והמגושמות שלו כאילו נועדו לרסק כל דבר שהוא נוגע בו.
אנחנו מנסים להרחיק אותו, לתת לו כמה צעצועים משלו, אבל היצר ההרסני שלו לא נרגע. הוא רוצה הכל ועכשיו. בעיקר הוא רוצה את חלקי הלגו שאני מנסה לבנות מהם בית. הוא יוצא לא רע בינתיים, עם מדשאה ירוקה ומספיק לבנים אדומות לבסיס ישר ואחיד, וקירות לבנים חלקים. החלל בפנים נראה שקט ובטוח, ועוד מעט אפשר יהיה לחבר את הגג.
אבל לחזיר הקטן לא אכפת מהבית שלי. הוא רוצה רק דבר אחד. להשמיד. ואז לדרוש את הדבר הבא שמישהו בנה. ולהשמיד גם אותו. עד שלא ישאר שום דבר להשמיד, ואז הוא ישתעמם ויתחיל ליבב.
הוא לא מתקרב מהר במיוחד, אבל הרגל שלי נרדמה מישיבה, ואני לא יכולה לקום ולהתרחק.
רק רציתי להזיז אותו הצידה, להסיט את עוצמת ההדף. שכחתי כמה לא יציבים הם יכולים להיות. רגע אחד הוא שועט לעבר בית הפלסטיק הקטן שלי, ורגע אחר כך העולם כולו מתפוצץ.
הוא נפל ישר לתוך ארגז הצעצועים והרעש כל כך חזק שאני בטוחה שבעוד שניה ירוצו לחדר כל המבוגרים ויגרשו אותי לרחוב. או יותר גרוע. אולי יקחו אותי לכלא. אני לא יודעת מה עושים לילדים רוצחים.
הבלאגן בארגז לא מפסיק לצווח. הרגליים הקטנות מתנופפות באוויר, ואני פוחדת להסתכל פנימה. פוחדת לראות דם. פוחדת לראות בובה מרוסקת במקום שבו היה קודם ילד.
הוא מטפס החוצה וצורח כל הדרך אל הדלת, ומשם אל הגינה, להורים. עכשיו הם בטוח יבואו. אין דם בארגז, אבל בטוח שברתי אותו. ילדים קטנים הם שבירים. הוא מטומטם מכדי לדעת את זה, אבל הגולגולת שלו מרוסקת. זה רק עניין של זמן עד שהוא ישים לב וימות.
התה מוכן, והילדים רצים החוצה לאכול קינוח. אני רק חושבת איך להשאיר בפנים את הארוחה. מי נותן קינוח לרוצחים, בכל מקרה?
אני מסתובבת בחדר ומרגישה את גוש המתכת בגרון שלי מתהדק. הבטן שלי מלאה אבנים, אבל אני לא מפסיקה ללכת. סיבוב אחד סביב החדר, וחזרה לארגז. אין דם. הכל בטח מסתתר בין חתיכות הפלסטיק. עוד סיבוב. שוב לארגז. פוחדת להזיז את מטוס הצעצוע. מתחתיו מציץ חלק לגו אדום. אני חושבת שזה לגו. אבל אני לא רוצה לבדוק.
מעבר לחלון אני שומעת קולות שיחה, נקישת מזלגות, שקשוק ספלים וקולות צחוק. הילד כבר לא בוכה. עכשיו הוא בטוח מת. בעוד רגע הם יפרצו לחדר ויגררו אותי החוצה. הם יראו לי את הגופה הקטנה. יזמינו משטרה. אני לעולם לא אראה יותר את ההורים שלי, ואת סבא וסבתא, את דני.
עוד סיבוב. אני צריכה לשירותים אבל לא מעזה להתקרב לדלת. כואבת לי הבטן ואני מנסה לקרר אותה עם הידיים הקפואות שלי. זה לא עוזר. זו לא קוביית לגו בארגז. אני כבר בטוחה בזה.
אני רוצה לבכות, אבל לא מגיע לי. אותי לא זרקו לארגז מלא צעצועים חדים. מה יש לי לבכות?
יש לי סחרחורת, אבל אני לא מצליחה להפסיק ללכת. החלון פתוח, אבל החדר נעשה מחניק.
לגו לא מגיע בכזה גוון של אדום.
הדלת נפתחת בקול נקישה. הלב קופץ אל הגרון שלי, ואני בולעת אותו חזרה. זה נגמר. אין לאן לברוח. אני מנסה להתחבא מאחורי הארגז, אבל אני יודעת שהם באו לקחת אותי. עכשיו הם יגלו שבנוסף לכל גם הרטבתי את התחתונים.
"מה את עושה פה לבד?" קול רך ומוכר. אמא שלי לא יודעת עדין. היא באה לחפש את הילדה הקטנה שלה. היא לא יודעת מה עשיתי.
"כלום."
"כולם בחוץ. יש עוגה."
כמה הייתי רוצה להתנהג כאילו כלום לא קרה. לבוא עם אמא החוצה. לטעום מהעוגה, למרות הבטן הכואבת. להיות ילדה קטנה, כמו שהיא רוצה שאהיה. אבל אני לא. ובחוץ יש ילד קטן ומת. ואמא שלו תנעץ בי את הציפורניים הורודות הארוכות שלה, ותצעק עלי מבין שפתי האודם המבריקות, הגדולות כמו של ליצן, ואמא שלי לא תוכל להציל אותי. וגם לא תרצה, כי לא מגנים על רוצחים.
"אני… משחקת."
"לבד?"
"לבד."
אני כמעט רוצה שהיא תגרור אותי החוצה בכח. שכל זה יגמר כבר. אבל היא רק אומרת שאני מצחיקה ושאבוא כשארצה.
כשהדלת נסגרת אני באמת לבד. הייתי צריכה לטבוע מתחת לגשר.
