הגעתי למסקנה שאין שום טעם לכתוב רשימות של החלטות לשנה החדשה. מאסתי בהכחשה ומיקוח והגעתי לשלב הקבלה, מבלי שאצא אי פעם משלב הדכאון. אני מוכנה להכיר בתבוסה, לכסות את מערומי עצלותי בעלה תאנה של כנות ולומר בפה מלא: החלטות תחילת שנה נידונו להפרה כבר עם בצבוץ עלעליהם הראשונים מבין מקשי המקלדת. לכן, במקום להזין את תסביך הנחיתות שלי בתיאור מעשי גבורה שקצרה ידי מעשות, אמנה את השיגי הצנועים מן השנה שחלפה.
כדי שארגיש באמת טוב עם עצמי, אתחיל באחד פחות צנוע. התחתנתי עם האיש שאני אוהבת. מוקפים באנשים היקרים לנו ביותר, כרתנו ברית של קודש נקי מפולחן. ניהלנו את הטקס כמו שאנחנו מנהלים את חיינו יחד: מופע קטן ואקסצנטרי של כנות אינפנטילית עם מינימום היענות לגחמות החברה, מינימום אורחים מזן "כי לא נעים לא להזמין," וכתוצאה מכך, מקסימום אכפתיות מצד מאה האורחים שבכל זאת נכחו, אפס ציביון דתי, זין גדול אחד לעבר הרבנות ועוד כמה קטנים לעבר מחוזות ה"כך יאה," הרבה בירה טובה בשבילי, והר קטן של גלידה בשבילו.
הצעתי לו נישואין עוד לפני שנה וחצי. אם אפשר לקרוא לרצף הברות סתומות בין יבבה רטובה להתייחפות מנוזלת "הצעה." הוא חיבר את היבבות שלי למשפטים, פיענח את הצופן בין ההתייפחויות, ואמר "כן." עכשיו שאני חושבת על זה, אולי הוא בכלל חשב שאמרתי משהו על כבשים ושיחי סירה קוצנית, והסכים לאיזה אקט קינקי שעוד ניאלץ לבצע. אבל למי אכפת? הוא היה שם בשביל הטקס, ולא נראה מבואס מהיעדר הכבשים. הנקודה היא שעכשיו זה רשמי. אנחנו משפחה. אנחנו צוות מטורלל אחד של שני אוספי תסביכים משלימים, וזה הרבה יותר נעים מלהיות גוש תסביכים בודד.
בשנה שחלפה גם יצאתי מהארון הפוליטי. או יותר נכון, מצאתי סוף כל סוף נישה פוליטית שאוכל לחיות איתה בשלום. אם לא נוח לי בשמאל מבחינה מצפונית, הגיע הזמן שאצטרף למאבק על ימין שפוי. השיוך הדתי שלי כבר נלקח ממני על ידי חבורת פנאטים חשוכים. שיבושם להם. אני לא צריכה חבר דמיוני כדי להסביר את גחמות הטבע והטמטום של האנושות. אבל על הזכות לדעות פוליטיות אני לא מוותרת. על אפו ועל חמתו של כל מי שפועה אחרת, יש ימין ליברלי. אמיר אוחנה ושרן השכל מדגמנים את הקולקציה החדשה ברגעים אלה ממש. והנה, כבר אני מפרה את הבטחתי הראשונה לשנה החדשה, ומבטיחה ברוב חוצפתי להתפקד לליכוד עוד השבוע.
הישג חשוב לא פחות של 2015 היה ההתגברות על החשש שלי מחוברות קומיקס. פשוט לא ידעתי איך לגשת לדבר הזה. היצירות האלה שעבור גיקים אחרים הן דבר המובן מעיליו, חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי, היו חידה בעיני. לא חשבתי שאי פעם אוכל למצוא את הריכוז והסבלנות לצרף אוסף תמונות נפרדות לכדי עלילה רציפה אחת. על אחת כמה וכמה שאוכל אי פעם להינות מכך. ובכן, 'סנדמן' של ניל גיימן הוכיח אחרת. אני מאוהבת ומצפה בקוצר רוח פנגירלי מוחלט לסרט. בעיקר אם השמועות נכונות ותום הידלסטון אכן יקבל את תפקיד מורפיוס.
ניסיתי גם לשחק במשחק וידאו, אבל זו כבר באמת לא כוס התה שלי. השימוש בשלט של הפלייסטיישן דומה מדי לנהיגה. ולא, עוד אין לי רשיון. תשאלו שוב בעוד עשור. על כל פנים, אולי פשוט הרצפה בארקהם אסיילום עקומה. כל האריחים השבורים האלה בטוח מפריעים לתנועה. היו לי חמש שניות של אושר כשגרמתי לבטמן להסתובב במעגלים כשגלימתו מתנופפת, אבל אחרי הסיבוב השלישי זה הפסיק להצחיק אותי.
ביתוק בתולי 'משחקי הכס' שלי, לעומת זאת, הפתיע אותי לטובה. אני לא מגיבה טוב לאלימות מינית, לכן נמנעתי כל השנים האלה מצפיה בסדרה. לתמהוני, בינתיים ההנאה מהאלימות שאינה מינית עולה בהרבה על הרתיעה שלי מאיזכורי האונס. עד כה התמודדתי לא רע גם עם רגשי הנחיתות שמעלות אצלי לרוב סצינות עירום נשי. בדרך כלל סצינות כאלה גורמות לי להרגיש מכוערת, וההרגשה גורמת לי להרגיש דפוקה. אבל זה רק כי אני באמת דפוקה.
אה, ולפני שבוע ניסיתי בפעם הראשונה עוגה עם קנאביס, באמסטרדם. זה לא טעים, אז נראה לי שלא אנסה שוב. זה גם לא ממש השפיע כי אנחנו חבורה של מעפנים. כל אחד לקח ביס וחצי ואז ישבנו בארשת רצינית וניסינו לנתח את ההשפעות. אחרי שעתיים הגענו למסקנה שהעוגה מקולקלת.
עד כה השנה שהייתה. אגב, אם אתם משחקים ארקהם, נסו פעם להסתובב במעגלים ולצייץ "I'm a pretty pretty princess." זה הרבה יותר מצחיק מעוגות קנאביס.
