כשהאח האמצעי שלי היה קטן, היתה לו נטיה מצחיקה כזאת, כששאלו אותו "מה שלומך?" פשוט לענות באותה שאלה: "מה שלומך." עד היום, האנקדוטה הזאת משמשת אותנו בתור בדיחה משפחתית.
היום, קרוב לעשרים שנים מאוחר יותר, אני מגלה שלא רק שלרוב האנשים ששואלים אותך את השאלה הזאת כל כך לא אכפת מה תענה, שבאותה מידה אתה יכול פשוט לחזור על השאלה, אלא שברוב המקרים זה גם מה שאני עושה.
"מה קורה, ג'ני?" קורא מישהו לעברי. ואני זורקת חזרה "מה המצב?" וממשיכה ללכת. נראה שאחי הקטן עלה מימים ימימה על משהו שלי לקח 27 שנים ללמוד. לאנשים פשוט לא אכפת מה תגיד כל עוד אתה מגיב אליהם. שידעו שהם קיימים, כי כל עניין ה-"אני חושב, משמע..." כבר לא מי יודע מה עובד.
אגב, אותי אישית נורא מעצבן כשמישהו שלא אכפת לי ממנו ושיכול מבחינתי להתפגר בזו השניה, בדיוק באותה מידה שבה מבחינתו אני יכולה להתפגר, מטריד אותי עם שאלה מעצבנת שכל מהותה אומרת "היי, אני מכיר אותך. לא אכפת לי מה יש לך להגיד, אבל אני מכיר בקיומך. 'זדייני מפה."
יכול להיות כל כך נפלא אם פשוט נהיה כנים ונגיד לעוברי אורח, "היי, אתה מעניין את האשך השמאלי שלי," והם יענו לנו בחיוך מאושר: "אוי, כמה נפלא! גם אתה!"
אז בחייכם, אלא אם כן אתם חברים או משפחה שלי, בבקשה אל תשאלו אותי מה שלומי. בחיי שאין לי כח לעשות את עצמי שאני מאמינה לכם כשאתם עושים את עצמכם שאכפת לכם.
