ניכור היתוך

גן עיריה בשכונת קריית היובל בירושלים. השנה שנת 1992. רותי הגננת במצב רוח מעשי מהרגיל. במהלך היום היא אפילו קמה מהכיסא פעם או פעמיים להעיף מבט על מעשיהם של כמה מהילדים.  

אתמול מישהו שלח לה תזכיר בנושא העמקת הקשר עם הדרדקים וחשיבות התקשורת איתם למען התפתחות תקינה ומניעת תסביכים נפשיים בעתיד. רותי מחליטה להתחיל כבר היום.

בתור צעד ראשון, תלמד סוף כל סוף את שמות ילדי הגן. אפילו יש לה תוכנית. היא תעשה את זה במסווה של ניסיון לעלות על שורשי השמות. ככה אולי יחשבו ההורים שאכפת לה. ואם כבר מדברים על ההורים, סוף היום יהיה זמן מעולה. שבדיוק יתחילו להגיע באמצע ויראו אילו שיחות עומק מתנהלות אצלם בגן.

אבל קודם כל היא צריכה לטפל ברוסיה הג׳ינג׳ית הקטנה. נטע (או אולי נטלי?) אמרה שהג׳ינג׳ית שוב מדברת רוסית. רק בעיות מביאה הילדה הזאת. כל העולים האלה של השנים האחרונות- פשוט מכה. הילדים האחרים לא מבינים אותם, וזו לא רק השפה. הכל אצלם שונה, מלחיץ אפילו. זו תרבות אחרת. הם לא יודעים איך לחנך אותם, אלה.

מובן, יש גם אחרים. החברה הזאת של הג׳ינג׳ית, ולריה, דווקא השתלבה יפה. למה המוזרה הזו עם הפרצוף הוורוד מנמשים לא יכולה להיות כמוה? לחייך מדי פעם, קצת נימוס, קצת שמחת חיים. אבל לא, זאת כל הזמן עם הפרצוף החמוץ שלה, לא מדברת עם אף אחד. כאילו היא יותר טובה פה מכולם, לא לכבודה לחייך אליהם.

ואיזה מבט היא נתנה לרותי אתמול, כשהחצופה החליטה שהספגטי שהכינו במיוחד ביום בישול לא לטעמה, ורותי נזפה בה. סך הכל העירה לה על השיניים שלה, שבטח רקובות ממתקים. כל הילדה הזאת, כולה רק בעיות וכפיות טובה.

אולי מישהו צריך היה בכלל לקחת את הילדים הרוסים האלה מהמשפחות שלהם, לתת לאיזו משפחה ישראלית טובה. שתגדל אותם להיות נורמליים. לא ילדים כמו ולריה, אבל בעייתיים כמו הג'ינג'ית הזאת- שום דבר טוב לא ייצא מכאלה.

רותי מסיימת להבהיר לבעייתית שכאן בגן מדברים עברית, פה זה לא רוסיה. הג'ינג'ית, כרגיל, שותקת. עושה עין הרע עם המבט, טפו טפו לא עלינו. מזל שיש זמן לקפה וסיגריה לפני הריכוז של סוף היום. אלוהים יודע שרותי צריכה את זה, אחרי כזה מבט.

"חנה, תסדרי לי את הכיסאות ב-ח', בבקשה," היא זורקת לסייעת בדרך החוצה, לחצר. "אני מסיימת את הסיגריה ואז נאסוף אותם לריכוז ושלום על ישראל."

חנה פולטת אנחת רווחה. שעה אחרונה לפני השחרור.

"בואו, ילדים, מתחילים לאסוף את הפלסטלינה," היא מכריזה בענייניות. רותי לא יודעת מה הייתה עושה בלעדיה. מתנת שמים ממש, ברוך השם.

העיניים הצהובות הרעות של הג'ינג'ית מלוות את רותי כל הדרך החוצה. חתול שחור לא עושה כזה מזל רע כמו הילדה הזאת. הרסה את כל הפסקת הסיגריה. בכל מקום שתסתכל- הפרצוף החמוץ שלה. כמו איזה כישוף, לא עלינו.

רותי מכבה את הסיגריה על מעקה הבטון של ארגז החול, זורקת את הבדל לתוך כוס הקלקר הריקה וחוזרת אל תערובת הריחות של צבעי פנדה, ממרח השחר והנפיחות של כיתת הגן.

היא מרימה את תוף המרים מהמדף ועושה חצי סיבוב בין פינות המשחקים, מקישה כל העת על ידה השמאלית עם התוף. חנה עוברת בעקבותיה, מזמינה את אחרוני הקמים להניח את צעצועיהם ולהצטרף למעגל.

"ריכוז, ילדים! ריכוז!" קולה מנסה לגבור על רעשי המשחק וצלצולי התוף.

הסבב מתחיל לא רע בכלל. לנמוכה עם התלתלים השחורים קוראים סיון, על שם החודש שבו נולדה. תענוג שעוד יש מי שמכבד תאריך לידה עברי, פלא ממש. עם כל הלועז הזה, רותי לפעמים לא יודעת אם היא בישראל או באיזו אמריקה, לא אלוהים ולא מסורת.

הרזה עם הברכיים הבולטות, שמנוזל גם בקיץ, זה כפיר. כי אבא שלו רצה שיהיה חזק, כמו אריה. בהצלחה עם זה. רון וגיל זה קל. ההורים שמחו לקראתם הרבה יותר משרותי שמחה לראות אותם כל בוקר. גם שי היה חתיכת מתנה לאבא ואמא. גל זה כי אמא אוהבת את הים. שירה- כי אבא אוהב מוזיקה.

כאן מגיע תורן של שתי הרוסיות. אבל אלה, לך תדע איך הם נותנים שמות לילדים שלהם? רובם גם ככה לא רצויים, מגיעים לפני הנישואין, או בכלל בלי. רותי לא רוצה להתעסק עם כל העניין הזה.

"ולריה- זה לא שם ישראלי, אז לא נדבר על זה היום."

היא כבר עומדת לדלג הלאה, לגיא השובב. את השם שלו היא זוכרת טוב, כל היום הפרחח הזה עושה לה צרות. אבל לב טוב יש לו. רואים את זה, מהחיוך שלו. והורים כאלה מקסימים…

לפתע הג'ינג'ית קמה ממקומה. עיניה רושפות אש כתומה מבין הנמשים.

"השם שלי," היא צועקת, לא עוצרת לנשום, כאילו יודעת שעוד רגע ישתיקו אותה. "הוא על שם אמא של סבא שלי. קראו לה גניה!"

בשנה הבאה, מחליטה רותי, תעבוד בגן בלי עולים. רק בעיות עושים, אלה.

יגנבו אותך

״אל תזוז. ואל תישען אל שום דבר!״ מצווה קול נשי נוקשה מתא השירותים הצמוד. כמו קולות רבים כאן בשדה התעופה של איסטנבול, הקול שהקפיץ אותי מהאסלה דובר רוסית. אני מתעשתת ברגע האחרון, בטרם ישליכני כוח המשיכה אל מי האסלה המרובעת האופנתית. ״אל תתרחק! אם תתרחק, יגנבו אותך.״

״הבנתי,״ מאשר קול ילדותי דק. הדרדק נשמע צייתני ומנומס, אבל נראה שאיום החטיפה לא עושה עליו רושם מיוחד. כאילו כבר שמע את אותה אקסיומה בעבר.

הילדון הרבה יותר רגוע משאני זוכרת את עצמי אי פעם, בעיקר בשדות תעופה. ועלי אף אחד אפילו לא איים שיגנבו אותי. לא בגלוי, על כל פנים. מצד שני, אני מודאגת הרבה יותר מהאפשרות ששירות הביטחון של השדה יפתח את המזוודה שלי ויגנוב לי את התחתונים. או סתם יגע בהם. אמרו לי כמה פעמים שמכונת כביסה הורגת נגיפי איידס, אבל אני סקפטית מטבעי.

אני מתייצבת על רגל ימין ודוחפת בזהירות את כפתור הורדת המים עם קצה נעלי השמאלית. כמות הציפוי המוזהב ששימשה לעיצוב תאי השירותים בלאונג׳ מחלקת העסקים של טורקיש איירווייז אולי מרתיעה אותי, אבל לא את הבקטריות. את הדלת אני פותחת ביד חשופה- עמדת הכיורים נמצאת בחוץ בכל מקרה.

מחוץ לדלת הסמוכה לשלי ממתין ילד כבן חמש בעל חזות אסיאתית. הוא לבוש פיג׳מה צבעונית, נקיה חדשה למראה. לרגליו נעלי טניס לבנות קטנות. הוא מרקד מעט על מקומו, מעביר את משקלו הפעוט מצד לצד. פעלתנות ילדותית בריאה, בשילוב התרגשות שמחה ושעמום קל מההמתנה.

במרכז לובי השירותים הרחב עומדת מזרקה עגולה גדולה עם ארבע או חמש עמדות לרחיצת ידיים- ברזים אוטומטיים למים וסבון, מעמד לקרם לחות ומתקן טישו המוסתר בגוף המזרקה. סביב מתגודדות נשים, מחציתן עטויות חיג׳אב. תווי הפנים של גלויות הראש- רובם ככולם סלאביים.

הילד בפיג'מה ניגש אף הוא אל עמדת הכיורים, מלווה אשה צעירה,קטנת גוף וחמורת סבר. יפנית או קוריאנית, לטעמה של עיני המערבית חסרת האבחנה. היא ממשיכה לדבר אל הילד ברוסית זכה: ״קח את התיק שלי וחכה לי כאן.״

על-אף חיבתי להיסטוריה, ההדיוט שבי מופתע בכל פעם מחדש להיוודע לגודלה של האימפריה הרוסית העתיקה והמגוון העדתי של ברית הסובייטים שירשה את אדמותיה.

אני מורידה את עיני בנימוס, שלא לבהות, מנגבת היטב את ידי ויוצאת דרך הדלתות האוטומטיות הרחבות אל הלאונג׳ הדו-קומתי העצום. תמרון קצר דרך החלל נוצץ-הנברשות - משהו שהנשיא טראמפ עיצב במו ידיו הזעירות- מוביל אותי חזרה אל כורסת ההמתנה הבהירה שתפסתי.

רק שעתיים מאוחר יותר, ישובה במושב המטוס, אני מבינה למה הילד היה כל כך רגוע. היה כוח בקול שפיקד עליו- עוצמה שקטה חסרת עוררין. המילים אולי אמרו ״יגנבו אותך.״ אבל הטון? הטון אמר ״שרק ינסו!״

בריטים, ראוס!

עוד לא הספקנו לסגור את דלתות המונית, וחמי כבר שקוע בשיחה קולחת עם הנהג. זה לא שהוא אוהב בני אדם. לרוב הוא ואני עומדים כתף אל כתף בחזית מאוחדת של אנטיפתים למודי קרבות וחמורי סבר.

רק שאותו, משום מה, הם מסקרנים. קצת כמו חרק משונה שנקרה בדרכו של אנטומולוג נלהב. איפשהו בין שליפת הזכוכית המגדלת לנעיצת מחט התצוגה. פסיכולוג במקצועו ואנתרופולוג חובב- משהו בבריות הללו קוסם לו ברמת האינטלקט, אם לא ברמת הרגש.

הפרט שלפנינו, מקורו בפקיסטן. הוא הגיע עם משפחתו לדנמרק לפני שלושים וחמש שנה. האנגלית שבפיו מצויינת על אף המבטא הכבד- ככל הנראה דני, גם אם אוזני אבחנה אותו בתחילה כמבטא פקיסטני. אם בדעות הקדומות שלי אני מקפידה להתבייש, על אלה של אוזני אין לי שליטה.

בעלי ואני מחליפים גלגולי עיניים. הנטיה של אביו לתחקר אנשי שירות חפים מפשע אינה זרה לנו, אך המבוכה הנלווית ממאנת לדעוך עם השנים. ריפוד העור של המושבים מסרב לשאוב פנימה את ישבנינו המכווצים, לתת לנו מסתור זמני מזוועות האינטראקציה הכפויה.

חמותי, מצידה, מתענגת לסירוגין על רבבות דאגותיה ועל פלאי הארכיטקטורה המקומית. היא שולפת אותנו מעת לעת מבין כריות המושב כדי להפנות את תשומת ליבנו לחזית ארט נובו מוחשית מחד ואסון פוטנציאלי אי שם בעתיד מאידך.

בינתיים, השיחה במושב הקדמי לוקחת תפנית מסוכנת. אם יש משהו שחמי יותר אוהב מדיבוב קורבנות זרים, זה עיסוק בלתי נלאה בהיסטוריה הכאובה של עם ישראל. ואל אותם מחוזות שנויים במחלוקת נודדת כעת השיחה.

"גם אנחנו היינו תחת שלטון בריטי," מזכיר הנהג. "לולא הם, אפשר היה למנוע את הסכסוך בין הודו לפקיסטן. בכל מקום שהם שלטו בו- הם השאירו אחריהם מלחמות."

מבלי משים, מצטרף קולי לשיחה.

לא הרגשתי כך מאז אותו יום, אי אז בכיתה י"א, כשדיברתי לראשונה עם מי שעתידה הייתה להפוך לחברתי הטובה ביותר לאותה תקופה. מרגע שפרקתי בפניה את שנאתי לאקס שלה, הכל נעשה קל וטבעי כמו שיחה בין שני פעוטות בגן שעשועים ריק.

"היי, אתה לא צריך לספר לנו, הישראלים. תראה איזה בלאגן הם השאירו אחריהם אצלנו," האינטרוורט שבי יצא להפסקת צהריים מוקדמת. אני אפילו שוקלת להגיד משהו על חיבתו של לורנס איש ערב לגברים צעירים, עמדתו של החוק הבריטי בנושא, והובלת שני הגורמים שלעיל לפריחת הלאומיות הערבית. החלטתי להישאר על קרקע בטוחה ולקלל את האימפריאליזם בלי ללכלך על לאומיות ערבית. אחרי הכל, הבחור מוסלמי. חוץ מזה, למה לסבך סיטואציה נוחה עם אויב משותף אידאלי?

כאן הנהג מציע מחוות ידידות נוספת. תיירים צרפתיים, מסתבר, הם גסי הרוח שבלקוחות. ראשי סחרחר מנחת. אני חושבת על שיזופי לובסטר בוהקים, קולות חזקים וצורמים, פרצופים חמוצים והכלבה בניס שלא נתנה לי להשתמש בשירותי בית הקפה שלפני דקות בודדות ישבנו בו.

אז נכון, עקרון האויב של האויב שלי עתיק כמו האנושות עצמה. אבל להבין את התיאוריה מאחורי עלילות נוסח "היהודים התנקשו בצאר" זה דבר אחד. דבר שונה לחלוטין הוא להרגיש את הכפתורים נלחצים על לוח הבקרה שלך עצמך. לראות כל אחת מהנורות נדלקת בתורה. להתבייש קצת באנושיות הפשוטה שלך. ובכל זאת לצאת מהסיטואציה מדושן עונג, עם חבר חדש, זמני ככל שיהיה, בארץ זרה.

נו שמפיין, פאקפייס

״זה כמו לבחור בירה אחת בפאב עם שבעים ברזים של אייל בלגי.״

״זה כמו להיכנס לקניון הומה אדם עם כדור אחד במחסנית.״

״זה כמו לבחור כלה אחת מתוך גן ילדים בתימן,״ אני ממלאת את הפה בסלט ונאלצת לנפנף בתנועות ידיים את נחיל משרתי הספינה החג סביב שולחננו.

האיש שבזמנו לא הצליח לסרב להצעת הנישואין שלי, כי בכיתי, מושך בכתפיו ומחלץ פיסה נוספת של בייקון מתוך הצ׳יזבורגר הבינוני.

״אבל ברצינות, איך הם מצפים שאני אבחר אחת?״ אני מסיימת להספיג את שאריות השמן במפית, מעבירה את החזה עוף לצלחת הסלט ומתחילה לפזר עליו קטשופ.

״קחי את השריטה שהכי קל לך לכתוב עליה.״ בעלי טיפוס פרקטי. צריך שיהיה אחד במשפחה, או כך לפחות אמרו לי.

״No, thank you. No Champagne,״ אני זורקת במקביל אל חיוך האמא-ואבא-בני-דודים המרחף מעל שנינו. ״נשבעת לך, בפעם הבאה שהוא בא להציע אני דוקרת אותו בעין.״

״כן, כמה נורא מצידו, לבוא להציע לך שתיה.״ למה טיפוסים פרקטיים הם גם כל כך רציונליים תמיד?

״עם החיוך המונגולואידי הזה ובפעם העשירית? כן, די נוראי. למה אני לא יכולה לתלות על עצמי את השלט ׳נא לא להפריע׳ מהחדר?״

לא שבחדר הם תמיד מתייחסים אליו. שלא לדבר על הפעם ששכחתי לשים אותו ונאלצתי לגרש את כיתת החינוך המיוחד עם עגלת הניקוי בכוחות עצמי. אחרי ה-׳לא תודה׳ החמישי פשוט טרקתי את הדלת. ונעלתי ליתר בטחון. הם לא טובים עם שפת גוף, אז גם גסות רוח זה לא בדיוק משהו שהם מודעים אליו.

השלט יכול היה להיות רעיון לא רע באופן כללי. תחשבו על זה. אתם עומדים בתחנת אוטובוס, האזניות מגן נאמן בינכם לבין האנושות. ברקע קולו של הוולוגר האהוב עליכם מדווח את חדשות אצולת יוטיוב. שאננים ומלאי דאגות, אתם מקללים להנאתכם את אגד, את ישראל כץ, את שלפוחית השתן שרק לפני רבע שעה נשבעה בחיי אחותה שהיא ריקה, את האקלים המזרח תיכוני ואת אגד.  

פתאום יד זרה נוחתת על זרועכם. נחשול של תיעוב ובקטריות. קו מז׳ינו השברירי של האזניות חסם את קול פעייתה של הנבלה, אבל לא את ארטילריית המגע. הבריה פגת התוקף שלפניכם רוצה לדעת מה קרה שהכביש כל כך פקוק. ואתם נאלצים לבזבז קלוריה שלמה על המהום וגלגול עיניים.

החיוך חוזר. שואל אם הגברת והאדון הנכבדים ירצו אולי עוד דבר מה ממגוון המשקאות שעבדם הנאמן ישמח להביא להם אם רק יחפצו.

״אלוהים ישמור, לך מפה.״

״את לא חושבת שאת אולי טיפה מגזימה?״ מנסה העזר כנגדי.

״פשוט קיוויתי להשאיר את חוסר הכבוד למרחב אישי בלבנט. No, I'm still using that,״ אני נאחזת בצלחת בשתי ידי, משתדלת שלא לעזוב את המזלג והסכין שמא יחליט המאותגר התורן להפגין יעילות יתירה. ״ברצינות, העולם מתחלק לאנשים שנועדו להגדיל ראש ולקחת יוזמה, ולכאלה שצריכים רק ללמוד להקשיב ולציית. לו רק יכולנו להחליף אותם בגמדוני הבית מהוגוורטס. תחשוב על זה- שנה שלמה הארי למד שם בלי לדעת שהם קיימים אפילו. אפסילונים ארורים.״

מבט שואל מעל כנף עוף מטוגנת מעברו השני של השולחן.

״נו, כמו אצל האקסלי.״ אני מוסיפה עוד חצי מלחיה לסלט. ״אחרי האוכל אלך לחדר כושר.״

הפעם תורו של בעלי לגלגל עיניים. יש לו אובססיה עם הביקורים שלי בחדר הכושר, ברצינות.

״היום עוד לא הלכתי. ואני חייבת.״

״כל יום?״

״ברור.״

ילעג לי ככל שילעג, על הרמת הגבה שלו לא אוותר לעולם. קלארק גייבל יכול היה רק לחלום להיראות ככה כשהוא מרים את שלו. אבל אני לא ארוץ לנשק אותו עכשיו, אנחנו לא חיות חסרות נימוס. תחת זאת, אני משרבבת את לשוני לעברו. אפילו שרבוב הלשון שלו נראה טוב.

״אתה רוצה שאני אשמין?״

הוא נאנח.

״בכל מקרה, על איזו שריטה לכתוב?״

מי שרט אותך, ילדה?

״אני. לא. אוכלת. את. הזבל. הזה!״

העיניים הצולות בתיעוב את חתיכת הצ׳יפס הבודדת במעטפת הנייר של העוף לא שייכות לפעוטה בת שנתיים. גם לא לאישיות ציבורית רמת דרג עם נטייה לזרוק נעליים על עוזרות ולצווח את רשימת הישגיה האקדמיים אל תוך שפופרת הטלפון.

״לא, אני לא רוצה מנה אחרת. אתם תכינו את זה מחדש. ותגישו לי את זה כמו שביקשתי. בלי צ׳יפס.״

״את אלרגית או משהו כזה?״ שואל המלצר בזהירות.

להביורי העיניים מניחים לפיסת הצ׳יפס ופונים אל פרצופו הנבוך של המלצר. אלה לא העיניים של יורשת קוריאן אייר משערוריית האגוזים של 2014, והקול החנוק מזעם הוא לא קולו של גורדון רמזי המתנכל לעוזר מטבח מול המצלמות.

אין טעם להתחמק. גוש הנוירוזה המתפרץ שצווח עכשיו על המלצר שזה לא עניינו מה הסיבה ושהמנה תוחלף כי זו זכותו של הלקוח לקבל מה שהזמין, ואיפה האחראי במקום הזה לכל הרוחות- הילד הזה הוא אני, מה שנקרא.

חריקת תקליט והקפאת תמונה. אתם בטח תוהים איך הגעתי לסיטואציה הזאת?

ובכן, פלאשבק, שבועיים אחורה. חגיגת יום הולדת עשרים וחמש שישית שלי. פאב אירי חביב בחולון (משהו שמתחרז עם רוקסטאר מיילד), חמישה עשר מחברי הקרובים דחוסים משני עבריו של שולחן שהוזמן לעשרים איש. בפועל יש מקום לתריסר בדוחק. חליבה אולטימטיבית של הלקוח הארצישראלי המצוי.

את ישבני מלטף בנגיעות ענוגות התוכעס של הגברת בשולחן מאחורינו. אפילו דרינק לא קנתה לי קודם. אגב דרינק, המרדסו שלי כבר הספיקה להישפך פעמיים. ביקשתי ערימת תחתיות כדי לייצב את השולחן הרעוע משלוש מלצריות שונות. כל השלוש מיצמצו בעיניהן הגדולות והטובות, כמבינות שפת אנוש, ומיהרו להביא עוד כוסות בירה כדי לאזן את התפלגות השלוליות על המשטח.

לא עברה שעה, והחל להופיע גם האוכל שחלקנו כבר שכחנו שהוזמן. בינתיים מישהו תקע ערימת מפיות מתחת לאחת מרגלי השולחן. או שמא השולחן עצמו החליט ששתה לרוויה ואפשר להפסיק לשפוך בירה עכשיו. אנחנו, על כל פנים, לא שתינו מספיק כדי לאכול עם הידיים. וסכו״ם אין.

אחרי הבקשה השלישית, הלכתי לחפש את המטבח בעצמי. בדרך הסברתי את המצב למנהל המשמרת. זה הלך במו רגליו, ובאדיבות ראויה לציון השליך חצי מגירת סכו״ם במרכז השולחן.

והנה גם תור המנה שלי הגיע. זו שבעת הזמנתה הפצרתי שלוש פעמים, כהפצר השטן בישוע, שבשם כל היקר והקדוש תגיע בלי צ׳יפס.

אני אדם מאד דקדקן בנוגע לצריכת המזון שלי, תבינו. שאריות של הפרעות אכילה. מספיק שאריות למלא את הטאפרוור הגדול בסט ועוד שני בינוניים. אם מוסיפים למיקס סף טריגר נמוך ומלוא הראש כפייתיות, התוצאה המתבקשת היא הוראות מאוד מפורטות ורפטטיביות למלצרים. עם מצגת אה-לה-ביבי-באו״מ למתקשים.

מנת הסלט ושיפודי הפרגית שלי הגיעה תחת מעטה עבה של טוגני תפוד זהזבהבים. מהסוג המכונה בעגה העממית צ׳יפס.

האובססיה מטפסת משלב הזעם אל מעבר לגבול החרדה. הבקשה הראשונה להחליף את המנה נעשית בשיניים חשוקות ופרקי אצבעות לבנים.

״אבל להחליף באמת,״ אני צועקת בייאוש, נאבקת עם המוזיקה על הזכות להישמע. ״לא סתם להעיף את הצ׳יפס. אני לא יכולה לאכול את זה אם זה נגע בצ׳יפס!״ להגיד שאלרגית? יחקרו למה, במה מתבטא, מה עוד אסור. כבר כמעט סרבו להגיש לי אוכל באיזה דיינר קטן בברלין על שקרים כאלה. ומי שנכווה בברלין, יזהר גם בלבנט.

האלכוהול כבר בקושי מצליח לטשטש את שצף המחשבות הכפייתיות. אני חוזרת על בקשתי פעם נוספת. המלצר בוהה. מהנהן. הזמן עובר. המנה חוזרת. פס אחד מרשיע של צ׳יפס נותר בתור עדות.

אחרוני החברים שלי כבר מצאו את השולחן שלנו לפי הצעקות שלי. בקושי הצלחתי לעצור לרגע כדי לחבק אותם, להגיד תודה שהגיעו.

שבועיים מאוחר יותר. מסעדה אחרת. מקלון צ׳יפס אחר. מאיפה יכול היה המלצר המסכן, והמארחת היומרנית שדידתה בעקבותיו, לדעת שהיה זה הצ׳יפס ששבר מה שנשבר לי באותו ערב?

לכל הפחות קיבלנו קינוחים חינם. בשביל שאר השולחן, מן הסתם, לא בשבילי. איזה חלק של הפרעות אכילה לא הבנתם?