לנדות והשפיל את כל מי ששונה ממך זו מסורת ישראלית. גם להכניס את האף שלך למגירת התחתונים של זולתך, להעיר בלי בושה על כל פרט בחייו של אדם זר, להציע עצות מבלי שהתבקשת ולהשתין בקשת על הקונספט של "מרחב אישי", זו מסורת ישראלית. זו מסורת ישראלית לחגוג כך שכל העולם ישמע, כי איך אנשים בסביבה ידעו שאנחנו באמת שמחים אם מערכת ההגברה שלנו לא קרעה להם את עור התוף? הדבר הראשון שאנחנו דואגים לדחוף למוחות העדינים של צאצאינו הוא ששמחה פירושה רעש. בדרן טוב הוא אחד שכל הקניון שומע את הקול שלו, כך שלא ישאר אדם אחד במזבלת הקניות העמוסה שלא רוצה לירות בראש של יובל המבולבל. זה הכל משמחה, אנחנו עם חם. כל כל חם שהחלבונים במוח שלנו מתחילים להתפרק. חם כמו הגיהנום. חם כמו הלפידים הבוערים של המון מדיאבלי זועם.
זו מסורת ישראלית לדחוף את הדעות שלנו, המנהגים שלנו וכל מהות הקיום שלנו במורד גרונם של אחרים. זו מסורת ישראלית להכריז על המסורות שהגדרנו כישראליות ולהתגאות בכל מה שהחלטנו לתפוס ככזה, תוך רמיסת האלטרנטיבות. ולמקרה ששכחנו את זה עכשיו יש קמפיין שיזכיר לנו. כי גם קמפיינים דביליים הפכו למסורת ישראלית.
למקרה שלא מספיק רועש אצל הירקן בשכונה שלי, כי, זוכרים, אנחנו ישראלים, אנחנו לא צריכים לדבר- אנשים חמים באמת צועקים, ושתהיה גם מוזיקה מזרחית מחרישת אזניים ברקע שידעו שאנחנו שמחים- הקמפיין מזכיר לי ששוק בשישי בבוקר זו מסורת.
למקרה שלא הספיק לי סרחון הסיגריות בזמן הקניות, כי ישראלי אמיתי לא יזיז את התחת שלו מטר הצידה אלא יעמוד בפתח החנות וישתמש בריאות של זולתו כארובה, מזכירים לי שגם פרלמנט בשישי זו מסורת, אבל רק בצהריים, כי בשבת לא נדליק אש. אנחנו לא חיות.
אם חלילה נעלמה ממני העובדה שאין לי תחבורה ציבורית משעות אחר הצהריים בשישי, שמעל שליש מהאוכלוסיה מנהל את חייו באופן מוחלט על בסיס קומץ כתבים המכריז עלי כ"חמת מלא צואה, ופיה מלא דם", שאם ברצוני להתחתן בארץ עלי לעבור טקס משפיל של מכירה משמע הייתי פיסת בשר, ומסכת השפלות נוספת על-מנת להוכיח שלא זורמת חלילה בעורקי (וכמשתמע מכך, במה שכינו חז"ל בעדינות ה"פה" שלי) טיפת דם שאינו יהודי, כי נראה שמישהו פשוט לקח את הניסוח המקורי של חוקי נירנברג והכניס את המילה "לא" במקומות הנכונים, מרענן הקמפיין את זכרוני ומבהיר לי שלדחוק את רגליו של כל מי שאינו עושה קידוש בשישי בערב- גם זו מסורת.
"גויה! אסור לקטוף פרחים בשבת!" צעקה עלי ישראלית טובה מהכיתה שלי כשנתקלתי בה בזמן טיול בשכונה עם סבא, לפני עשרים שנה. אני לא זוכרת אם הסברתי לסבא מה הבהמה הצדקנית הקטנה רוצה, אבל בהחלט זוכרת כמה קיוויתי שלא תדבר על זה בבית הספר למחרת. אני זוכרת כמה פחדתי שחלילה מי מבני הכיתה יראה אותי נכנסת לחנות הרוסית, כי לך תסביר להם שאנחנו קונים שם רק סוכריות ולחם. בחזיר לא נגעתי מגיל שנתיים. רק אחרי גיל עשרים חזרתי לאכול שינקן בלי חשש.
מסורת ישראלית ידועה נוספת היא השקעה מינימלית במערכת החינוך. בעיקר בבתי הספר היסודיים. לכן כל המורות שזכיתי להתחנך אצלן בשנותי הרכות היו חביבות, צעירות, הריוניות, ובעלות אינטלגנציה רגשית של נעל עקב ממוצעת. אני לא יודעת מה בדיוק עבר בסוליה של הגברת שבידיה הופקדתי בכתה א', כשהיא הכריזה בפני כל הכתה שאכן, "מי שנולד בישראל הוא ישראלי ומי שנולד ברוסיה הוא רוסי" בלי להוסיף שום דבר נוסח "וכולנו בני אדם, ורצוי שנתנהג אחד לשני בהתאם." אז עוד ניסיתי למלמל משהו על כך שאני יהודיה, אבל איפשהו בין שאגות הצחוק של הכיתה לגוש שנתקע לי בגרון, הקול שלי נעלם.
בחטיבה הסבירו לי שיש שני סוגים של רוסיות: רוסיות יפות, ורוסיות מכוערות. לאור ההערות המיניות הדוחות ששוגרו אל עבר הרוסיה היפה, שמחתי בחלקי בתור הרוסיה המכוערת. לצערי לא תמיד הייתי מספיק מכוערת כדי שיתעלמו מקיומי לחלוטין.
משהו כנראה ממש דפוק אצלי, כי משום מה לאט לאט למדתי להתגאות במדינה הקטנה הזאת שלי, ואפילו כמעט לאהוב אותה. מעין תסביך סטוקהולם שכזה. עד סוף התיכון כבר היה לי פחות דחוף לברוח. בטון של אדם מבוגר שמדבר אל ילד בן חמש הסברתי לחברות שלי שעם כל הכבוד לפנטזיות האינפנטיליות שלהן, אף אחד לא מצפה להן בשבדיה עם זר פרחים, דירה וקריירה. אין מה לעשות, זו פיסת הקרקע שלנו עלי אדמות. צפוף, לפעמים קצת מסריח, אבל בית זה בית.
התבגרתי, עזבתי את הפרובינציה הירושלמית. הכרתי סוגים שונים של ישראלים וגוונים שונים של הגדרה עצמית. הבנתי כמה רחבה היא הקשת של הישראליות- רחבה מספיק כדי שגם לי יהיה עליה מקום. התמקמתי בנוח בין אקדמאים חופשיים מדת, אנשים שאכפת להם מהמדינה שלהם אבל לא חשים צורך לדרוס אף אחד כדי להרגיש שייכים. אנשים שהולכים לקלפי, רוצים להשפיע, משלמים מיסים. ובוחרים שלא לעשות קידוש.
והנה עכשיו הן חוזרות ומזדחלות ממאורותיהן, אותן בהמות צדקניות מהילדות העלובה שלי, ואומרות לי שוב איך להגדיר את עצמי. נציגים של אותה חבורת ניאנדרטלים, במסווה של ניסיון "לקרב לבבות בתוך החברה הישראלית," באים ואומרים לי איך להיות ישראלית. וזאת, כשכבר חשבתי שכוכבית גיור היה השפל הערכי האולטימטיבי. ובכן, הפעם יש לי תשובה עבורם. לידיעתכם, אני עוכרת ישראל שלא רק שאינה חובבת כדורגל, לא מעשנת, ומדליקה נרות רק על מזבחה של אשתורת, אלא אף את המיסים שלה משלמת בלא הנאה יתירה. ואני ישראלית.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.