לא כמו בסאות'פארק

צאו לטייל ביפו, הם אמרו. תחוו את חיי הלילה, הם אמרו. אז הם אמרו. הם גם אמרו לחזור תוך חצי שעה עם כתבה. ומשהו על משלחת חילוץ שתישלח לאתר את המאחרים. לרוב אין לי הרבה כבוד אל אותם "הם", אבל כש"הם" זה רענן שקד ועומר ברק, אני מתקשה להגיד לא. אז יצאתי לסקר את חיי הלילה של יפו, וגיליתי שביפו, בלילה, חשוך. ולא מאד נעים בסמטאות. נסתי כל עוד נפשי בי לעבר הרחוב הראשי, והתוצאה לפניכם.  

אני מושכת בכתפי "החלטתי להכנס להעיף מבט...סתם, נראה לי מעניין."

"אין לך מושג עד כמה," מחייך אלי השומר בכניסה בעודו מחטט בתיק הגב החבוט שלי. אני משתדלת שלא לחשוב עד כמה דבריו מזכירים לי את המילים האחרונות ששומע גיבור סרט המתח הממוצע רגע לפני כניסתו למרתף העינויים. אני מחייכת חזרה בביישנות הססנית אוטנטית להפליא. אני קליבר תיאטרלי כשמוטל עלי לשחק את עצמי.

קודם לכן, כשהאצתי צעדי לעבר הבנין הגדול והמואר, הבנין המזמין ביותר בחלק הזה של שדרות ירושלים, ליטשתי במוחי את סיפור הכיסוי שלי. יש לי פגישה באזור, שיננתי הלוך וחזור כאילו היו חיי תלויים בכך. הקדמתי קצת, אבל אין לי הרבה זמן. אני כאן מתוך התעניינות כנה ורצון להבין. פרטיזן מן המנין לא היה עושה עבודה טובה יותר.

עד לא מזמן לא ידעתי אפילו שבאמצע יפו עומד לו מרכז סיינטולוגיה מפואר. והנה הוא ניצב שם עצום ומרשים כמו בסרט הוליוודי, מלכודת סקרנים בוהקת של אבן וזכוכית. את החזית הצחורה מעטרת המילה הבודדת "סיינטולוגיה" באותיות כסופות בשלוש שפות. כשראיתי את הבנין בפעם הראשונה, לפני מספר שבועות, החלטתי שאני מוכרחה להיכנס פנימה יום אחד. זה הפך למעין מבחן תעוזה ילדותי מטופש, קצת כמו להקיש בדלת של בו רדלי.  

בפנים תמימות של נער מקהלה ירא שמים, ההבעה הנפוצה ביותר ברפרטואר שלי, אני מתקדמת לעבר האור הבוהק של וטרינות הזכוכית, מתמוגגת בליבי על השלמות הסימבולית של הסיטואציה. הלך תועה שלפתע ראה את האור. תחילתם הנדושה של אינספור סיפורי שיעבוד טראגיים.

בעודי בוחנת את מבחר כתבי רון האברד בחלון הראווה, אני מתלבטת אם להגיד משהו על הערצתי כביכול לטום קרוז. החלטתי שלא להסתכן. אחרי ככלות הכל, מנין לי לדעת אם לא נפלה לאחרונה קרנו בקרב חברי הקהילה הסיינטולוגית. מיותר לציין שויתרתי עוד קודם לכן על האפשרות להזכיר את העובדה שאת מיטב ההיכרות שלי עם הסיינטולוגיה עשיתי דרך פרק של סאות'פארק.

כבר יש לי שם בדוי בקנה, הסבר אמין להימצאותי במקום ומלוא המחסנית עיני כלבלב עצובות הישר מבין דפיו של דיקנס. עכשיו רק נותר להמתין להזמנה להכנס פנימה. לא הייתי צריכה לחכות הרבה. אני לא יודעת מי נפל בפח של מי, אבל בטרם אספיק להגיד "דיאנטיקה" מציע לי השומר החביב לבוא להתרשם מבפנים. "מה, מותר?" אני שואלת בקול רוטט של אוליבר טוויסט.

מיד לאחר הבידוק הבטחוני ניגש אלי בחור מצוחצח למשעי בצווארון גולף שחור וחיוך מהוקצע של איש מכירות ממולח. "בואי אחרי בבקשה."

פוסע לפני על רצפת השיש המבריקה הוא שואל, מעבר לכתפו, "יצא לך לשמוע על סיינטולוגיה?"

"כן, בטח." אני עונה בצייתנות, נצמדת לתסריט. "אבל לא כל מה ששומעים מהתקשורת אמין. מעדיפה לשמוע ממך."

הוא מרוצה מהתשובה וחיוכו מתרחב מעט. "ובצדק. בואי, שבי כאן." הוא מצביע על כורסה נוחה מול מסך מבריק שלא היה מבייש את מיטב קלאסיקות המדע הבדיוני. "עוד מעט ייגשו אליך להדריך אותך. בינתיים, תוכלי לראות סרט קצר על מייסד הסיינטולוגיה, רון האברד."

על המסך מופיע תצלום ישן במונוכרום של ילדון חביב בן שש או שבע בחליפת מלח. לצלילי מוזיקה דרמטית, מתחלפת התמונה בתמונה אחרת, שם הילד כבר בן שלוש עשרה, במדי צופים. אחד אחד, מונה הקריין את הישגיו של האברד ומעלותיו, מילדותו בחיק הטבע של מונטנה, דרך מסעותיו למזרח, שירותו הצבאי בימי מלחמת העולם השניה ומחקריו בתחום הפיזיקה והפסיכולוגיה. אפילו התחלתי לחבב קצת את איש האשכולות החביב הזה, עם הפה הרחב המצחיק והגבות הבהירות העבותות. נשמע די משכנע כל הסיפור.

הסרטון נגמר ואני מוכנה ומזומנה להדרכה שלי. לדאבוני, עד שניגשת אלי המדריכה, אני כבר צריכה ללכת. אך לא בטרם אספיק להתרשם מחליפת העסקים הכחולה הסולידית שלה ומהשיניים הלבנות שהיא חושפת במיטב המקצועיות. היא מזמינה אותי לחזור בכל זמן שארצה, בלי להראות אף לא קמצוץ אכזבה או עלבון מעזיבתי החפוזה.

אני מודה לה מקרב לב, ועד מהרה אני שוב ברחוב החשוך, נושמת ברווחת הקלה. יאמרו מה שיאמרו על חיי הלילה של יפו, אקשן לא חסר כאן.