במעלה מדרגות הקריירה

"הנקרופילית החדשה הגיעה."

לא חשבתי שזה יהיה קל. מודעת הדרושים לא הבטיחה סביבה איכותית ודינמית, לא רמזה על טיפוס מהיר בסולם הדרגות, לא עוררה באפי ניחוחות של כסאות עור וקפסולות נספרסו. 

הכותבים היו די ברורים. אתם תבלו את הלילות שלכם במקרר מלא גופות. אנחנו נשלם. אפילו לא צריך להיות נינג'ה או כריש בשביל זה. לאן הפגרים יברחו? 

נכון, הם דורשים שהמזגן תמיד יפעל על מקסימום, אבל לפחות הם לא מזייפים התעניינות בשלומך, ולא מארגנים ימי משרד משמימים. והנפלא מכל הוא שהם לעולם לא יפשעו נגד האנושות בלחיצה על "Reply All." 

הז"לים הם קולגות מושלמים. אבל הם לא יכולים לחפוף אותך. בשביל זה צריך כמה עוד-לא-ז"לים. לפחות בתור התחלה. ואיתם אני מרגישה פחות בנוח. הם נוטים להזיע. ועוד לא פגשתי אחד כזה שלא דיבר יותר מדי.

הטרום-גופה הנוכחי לפחות קצת משעשע. 

"מה אמרתי לך לגבי הכינוי הזה לשומרים במשמרת לילה?" 

השניה פחות מצחיקה. אני די בטוחה שהיא כבר התחילה להתפגר איפשהו שם בפנים. לולא 36.5 מעלות הצלסיוס של המעטפת החיצונית, היה אפשר להניח אותה באחת ממגירות המתכת. אולי כל המגירות פשוט תפוסות, והם מחכים שהחוזה של אחד הדיירים יגמר. 

"... לי גלית. אם את צריכה משהו, תפני אלי. סך הכל זה מאד פשוט. בתחילת המשמרת אנחנו מנקים את משטחי הדיסקציה. המנקה עושה ספונג'ה, אבל משטחי הנירוסטה הם אחריות שלנו. וגם הכיורים. תשתמשי בצינור כדי לשטוף את כל הדם שהצטבר. ואז תעברי פעם אחת עם אקונומיקה. אחר כך את רק צריכה לשבת כאן," מצביעה על כסא משרד ישן ליד הדלת, "לוודא שאף אחד לא נכנס. כל שעה עגולה את עושה סיבוב במסדרון."

אני מתאפקת שלא לשאול מה אני עושה אם מישהו מהמקומיים מנסה לברוח. 

לפחות לא אצטרך לתקשר איתה לעיתים קרובות. אנשי משאבי אנוש הם כמו יועצות בית ספר למבוגרים. הם עושים את עצמם כאילו אכפת להם, אתה עושה את עצמך אסיר תודה, ושניכם מנסים לבלות כמה שפחות זמן זה בחברתו של זה. המילים "תפני אלי" עוברות פוליגרף בערך כמו השימוש שלה בכינוי הגוף "אנחנו."

היא מורה לבחור שאינו מת מבפנים לחזור על ההוראות שלה, מילה במילה, זורקת מבט אחרון לוודא שאנחנו לא נהנים יותר מדי, ומתפוגגת. היא מורישה לי שקית ניילון אטומה עם מדים וטופס 101. 

הבחור חוזר לחיים. מסתבר שעל המצבה שלו יופיע השם שימי. ואולי שמעון, או שמשון, בסוגריים. אלא אם כן יעדיפו השארים שלו את השם המלא, ואז לא יהיה צורך בסוגריים. 

הוא דוחף את הספרים והטאבלט לתיק הגב שלו, מראה לי את הארון עם חומרי החיטוי ("אבל היום כבר ניקיתי בתחילת המשמרת שלי, ולא היו נתיחות מאז"), נותן לי לבנה מרשרשת בצורת מכשיר קשר, ומאחל לי הצלחה. הוא אפילו מחייך קצת כשאני מבטיחה לו שאעשה חיים.

הכסא הישן דווקא די נוח, והשעות הראשונות עוברות לא רע בכלל. אני מסיימת למלא את הטופס, מוציאה מהתיק שני מאמרים שאני צריכה לסכם למחר, מניחה אותם יחד עם פחית הרד בול הראשונה של הלילה על שולחן צד קטן ומתחילה לקרוא את "סנאף" של פלאניוק. 

שעה של סנאף. סיבוב במסדרון. חצי רד בול ועוד שעה של סנאף. כבר יצא לי לבלות לילות גרועים יותר.

ברד בול השלישי שלי כבר נעשה לי קצת מציק בעפעפיים. המילים נעשות קצת נוזליות, והמשפטים מתחילים לחזור על עצמם.  

אחרי הסיור הבא אני מחליטה שבהיתי מספיק בעמוד האחרון ומוציאה את הסודוקו מהבוקר. די מהר אני מגלה שיש לי שלוש חמישיות בשורה אחת וטור שלם של קשקושים שנראים כמו הכלאה בין שתיים לנמלה. אני מוותרת ומתחילה לקשט את השוליים בנחילים של אנשי מקלות טים-ברטוניים עם ראשי בלון עגולים.

בערך אז מתחילות הנקישות. בהתחלה כל העסק לא נשמע לי חשוד או חשוב במיוחד. מי ישמע, בנין מימי המנדט עושה קצת רעש. אין לי כוונה לחקור כל ציר חורק וברז נוטף במרתפים של בית חולים מתפורר. במיוחד לא עם החולדות המוטנטיות מהמעבדות ששורצות כאן בצנרת.

אני מרוקנת את הרד בול השלישי לתוך המוח העייף שלי ומטביעה בדרך פיהוק מתקרב. הדמות האחרונה שקשקשתי נראית כמו עכברוש עצום עם רגליים מיותרות. אני זורקת את העיתון לסל הניירות ומנסה לחזור לקרוא. למאמרים כבר לא אגיע הלילה. הנקישות מגיעות בקצב קבוע, פחות או יותר, ואני נעזרת בהן כדי להתרכז במילים על הדף, משמע היו מעין סימני פיסוק. 

הן ממלאות את ראשי, נותנות מקצב להברות, מנקרות בהכרתי בעקשנות הולכת וגוברת. בשלב זה, אני יודעת שהן מגיעות מכיוון מגירות המתכת. אבל גם שם יש צנרת, מאחורי המקררים. יש שם קירות ישנים, אולי ברגים רופפים. אולי אחת המגירות לא סגורה כמו שצריך… אולי כדאי שאצא לסיור במסדרון. אז פעם אחת בחיי אני אקדים, מה יקרה?

המסדרון שקט. לא, לא שקט מדי. אל תהיי מטומטמת. חזרה לגופות. הנה, הכל בסדר. גם כאן שקט… בום. הנקישות כאילו נועדו רק בשבילי. בלי קהל, מה הטעם להופיע?

אל. בום. תהיי. בום. מטומטמת. בום בום בום.

אני מזכירה לעצמי שבלעתי מספיק קפאין להעיר גופת טי-רקס, שהפעם האחרונה שעבדתי לילה הייתה לפני שנתיים, וגם אז ראיתי קולות, ושאני מחלקת את זמני הפנוי בין צפיה בסרטי אימה גרועים לבין התקפי חרדה ספונטניים.

אני דוחפת אזניות לאזניים, מפעילה את Painkiller הנצחי של ג'ודאס על פול ווליום ומצליחה לסיים את המשמרת הראשונה בלי יותר מדי שתן בתחתונים.

לא טרחתי לבדוק את מקור הנקישות, או לשאול את שימי אם גם הוא שומע אותן, מחשש למצוא את עצמי במחלקה לבריאות הנפש בקומה 5. 

חשקתי שיניים, בלסתי פרוזאק, התרגלתי. לפעמים אפילו הצלחתי לנמנם קצת בין סיורים. לא משהו שאני אמורה לעשות, אבל באמא שלכם, מי גונב גופות בימינו?

אחרי חודש בערך התחילו הקולות. בהתחלה לחישות. רשרושים לא ברורים בין המגירות. חסמתי אותם עם ג'ודאס פריסט ומגהדאת' ושרדתי עוד שבועיים. 

ואז הם התחילו לחדור דרך האזניות. 

"... ניתקה את מכשיר ההנשמה. בכוונה, נשבע לך…"

"... לא באמת. אבל לקראת הסוף קצת כאב."

"... עם האחות, על המיטה הפנויה לידי. הם אפילו לא שמו לב שאני לא נושם."

הם דיברו על המנתח שהריח מערק, והאנסטזיולוג שרעדו לו הידיים מחוסור שינה. האחות שהעבירה מגשי אוכל ריקים למחצה מחולה לחולה, "כי גם ככה אני מעולפת ולא אגע בזה. לא מאשימה אותה או משהו, לכולנו כואב לזרוק ככה אוכל." וההיא עם הצחוק הנעים, "בחיי, כמעט רציתי לחיות שוב כשהיא הייתה מגיעה." והשניה, שכולם ידעו עליה ועל ראש המחלקה.

"הם אפילו לא ניסו לא להרעיש. פורנו כזה טוב לא היה לי כשהייתי בחיים, וביום שאני מת, טראח, פתאום כאלה גניחות. ואפילו לאונן אי אפשר…"

"אברהם! סוטה זקן! יש כאן ילד!"

באמת הביאו אתמול אחד קטן. אני לא אוהבת גופות קטנות. אלה באמת עושות לי רע.

"אמא?"

"סתום, ילד. אמא הלכה לבכות בבית. מחר יבואו לקחת אותך לחור באדמה."

"אברהם! ששש…. שש…. חמודי, אל תבכה…"

קצת מתחשק לי למצוא את התא של אברהם הזה ולהרוג אותו שוב. אבל אני לא יודעת באיזה מצב הוא ומה הרג אותו, אז אני מוותרת. והילד כבר נרגע בעצמו. כשהם מתים הם באמת נוחים יותר.

במשמרת הבאה כבר ראתי את המגירות זזות. אפילו לא טרחתי להתיישב. לילה שלם הסתובבתי במסדרונות. התעלפתי ברגע שהתיישבתי באוטובוס. הנהג פחות או יותר העיף אותי החוצה בתחנה האחרונה.

המשכתי ללכת ללימודים. הכשלון היה מפחיד יותר מהגופות. אבל איכשהו המרצים כולם התחילו להשמע כמו אברהם וכל הזמן נדמה לי שהם מתאפקים לא להכניס יד למכנסיים. למה לא קוברים אותו? הוא שוכב במקרר לפחות חודש, ואף אחד לא בא לקחת אותו. 

שוב דפקתי את המצח בשולחן כשנרדמתי. ועכשיו גם יש לי ריר על כל המחברת.

אני לא יכולה יותר להקשיב לג'ודאס פריסט בלי לשמוע חריקות של צירי מתכת. 

את הכסא אני ממקמת באמצע המסדרון ברגע ששימי הולך, אבל גם משם אני שומעת אותם. בימים רעים במיוחד, אני שומעת אותם גם בבוקר, מהחלון של האוטובוס. אני מנסה לא להקשיב למילים, אבל בשלב זה אני יודעת שהם מדברים גם עלי.

לפעמים הם צוחקים. לאחרונה הם צוחקים יותר ויותר. פעם הם קראו בשמי כשעברתי ליד החדר. כולם ביחד, במקהלה. 

התיישבתי על הרצפה בקצה הרחוק של המסדרון ובכיתי מעייפות. אני חושבת שגם צחקתי קצת. אומרים שצחוק זה מדבק.

לא הסתכלתי כשעברתי ליד החדר. בחיי שלא הסתכלתי. אבל ראיתי את היד האפורה, המרוסקת. ציפורניים צהובות. כתמי כבד מרקיבים. יד שניה, חיה ורועדת, טורקת את המגירה במנותק ממני ורצה להטביע את עצמה בחומרי ניקוי, מושכת אחריה גוף מסורבל, מעולף למחצה.

כל מה שאני מנסה לאכול למחרת מתרסק כמו עצמות מתות בחלל הגולגולת שלי, או נמתח לי בין השיניים כמו גידים אפורים. אפילו לקפה שלי יש ריח של פורמלדהיד.

ידיים של זקנים גורמות לי לבלוע בכח מיצי קיבה. אני מותשת מכדי לנסות להסתיר את הגועל, והעולם שלי נמלא קשישים חנוטי פנים עם עיניים עצובות, מאשימות.

אני לא מצליחה להירדם יותר בהרצאות על תיאוריות ביקורת ספרותית. כששמעתי מספיק על השטחיות שבקריאה לשם הנאה, אני מתחילה לאסוף את בליל המחשבות ודפי הקשקושים שלי. למגע אצבעותי, הקצה השבור של העט לובש צורה של עצם צהבהבה. אני דוחפת אותו אל קצה השולחן ומשאירה אותו שם להירקב. דלת האולם הישנה מלווה אותי החוצה בחריקת תוכחה. 

בסיפריה שקט. אולי קצת שקט ירגיע אותי עד לתחילת המשמרת. שלווה מנומנמת בין מדפי ידע עמוסים. הפוגה קצרה של רוגע בין זרועותיהם הקרירות של אפלטון ואריסטו, שייקספיר, קולרידג' ושופנהאואר. מגעה החלק, הענוג, של מסיכת המוות של אדגר אלן פו, חיוורון השחפת של שרלוט ברונטה, חור הקליע המשחיר בבטנו של פושקין, רוחו אכולת האשמה והסיפיליס של קפקא, מרחפת מעל גופת תיקן עצומה, שורצת תולעים. קולות כירסום, אנחות נכאים בין פקעות אדמה תחוחה. צעקה, וליווי מכובד החוצה. לספרנית לא אכפת שסטודנטים ינמנמו בספריה, אבל להתעורר בצווחות זה בניגוד לתקנון.

בלית ברירה הקדמתי למשמרת. אני די אוהבת לדבר עם שימי. יש בו משהו מרגיע. קשה לערער את שלוותו, והחייכנות שלו כנה, קלילה, ובלתי מעיקה. מעין חייכנות שגורמת לך לחייך חזרה. גם אם העולם מלא גופות מהלכות ולא ישנת כבר שבוע.  

"היי, מה קרה? הכל בסדר?" כשהוא רואה אותי הוא לא מחייך. "את נראית נורא."

הדאגה שלו אמיתית, חמימה ומנחמת. לרגע אני כמעט מתפתה לספר לו הכל. על הנקישות והלחישות, על אברהם, והיד והעצמות והגידים, והאפילו האחות שעושה את ראש המחלקה. 

שימי הוא אחד האנשים הפחות ביקורתיים שאני מכירה. הסובלנות שלו היא לא הכלה מתנשאת של אקטיביסט מתחסד, הפועה מנטרות שחוקות מעידן וודסטוק. הוא לא שופט פשוט כי לרוב לא מספיק אכפת לו. אין לו מספיק תיעוב עצמי, לא לשיפוטיות נוירוטית מחד, ולא להלקאה עצמית כעונש על הפריבילגיות שלו מאידך.

"תגיד," אני מנסה. "היו פה אי פעם תקריות...מוזרות?"

“מ'זתומרת מוזרות?"

"כל מיני שטויות, אתה יודע, דברים ש… אהם… לא אמורים לקרות? דברים לא לגמרי… נורמליים?"

החיוך שלו חוזר ומתרחב.

"מה, כמו תחיית המתים ושיט?"

אני מושכתי בכתפיים, מנסה להנהן בנונשלנטיות לא מחייבת.

"איזה קטע שאת אומרת את זה. בדיוק חשבתי היום על איזה אחד שעבד כאן כמה חודשים לפנייך, שרוט מהתחת. יום אחד הוא הפסיק להגיע לעבודה. קיצר, חיפשו אותו איזה שבוע. אין תשובה בדירה, אין תשובה בנייד, להורים אין מושג מה קרה לבן-אדם. בסוף, מסתבר, אמא שלו מצאה אותו מסתובב עם הסטלנים בכיכר החתולות, ממלמל משהו על גופות מדברות שרודפות אחריו. לוקח את כל הפסיכים המשיחיים בעיר הזאת בסיבוב. היום הוא אוכל כדורים בשלוותא. צועק חמאס כל פעם שאחת האנורקסיות שם עוברת מטר ממנו."

ציפיות הן, אחרי הכל, רק פורפליי עלוב של האכזבה.

אני מצחקקת כדי לא לייבב מייאוש. 

"אז תאחלס, כן. קרו דברים מוזרים. אנשים מוזרים. איך שתרצי."

"ומי עבד כאן אחר כך, עד שהגעתי?"

"אף אחד קבוע. כל מיני משועממים שבאו לכמה לילות ועזבו. בטח סתם כדי שיוכלו אחר כך לספר לחבר'ה על הפעם ההיא שהם עבדו בחדר מתים."

אזכור את היתרון החברתי העצום הזה לכשיהיו לי שוב חיי חברה.

"עלובים," אני מפטירה בגועל. "מה יש לספר? אפשר לחשוב מה כבר קורה כאן."

“אה, טוב שהזכרת לי! בדיוק סיימו לנתח איזה מישהו. סטודנטים ממדעי המוח באו לשחק עם איזה זקן ששוכב כאן כבר שלושה חודשים ולא מוצאים משפחה כדי לקבור אותו. ניקיתי את כל המשטחים, אבל צריך להעביר עוד וויש מהיר על הכיור, ואני חייב לרוץ לפגישה עם מרצה. יש לי הרגשה שהוא שוב עומד לדחות את הצעת המחקר שלי…"

רוץ, ברוטוס. רוץ. אברהם בטח יהיה במצב רוח נפלא אחרי הניתוח. מי לא רוצה שחבורת סטודנטים סקרנים תחטט לו בגולגולת עם מלקחיים?

אני פותחת את הברז, בלי להסתכל לתוך הכיור. מעניין אם אפשר לגרום נזק מוחי לגופה. אולי עכשיו הוא לא ידבר יותר? או ידבר, אבל רק יחזור בלופים על הדבר האחרון שהוא שמע? אולי זה פגע רק במוטוריקה שלו. אני מאד לא רוצה לחשוב על המוטוריקה שלו. מעדיפה להתמקד בשטיפת המוח שלו מהכיור.

זו לא חלודה. הכתם הזה לא היה שם אתמול. אני שופכת עליו חצי בקבוק אקונומיקה. הוא מתמוסס קצת בקצוות. אני עוצמת עין אחת ומצמצמת את השניה לכדי חריץ. משפשפת קצת עם המברשת. מסתכלת שוב. יותר טוב. מסלקת את השאריות עם צינור המים. ומגלה כתם נוסף, גדול יותר וטרי למראה. אז עכשיו אנחנו משחקים ברוח מטירת קאנטרוויל. כמה פאקינג מקסים.

בפעם השניה והשלישית הניקוי כבר נעשה יותר מכני, יותר מעיק ממגעיל. אני תוהה אם הצחוק נשמע קצת אימבצילי הפעם, או שזה רק נדמה לי. אימבצילי, אבל לא יותר מהרגיל, אני מתפשרת. וקצת מבעבע.

הכתם הבא מופיע על שפת חור הניקוז. הוא כל כך טרי שאני בקושי צריכה להתאמץ. הכיור בולע אותו בגרגור כועס, נחנק, ויורק בגועל. אני משקה אותו קצת מים. הנוזל הורדרד עולה ויורד חזרה בקול שיהוק רטוב. קולות צחוק ובעבוע מהדהדים ברחבי חלל הנירוסטה. 

בועה אדומה גדולה, נפוחה כמו כנימה תאוותנית, הולכת ותופחת מתוך פי הצנרת, רוטטת ומתנפצת באנחה, מפנה מקום לשלפוחית הדם הבאה.

המפלס עולה בקצב מסחרר, יחד עם תחושת הבחילה הדביקה בגרון שלי. ריח החלודה והביוב הופך לבלתי נסבל ואני נאלצת להתרחק כדי לנשום. כשאני חוזרת הכיור מלא על גדותיו. פלגי דם זעירים זוחלים על דפנו החיצונית ומתאבדים בשלוליות קטנטנות על הרצפה. 

אני רצה החוצה, לעבר הטלפון הישן ליד המדרגות. מכשיר הרדיו לא פועל כבר שבועיים. מעברו השני של הקו נשמעות מספר נקישות, ואחריהן הכל נבלע תחת גל של רעש לבן. הסמארטפון לא בכיס שלי. השארתי אותו על השולחן הקטן, יחד עם התיק. מטרים ספורים מנהרות הדם המאיימים להציף את המרתף כולו. אני דוהרת חזרה דרך המסדרון החשוך, הדי צעדי נשזרים בהדי הצחוק ומטפסים לכדי קרשנדו ואגנרי אחוז טירוף.

"... התחרפנה לגמרי. אמרתי לך שלא תשרוד יותר מחודש. היא נראתה לי קצת מעורערת עוד מההתחלה, אני אומר לך."

"אני לא מבינה למה אתה חייב להיות כל כך מגעיל אליהם תמיד."

"את צוחקת או מה? מה עוד יש לי לעשות בחיים האלה?"

אין דם על רצפת המסדרון. כבר טוב.

"הנה היא חוזרת. רואה? פחות דפוקה ממה שחשבת."

"חכי חכי, עוד יש לי כמה תכסיסים בשרוול מה שנקרא."

נראה שזה עונה לי על השאלה. אין נזק מוחי אחרי המוות. דווקא להיפך, הוא נשמע יותר רהוט פתאום.

גם הרצפה בחדר נקיה. אפילו מתחת לכיור. כלום. מציצה בזהירות פנימה. ריק ונקי מכתמים. טוב שלא הצלחתי להזעיק אף אחד לעזרה. לפחות את ההשפלה הזאת חסכתי לעצמי.

אני מתמוטטת על הכסא וחולמת לחמש דקות על קלפים מדממים נושרים מתוך שרוולי רפאים ריקים, בתוך שלכת של אפר. אני מתעוררת מעוצמת המפגש של הרצפה עם הגב שלי. מעלי מרקד זוג רגליים דקות במגפיים צבאיים. שלי. נושמת לרווחה.

"... ואז אמרתי למתלמדת, 'בובה'לה, היית צריכה לבוא ללמוד אותי לפני חמישים שנה. המחלות מין שהיו לי לא היית מוצאת בשום ספר.'"

"בואנה, איזה מלך, סבא'לה!"

"היית מת להיות נכד שלי, שוורצע חיה!"

"אברהם!"

"עזבי, תני לו. חי בסרטים, הבן-אדם. בוקר טוב, אבא'לה, אתה מת. לגופות אין עדה. אוטוטו כולנו מתערבבים באדמה. האמת, לגביך לא בטוח. אעלק הייתי מת להיות נכד שלך. הייתי מת עשרים פעם ולא הייתי נותן לסבא שלי להרקב חודשים במרתף של בית חולים. אפילו לחרא כמוך זה לא מגיע."

המגירה העליונה קצת רועדת. חבטה וגניחה.

"איי! כוסומו!"

"חכה חכה, פוץ קטן. אז יהיה לך קדיש ויבבות. ומה אחר כך? גורנישט! יאכלו אותך תולעים, זה מה. ולי, בינתיים, סטודנטיות חתיכות יעשו מסאז' בגרעין האקומבנס. תאמין לי, ילד, אפשר לגמור גם בלי שום נוזלים בשלונג…"

אני יוצאת לסיבוב איוורור ארוך במיוחד, ונשארת לשמור קצת על המדרגות. אחרי הכל, אם מישהו ירצה לבוא לנשנש גופה טריה, הוא יגיע משם. אולי מישהו עם שריטה ממש רצינית אפילו ירצה לקחת את אברהם. החשש העיקרי שלי כרגע הוא שהחרא הזה יהנה מכל מה שהפרוורט החי יעשה לו. 

בלי משים, אני מתיישבת על המדרגות. העייפות מכריעה אותי. זו חצי השעה המאושרת ביותר שהיתה לי בחודש האחרון. בפעם הראשונה מזה שבועות אפילו לא חלמתי. התעוררתי כי עצמות התחת והגב שלי כאבו כמו השואה, אבל מעבר לזה כל העסק היה די מענג.

אני צולעת חזרה בזהירות, פוסעת על קצות האצבעות, מתפללת שהמפרקים הדואבים לא יחרקו. כמו ווק אוף שיים בין דרקונים ישנים.

החדר ושוכניו דוממים. התאורה מעומעמת מעט. שוב הלכה נורה. אני מתגנבת לכסא שלי, מוודאת שלא שברתי אותו, ומרחיקה אותו עוד קצת מהחדר. ליתר הבטחון, הפעם אני מצמידה את המשענת לקיר. בחדר נשמע רשרוש קטן. אני נאנחת. מה עכשיו? עוד רשרוש. אנטי-קלימקטי משהו, אחרי כל הקולות והנקישות והדם. ברגע שאני מתיישבת, האור בחדר נחלש עוד יותר. דקה של שקט, ואז צחקוק חנוק.

"נו באמת. לכו תזדיינו, כולכם! מה אכפת לי מה אתם עושים שם?!"

עוד צחקוק.

"חושבים שאתם כאלה מגניבים ומיוחדים. על הזין שלי. לי משלמים בכל מקרה. מעניין את התחת שלי מה אתם עושים בינתיים. מצידי תשחקו באולינג עם הראשים של עצמכם." הקול שלי קצת רועד, אבל בעיקר מכעס. למה מי מת שאתן לחבורה של פגרים להתעלל בי? סך הכל גופות, אפשר לחשוב. לא מי יודע מה מחזיקה מהם כשהם עוד נושמים, למה שאני אתם להם את התענוג הזה כשהם מתים?

עוד צחקוק, וקול ניפוץ.

"כל הכבוד. תשברו הכל. מצידי תהרסו כל פינה בחדר הזה. תרסקו את הבלטות ותעשו אוריגמי מהדלפקים. נחשו מה? אתם עדיין תהיו מתים בדיוק באותה מידה!"

משהו קטן נזרק על רצפת המסדרון. אצבע קטנה עם ציפורן מרוסקת. הצחוק מתחזק. 

"אוי, נו. מרשים. נבהלתי. פיק ברכיים ושיט. לכו חפשו."

עוד חבטה, רכה ונוזלית. נראה לי שזו ריאה. רעשי קריעה ופיצוח, כאילו מישהו אוכל כרע עם השיניים. מישהו עם נימוסי שולחן די גרועים. אולי כלב. ואז קול התזה מהדהד. לב? אחריו מגיעה כף רגל נשית עם שאריות לק ירוק זרחני, וכמה נתחי בשר לא מזוהים. 

די נמאס לי לזייף מאצ'ואיזם ואני מוכנה לסגת בגבורה, אבל בשביל זה אני צריכה לעבור ליד החדר. פוטנציאלית גם לחטוף טחול עתיק לפרצוף. 

מה היה רע לי פשוט למלצר?

כשהערימה ליד הדלת כבר חוסמת חלק ניכר מהמסדרון אני מבינה שאין לי הרבה ברירה. זה עכשיו או לעולם לא. אני אוחזת בכסא בתור מגן, ומתחילה במסע הארוך בחיי.

האור בחדר חוזר למלוא העוצמה בשניה שאני מתקרבת.

"באו צ'יקה באו ואו!"

אני מנסה בכל כוחי לא להסתכל, אבל כבר מאוחר מדי. הדמות השדופה משילה מעליה את סדין בית החולים, בעודה מרימה קלות את כיפת הגולגולת המנוסרת בברכת שלום. 

"הנרקוד, בוב'לה?"

אני מורידה את המבט מהפה השחור הפעור, חסר השפתיים, והולכת לאיבוד בחורש עבות של קמטים אפורים וסגולים. תחת הבטן הרפויה מתנודד לאיטו נשל בואה עצום ורופס. קצהו הכחלחל משתלשל בין זוג ברכיים גרמיות. אני לא בטוחה מתי עזבתי את רגלי הכסא, אבל הוא מתנפץ הישר אל תוח עצמות בית החזה הבולטות. הקשיש הקטן לא עומד בעוצמת התנופה, ונזרק אחורה אל תוך מיכל זכוכית ענק עם נוזל שימור. ריח הכימיקלים מתחזק. אלף רסיסי זכוכית ממריאים אל חלל האוויר. 

האצבעות שלי לופתות בכח את המצית. נקישה. הבזק. סרחון עשן ובשר כרוך.

מכבי האש גוררים אותי בכח מהכיור. אני נאבקת בכל כוחי. אני עדיין מטונפת.

מה אני אגיד לכם. הנוף מקומה 5 הרבה יותר יפה. גם את הגופות כמעט לא שומעים, אם לא מתקרבים יותר מדי לפיר של המעלית.