בין ליצנים צוחקים

כמעט דרכתי על העיתון בדרך החוצה. הלכתי לישון בכל הזין וחמישה אתמול, והעיניים שלי עוד חצי עצומות. 
אני צוללת להרים אותו ומדדה חזרה לשולחן, מסוחררת מהעליה המהירה ממעמקי הרצפה. תחזית מזג האוויר מטושטשת. אני עוצמת עיניים בכח ומסתכלת שוב. חם מהרגיל לעונה. אוגוסט בתל אביב, נבלות. הרגיל לעונה זה התופת המזדיין של דנטה. איפה השגתם יותר חם מזה?
זורקת את ערימת הנייר הארורה על שולחן האוכל, עם התחזית למטה. בעמוד השער ביבי שוב יצא מניאק, מים מינרליים זה מסרטן, מחפשים איזו כונפה בת חמש שההורים לא קשרו כמו שצריך, ובר רפאלי בבגד ים, בתור קונטרה לתמונה של הכונפה.
דרך קיר המעלית אני שומעת יבבות של שרץ קטן ותחינות של המשריצה. חושבת על קשירת חצוצרות, והאם יש לזה השלכות הורמונליות, כמו לכריתת רחם. אם זה גורם לשינויים הורמונליים אולי לא כדאי. יש משהו בשינויים הורמונליים שאוטומטית גורם לי לחשוב על סרטן. אבל אולי זה רק תרופות הורמונליות מסוג מסויים. אולי הורמונים בעצם מכילים מים מינרליים.
המעלית נוחתת בעדינות. ריח נעים של חומרי ניקוי. ריח פחות נעים של המנקה.
ואז אותה שמש דוחה ומסנוורת מאתמול, אותה תחנת אוטובוס עם מילימטר ורבע של צל. המילימטר שוב תפוס. הנהג שוב צועק עלי שלא עמדתי בתחנה (אז איך אתה קורא לקופסה המחורבנת הזאת, שנדבקתי עד לפני שניה לדוגמנית מחומצנת המוח על הדופן שלה?)
כאילו מישהו צבע את לוח השנה בשכבה עבה ורציפה של הצבע המייאש ביותר שעורבב אי פעם. כל הימים מתמזגים לגוש פלסטלינה חום-אפור שנח בכופסת פלסטיק אחרי התעללות קבוצתית בגן ילדים.  
האוטובוס מלא משפחות פרימאטים בדרך ללונה-פארק. נקבה טרחנית מקרקרת לתוך האזניה שלי שאתקדם אל תוך מרק הבשר הסמיך בירכתי האוטובוס.
"ועל הראש של מי בדיוק אני אמורה לדעתך לעמוד, גיברת?" אני מטיחה אל פני החרגול החמוצות שלה. היא פועה משהו על חוצפה וערכים, אני מגבירה את הווליום ומייחסת את פעילות היתר של שפתיה העליונות לתת פעילות של התחתונות. הקארמה הזונה שלי שולחת לי תמונה בתור עונש.
מישהו מהפרימאטים הקטנים צווח, אחד ההורים סותם אותו עם מוצץ וכולנו זוחלים עוד מילימטר על גוש הפלסטלינה השמנוני שחלקינו קוראים לו חיים.
הבזק בצבע דובדבן כהה מעבר לחלון האוטובוס מושך את תשומת ליבי. באמצע הפקק החדגוני הנמתח עד אין קץ משני צידי הכביש, מעורסלת בין ג'יפ מאובק למשאית ישנה, יושבת קיה פיקנטו אדומה קטנטנה. פיסת צבע טריה ונושמת שמישהו שכח לערבב כמו שצריך לתוך האפור של השגרה והברזל המלובן של השמש.
פתאום הכל קצת פחות חנוק. קצת כמו אתמול, ברגע ההתגלות המפעים הזה בזמן הפסקת הצהריים. אלה היו כמה דקות של שחרור, נשימת רווחה באמצע יום עבודה. כשטפתי פנים במים קרירים בשירותים הקטנים של בית הקפה, הציפה אותי פתאום תחושת רוגע. הדמות במראה אמרה לי, לראשונה בחיינו המשותפים, שמגיע לי להיות מאושרת. ברגעים אלה נדרתי לעצמי לשנות כיוון, להיאחז בתחושת החיות הפתאומית הזאת ולא להרפות. אבל הקסם נמוג ברגע שרתמתי את עיני חזרה לצג המחשב. 
הזכרון הבליח לשניה וכבה. הקיה היא סתם עוד מכונית בעדר מתמשך של שחיקה וריקנות.
בקצה הפקק אני ננזפת שוב. נזיפה סטנדרטית על איחור סטנדרטי למשרד סטנדרטי עד בחילה. חזרה אל האזניות ואל התלם.
בהפסקת הצהריים חזרתי אל אותו בית הקפה, אבל שום הארה לא הגיעה. השקשוקה הסתמית והלחם חסר הטעם עם מרקם הספוג מבחילים כמעט כמו שתי הזקנות הקולניות בשולחן הסמוך. הן צועקות אפוריזמים עבשים משני צידי השולחן ומבקשות כל אחת בתורה שהשניה תחזור על דבריה. ואז מקיאות אל חלל האוויר קיתונות מלל בנאלי כדי לפצות על קטעי השיחה שלא שמעו. 
מפגע סביבתי בלתי מתכלה, כמעט כמו המשפחה שישבה שם אתמול. הן פולטות את אותה כמות הרעש, אבל לפחות לא מניחות את הרגליים שלהן על המושבים, ולא מושיבות תינוקות מטונפים על השולחן. אם יש דבר אחד שיותר גרוע ממחשבה על ישבן של יצור שמחרבן על עצמו על שולחן אוכל, זה כשהם כבר מתחילים ללכת וניגשים לשולחנות אחרים. בעיקר כשהם מכוערים ומנוזלים. ילדים נעימים למראה הם מחזה נדיר, והנזלת היא פשוט איבר נוסף בפניו של כל רפש צעיר. 
אני נזהרת שלא לגעת בפרצוף הגובלין המטונף שצף לסירוגין באזור המרפק שלי. לפעמים הבריה משפשפת את נחיריה הרחבים בקצה השולחן שלי. הרפש שדבוק לשיערות השפם משאיר כתמים כמעט נראים לעין על העץ הכהה. האוויר מתמלא ריחות במבה, חול, וידיים של פעוט ממשפחה שלא שמעה על הגיינה. אחרי הכל, השרברב השמן עם המבט הסתום הרמטית בטח עשה הון קטן מחרא של אנשים אחרים. ככל שהאתגר לאסלה גדול יותר, כן למשפחת הגובלינים יש יותר כסף להרוס את ארוחת הצהריים של יודעי קרוא וכתוב פריווילגיים ארורים. לולא היה מגיע רגע הזן הפתאומי הזה, השילוב של שובע, קפאין וקבלה רגעית של היקום על כל ברואיו, הייתי מתפוצצת.
ואז פתאום, בעין סערת הזעם המאיימת לבלוע אותי, קול דממה דקה. חמלה שלא ידעתי כמותה מאז נשר שובל הנזלת שלי. 
הרי כולנו אורחים על פני האדמה הזאת. הכל חולף. הכל זמני, וכל כך חסר משמעות שזה נפלא. כולנו בובות בחדר ילדים כאוטי ונהדר. בעיני רוחי אני רואה שטיח רך, טפטים מפוספסים שחור לבן, אפי ארגמן בוהקים של ליצנים. כל מחשבה, כל בחירה, כל מעשה- כולם רק חלק ממשחק. וכשהמשחק יגמר כולנו נחזור לישון באותו ארגז, בלי חרדה ובלי חרטות. אני כמעט מרחמת על הגובלין הקטן בשמלה הפרחונית, על הוריו רפי השכל, אפילו על הגוש המרייר הקטן שמבאיש את השולחן בתכולת חיתולו. הם לעולם לא ידעו את האמיתות העצומות והמרטיטות האלה. עד סוף ימיהם העלובים, יחיו בבורות מחפירה. אני מחייכת אל תוך עיניו הפעורות של הגובלין ונותנת לו חבילת סוכר מהשולחן שלי. היצור מוצץ את הנייר בהנאה ומוסיף רובד חדש של טינופת לפני השימפנזה המחייכות. 
היום, הרגע הזה לא מגיע. אבל גם הפיצוץ לא מאיים לבוא. הכל מתמזג לכדי זמזום תפל ואפרורי. מאוכזבת מהעולם ומעצמי, אני משלמת על התועבות שהוגשו לי ודוחפת קצת את אחת הזקנות בדרך החוצה. סתם כדי לראות איזה צליל היא תשמיע. היא אפילו לא שמה לב.
אני חוזרת למחשב שלי. אני מנסה לחשוב שוב על חדרי משחקים, על ליצנים מחייכים בפה מלא שיניים לבנות, על ארגזים נוחים, מרופדים קטיפה שחורה. ללא הועיל. הבל הבלים, הכל הבל, ואף לא מוקיון אחד לרפואה. 
היום זוחל בין קפה לקפה, כמו שלשול גוסס בין רגבי אדמה רקובים. בפייסבוק יש כמה חתולים לנחם אותי, אבל בעיקר ויכוחים בין עמדות שמעניינות את האשך הימני שלי לכאלה שדווקא השמאלי דוגל בהן. בוואיי-נט מרגיעים: רק מים מינרליים שמכילים H2O מסרטנים. ועדיין מחפשים את הכונפה הקטנה. גם כן גרויסע מציאה. 
חזרה לעריכה משמימה של חדשות העולם. אנשים שרוצחים אחד את השני כי החבר הדמיוני אמר, משטרי דיכוי, עם או בלי חבר דמיוני, רוצחים עוד אנשים. אנשים שברחו מרוצחים עם חבר דמיוני אחד רוצחים חסידים של חבר דמיוני אחר. ולפעמים מישהו באמת פסיכוטי סתם לוקח רובה ויורה בחצי מבית הספר שלו. אבל זה בעיקר בארצות הברית.
אני הולכת הביתה ברגל, כדי לסדר את המחשבות ולתייק את כל החברים הדימיוניים והפסיכוטים שלהם. 
רחוב אבן גבירול כולו מריח מפיצה, קפה ומכבסות. העולם נרגע. מדי פעם מבליח חתול שמן מאחת המסעדות, מגרגר ודורש ליטוף. אני חוזרת לחדר המשחקים עם השטיח הרך. אפילו הילדים נוטפי הגלידה ברחוב נראים לי משעשעים. הראש הולך ומתרוקן מלחץ. הריאות מתמלאות בושם אורבני מתקתק.
ליד הפארק האוויר ירוק וטרי. משב רוח פתאומי מניף את הערב הקייצי, מנער שאריות אבק ופיח, ופורש אותו מחדש, חלק ונקי, כאילו זה עתה כובס וגוהץ. 
זו לא האופוריה של אתמול, אבל הזכרון חמים ומלטף. הייאוש נרגע ונרדם, הרעש נודם. ההכרה משילה את פינותיה החדות, מתעגלת ומיטשטשת. ענפים ירקרקים רוכנים אל מי הירקון הזורמים לאיטם. פני הנחל חלקים כמו מראה, ניצוצות שקיעה מכסים על מצבורי הפסולת הרעילה בבוהק כסוף.
בבית מחכה לי חיבוק חם ובירה קרה. נראה שהחיים שלי לא רעים בכלל אחרי ככלות הכל.
"האלו חמודה! דינג דינג, זוזי ג'ינג'ית!"
האופניים צצו משום מקום. אני מזנקת לקצה המדרכה. עוד שניה וגוש הטינופת היה שולח אותי לצמוח בבית לוינשטיין. 
שוכן המערות המזדיין, היפי מזדקן חדור זריקת זין ומוסרנות אקולוגית, חושב שכל העסק דווקא מאד משעשע. הצחוק שלו צווחני ומלא שיניים צהובות. הוא אפילו לא ניסה לסטות או להאט.
אחר כך הכל נכנס להילוך מהיר. מוחי נבלע בפרץ אש אדומה. אני מזנקת, שאגת זעם פראית פורצת בין שיני החשוקות.
אופניים זה חרא מסוכן. לא יציב בשיט. דחיפה אחת וערימת הזבל האורגני מוטלת על הכביש. לנהג המשאית לא היה שום סיכוי להאט, או לזהות את התנועה המהירה שזרקה את הרוכב אל עבר גלגלי הענק השועטים.
ואני שם. בחדר הילדים הפלאי. זה אותו אושר כמו אתמול, ברגע שהחלטתי לשסף את גרון הגובלין בשירותים של בית הקפה. זה היה כל כך קל, עם סכין הסטייקים המשוננת שנשכחה על אחד השולחנות. הדם היה כל כך מבריק, כל כך טהור לעומת הבשר המטונף שהסתיר אותו. את החבילה הקטנה הגנבתי בקלות החוצה, דרך דלת אחורית. מישהו שכח פיר ביוב פתוח. אולי אחד החברים של אבא שלה. אפילו לחפור לא הייתי צריכה. הוקל לי. האדמה כל כך יבשה וקשה בקיץ.
שמרתי פיסת בד פרחונית. אולי אשלח אותה פעם להורים של החלאה הקטנה. כדי לוודא שישמרו היטב על מחצבת הצואה שנשארה להם. שלא ישוטט בין שולחנות בבית קפה, לדוגמה.
הפעם אין צורך להסתיר ראיות. כולם יודעים שרוכבי אופניים הם בני זונות התאבדותיים. 
מבט אחרון לשלולית הדם העצומה על הכביש, ואני מתרחקת מהמקום. צווחת הניידות ממאנת לחדור את מעטה השלווה.
צעדי קלים כל כך שאני מסתכלת מדי פעם לוודא שרגלי נוגעות באספלט. מסוחררת מעונג, אני עפה עם ענני הערב כל הדרך הביתה. בראשי פועמת מחשבה יחידה. יותר היא לא תחמוק. עכשיו היא שלי לנצח: מגיע לי להיות מאושרת.