על רגש ונחיתות

אני סובלת מחרדת ביצוע רצינית. ואני לא מדברת על סקס. או על כיכוב בתפקיד הראשי של מחזה ברודווי. ואפילו לא על נאום הפתיחה של הקריירה הפוליטית שלי. אני מדברת על כל דבר שאיכשהו מבטא אי אילו כישורים שלי. כל דבר שאוכל להסיק ממנו, שוב, שאחרי ככלות הכל אני אכן כשלון. כלומר, כמעט כל פעולה יצירתית, ובאופן כללי, פחות או יותר כל פעולה.
במשך שנים סברתי שאני אדם עצלן. עכשיו אני יודעת בוודאות, שלא בכך נעוצה הבעיה. אני לא טוענת לרגע שאני לא עצלנית. חוששתני שאני עצלנית במידה כזו, שאפילו העצלנות שלי מתעצלת מכדי להתפתח. היא פשוט יושבת לה אי שם על בלוטת החשק, ממאנת לזוז, איננה גדלה ואינה מצטמצמת, כי למי יש כוח להפר את הסטטוס קוו?
העניין הוא, שהעצלנות היא לא כל הבעיה. כתיבה, ציור, או כל פעולה אחרת שמביאה לי הנאה במידה לא מעטה, דורשת לא רק אנרגיה, אלא גם אומץ. המחשבה הראשונית שלי היא שמהות הפעולה היא להוכיח את ערכי, וגישה כזאת מולידה לא מעט לחץ. הפחד להיכשל הופך למשתק, והתוצאה היא בהייה באבני החן הצבעוניות של Bejewled, ללא כל עשייה פרודוקטיבית. לכל הפחות אני מבינה שיהיה זה מגוחך לתעב את עצמי על כשלון במשחק שכל תחליתו להזיז אבנים נוצצות ממקום למקום כדי לפוצץ אותן. אז מי אמר שאין תקווה?
מי אמר? אמרו את זה המוני יצורים קטנטנים שחיים אצלי בראש. גמדונים שפופים, שגפיהם גרומים ומעוותים ופיותיהם פעורים בייאוש אדוארד-מונקי אילם. הם בוהים בי בעיניים ריקות, ולוחשים מבלי להזיז את שפתיהם. אין בדבריהם כעס או איום, רק אכזבה, תסכול ודכאון שהיה מעכיר את האווירה באפל שבגטאות החרדים של ירושלים.
הם לא צריכים לצעוק, כי הם יודעים שהם צודקים. הם לא צריכים להתווכח, כי אין מי שיטען נגדם. והם מבהירים לי שוב ושוב, חרש, בלחש שצלילו כרשרוש עלים מתים על אדמה חרבה, שאין טעם. שאיחרתי את המועד, ושאם עד גיל 25 לא הצלחתי להוכיח להם שביכולתי ליצור משהו בעל ערך, כבר לא אצליח לעולם.
והם ממלמלים במרמור משהו על כל אותם גאונים צעירים שבגילי כבר כתבו המוני רומנים עבי כרס, שבגיל 19 כבר היה להם מקצוע כעיתונאיים רציניים, ומכאן רק עלו והאמירו ופרסמו מחזות ונובלות תוך שהם עמלים יום ולילה ורצים ממערכת העיתון לדירתם הבוהמית הזעירה להקליד בקול שקשוק ותקתוק על מקשיה של מכונת כתיבה ישנה לאור נורה בודדת.
הגמדים מעוקלי הגפיים מביטים במבט עורג של הורה מאוכזב על אותו ילד בן 17 שכבר פירסם סיפור בעיתון הארץ, ועל הזעטוט בן ה-19 שמתרגם את כתבי בודלר כאילו היה מפוצץ אבני חן צבעוניות במשחק מחשב.
אני אוהבת אותן, את אבני החן הארורות האלה. איתן זה קל. אם לא הצלחתי, אני מתחילה עוד משחק, ועוד משחק. וקופת המטבעות שלי הולכת ותופחת. ואני הצלחה פנומנאלית. העתיד שלי מובטח. הקריירה שלי פורחת.
ואז אני מגלה שכבר אמצע הלילה, ושוב אאחר מחר לעבודה. התמרדות זעירה כנגד היצורים הקטנים עם העיניים המתות. הא לכם, יצורים קטנים. לכו תעברו לראש של הפושטק הקטן מעיתון הארץ אם אני לא מספיק טובה בשבילכם.