במהלך סוף השבוע עשיתי מעשה שלרוב אני נמנעת ממנו, כדי לא להעיק על מערכת העצבים המעורערת שלי. פתחתי עיתון. ונחשו מה? התעצבנתי. מאד. עד כדי עשן מהאוזניים. אני יודעת היטב איפה אני חיה, אני יודעת היטב מה טיבה של בירוקרטיה סתומה במדינה קטנה ומבוהלת שנשלטת בכוח הזרג ומזייפת דמוקרטיה בזעקות תיאטרליות של שחקנית פורנו סוג ד' (רק שכאן אתה זה שנדפק). אני יודעת שמבחינת בירוקרטיה סתומה חור התחת של חור התחת הישראלי נמצא בצה"ל. ובכל זאת, הם הצליחו להרתיח אותי. שוב. כאילו כל הדרעק הזה חדש לי.
מדובר בכתבה שפורסמה ביום שישי בעיתון ידיעות (מאת רז שכניק ויהודה הראל), שדנה באמנים ישראלים שלא התגייסו או לא השלימו שירות מלא מסיבות כאלה ואחרות, ובאפליה (כן רבותי, כאן, בארץ ישראל. מי היה מאמין?!) שנעשית בצה"ל בין אמנים ששייכים למיינסטרים (כלומר, זמרים מזרחים. כן, אמרתי את זה. השד העדתי יכול לקפוץ לי), לבין אמנים שמזוהים עם תרבות השוליים הליברלית (ומוגדרים בכתבה כ"אשכנזים", אם כי אין לי שום כוונה להיכנס לשיוך האתני. את הזמר המזרחי הזכרתי כז'אנר, חובביו יכולים מבחינתי להיות עולים חדשים משוויץ, אני לא אכבד אותם יותר בשל כך). בעוד שרית חדד ואייל גולן מקבלים מקום של כבוד ב"תרבות" הצה"לית, ומוזמנים להופיע בפני חיילים, זמרים כמו אפרת גוש ואביב גפן מוחרמים כחבורת משטמטים עוכרי ישראל (הניסוח שלי, לא של הכותבים).
כל זה מהווה חלקיק מזערי בתמונת מציאות שהתרגלתי אליה זה מכבר. זה לא מה שהרתיח אותי. מה שבאמת הוציא אותי מדעתי הוא אמירה של האלוף הנכבד במיל', מר אלעזר-פוץ-נפוח-שטרן. הוא מדבר על אפרת גוש, שהשתחררה על סעיף נפשי (לא כי הביאה פתק מהרב, לא כי התחתנה עם ידיד הומו כי לא בזין שלה לקחת רובה, לא ברחה מהארץ- הקב"ן הסכים איתה שהמסגרת הצבאית, שהיא לא בדיוק חממה לנוער רגיש, לא מתאימה לה. והיא לא מתאימה למסגרת הזאת. כי מה לעשות, לא כולנו יוצרנו בפס יצור לסוליות נעליים. רק רובנו). לדברי שטרן, "מי שרוצה לשקר בסעיף נפשי, יכול. אם אמן כזה או אחר יצא משירות על סעיף נפשי ויודע להופיע, סימן שהסעיף הנפשי לא מפריע לו."
נניח לרגע בצד את העובדה שהוא מאשים את האנשים שעוברים דרך המערכת בדפיקות של המערכת עצמה. תחשבו על כך, שהשירות בצבא, מבחינת מר פוץ נפוח, הוא מעין פעולה יומיומית פשוטה וקלילה, שלבן אדם שמופיע על במה, מתלבש בכוחות עצמו, ואף נמנע מלרייר ולהטיח את הראש בקיר, לא צריכה להיות שום בעיה לבצע. העובדה שהצבא מטייח השד יודע כמה מקרי התאבדות עקב התפיסה הדפוקה הזאת, עשויה אולי לרמז אחרת. אבל למי אכפת? ודאי ובוודאי שלא למר פוץ-מילטנטי-שטרן.
מעבר לכך, יש כאן תפיסה פרימיטיבית והרסנית של בעיות נפשיות כדבר קיצוני ומסוכן, שלא משאיר שום מקום לתפקוד נורמאלי. כל גווני האפור שבין אדם שפוי למטורף רצחני המתיז קילוחי קצף מזויות פיו נמחקים כלא היו. אם אתה אדם רגיש יותר (או חלילה, חושב), אין לך מקום במערכת. אם אתה לא סהרורי מרייר, מקומך במערכת ואין לך זכות לרגישות, שונות או יחודיות. זה המשך ישיר של הדמוניזציה שנעשית בארץ לתרופות פסיכיאטריות. כולם חושבים על גדודי זומבים מעורפלים מפרוזק וריטלין, ואף אחד לא עוצר לרגע לחשוב על המוני אנשים שהכדורים הצבעוניים הקטנים האלה הופכים את החיים שלהם לנסבלים.
ובטח שלא על כך, שאולי חלקם לא היו צריכים לבלוע כדורים אם המצב לא היה כל כך מחורבן מלכתחילה. בגלל אנשים כמו פוץ במיל' שטרן, לדוגמה.
מדובר בכתבה שפורסמה ביום שישי בעיתון ידיעות (מאת רז שכניק ויהודה הראל), שדנה באמנים ישראלים שלא התגייסו או לא השלימו שירות מלא מסיבות כאלה ואחרות, ובאפליה (כן רבותי, כאן, בארץ ישראל. מי היה מאמין?!) שנעשית בצה"ל בין אמנים ששייכים למיינסטרים (כלומר, זמרים מזרחים. כן, אמרתי את זה. השד העדתי יכול לקפוץ לי), לבין אמנים שמזוהים עם תרבות השוליים הליברלית (ומוגדרים בכתבה כ"אשכנזים", אם כי אין לי שום כוונה להיכנס לשיוך האתני. את הזמר המזרחי הזכרתי כז'אנר, חובביו יכולים מבחינתי להיות עולים חדשים משוויץ, אני לא אכבד אותם יותר בשל כך). בעוד שרית חדד ואייל גולן מקבלים מקום של כבוד ב"תרבות" הצה"לית, ומוזמנים להופיע בפני חיילים, זמרים כמו אפרת גוש ואביב גפן מוחרמים כחבורת משטמטים עוכרי ישראל (הניסוח שלי, לא של הכותבים).
כל זה מהווה חלקיק מזערי בתמונת מציאות שהתרגלתי אליה זה מכבר. זה לא מה שהרתיח אותי. מה שבאמת הוציא אותי מדעתי הוא אמירה של האלוף הנכבד במיל', מר אלעזר-פוץ-נפוח-שטרן. הוא מדבר על אפרת גוש, שהשתחררה על סעיף נפשי (לא כי הביאה פתק מהרב, לא כי התחתנה עם ידיד הומו כי לא בזין שלה לקחת רובה, לא ברחה מהארץ- הקב"ן הסכים איתה שהמסגרת הצבאית, שהיא לא בדיוק חממה לנוער רגיש, לא מתאימה לה. והיא לא מתאימה למסגרת הזאת. כי מה לעשות, לא כולנו יוצרנו בפס יצור לסוליות נעליים. רק רובנו). לדברי שטרן, "מי שרוצה לשקר בסעיף נפשי, יכול. אם אמן כזה או אחר יצא משירות על סעיף נפשי ויודע להופיע, סימן שהסעיף הנפשי לא מפריע לו."
נניח לרגע בצד את העובדה שהוא מאשים את האנשים שעוברים דרך המערכת בדפיקות של המערכת עצמה. תחשבו על כך, שהשירות בצבא, מבחינת מר פוץ נפוח, הוא מעין פעולה יומיומית פשוטה וקלילה, שלבן אדם שמופיע על במה, מתלבש בכוחות עצמו, ואף נמנע מלרייר ולהטיח את הראש בקיר, לא צריכה להיות שום בעיה לבצע. העובדה שהצבא מטייח השד יודע כמה מקרי התאבדות עקב התפיסה הדפוקה הזאת, עשויה אולי לרמז אחרת. אבל למי אכפת? ודאי ובוודאי שלא למר פוץ-מילטנטי-שטרן.
מעבר לכך, יש כאן תפיסה פרימיטיבית והרסנית של בעיות נפשיות כדבר קיצוני ומסוכן, שלא משאיר שום מקום לתפקוד נורמאלי. כל גווני האפור שבין אדם שפוי למטורף רצחני המתיז קילוחי קצף מזויות פיו נמחקים כלא היו. אם אתה אדם רגיש יותר (או חלילה, חושב), אין לך מקום במערכת. אם אתה לא סהרורי מרייר, מקומך במערכת ואין לך זכות לרגישות, שונות או יחודיות. זה המשך ישיר של הדמוניזציה שנעשית בארץ לתרופות פסיכיאטריות. כולם חושבים על גדודי זומבים מעורפלים מפרוזק וריטלין, ואף אחד לא עוצר לרגע לחשוב על המוני אנשים שהכדורים הצבעוניים הקטנים האלה הופכים את החיים שלהם לנסבלים.
ובטח שלא על כך, שאולי חלקם לא היו צריכים לבלוע כדורים אם המצב לא היה כל כך מחורבן מלכתחילה. בגלל אנשים כמו פוץ במיל' שטרן, לדוגמה.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.