שפריץ ספלאש - אתה מת

 גשם במחנה קיץ מגדיל את הסיכויים שלך למות ב-60%. 70% אם את בלונדינית. 80% אם דרסת מישהו בדרך. 100% אם שכבת עם דמות אחרת בבקתה.

לא יוצאים הרבה סלאשרים טובים בימינו. או בכלל. עצם הצירוף הוא סוג של אוקסימורון. סלאשר לא אמור להיות טוב. סלאשר אמור להיות מלוכלך, גרוטסקי ופורנוגרפי, עם הרבה השפרצות ומעט הברקות. וקריפ במעיל גשם. תמיד יש קריפ במעיל גשם.

והנה, מתחת לאף של כולנו יצא סלאשר הגון ביותר, והוא אפילו לא סרט. הסלאשר השני הכי מוצלח שיצא לי לראות (ותצטרכו לעבור דרכי אם אתם באים לערער על דירוג 'בקתת הפחד' של ג'וס ווידון במקום הראשון) הוא העונה החדשה של 'אימה אמריקאית.'

אני לא מדברת על 'ראטצ'ד,' פרויקט נטפליקס החדש והנוצץ של אוון רומנסקי וריאן מרפי. הפלא הססגוני הזה, שכולו נופים מרהיבים, תלבושות אלגנטיות ואינטריירים מפוארים כרקע לרציחות מסמרות שיער וטיפולים פסיכיאטריים אכזריים לא פחות, בהחלט יכול היה עונה נוספת של סדרת המופת הקודמת של מרפי. 

אבל אני מדברת על העונה התשיעית של 'אימה אמריקאית,' שיצאה עוד בשנה שעברה. העונה הזאת לא זכתה להייפ שליווה את יציאתן של העונות הקודמות. למעשה, אני עצמי שמעתי על קיומה רק לפני שבוע. כך נמצאה ממלאת מקום ראויה למשבצת הריקה ש'ראצ'ד' השאירה בחיי עם סיומה.

קשה להסביר את השקט שליווה את השקת העונה. חלק מזה כנראה היה חשש מפני קפיצת הכריש המפורסמת. בשביל חלקנו אולי היא כבר קרתה בעונה הקודמת, או בזו שלפניה. ואכן, העונה הנוכחית לא מצמררת כמו עונה 5 עם מופע הקרקס של הארורים, או אפלה כמו המוסד הפסיכיאטרי המקולל בעונה 2. חסר בה הקסם של ג'סיקה לאנג והחן של חיוכה המושלם-מכדי-להיות-ישר של שרה פולסון. אפילו הכוכב העולה והכישרון המרכזי של הסדרה, אוון פיטרס - על ארסנל הדמויות והטיפוסים הרב גוני שלו וזיק הנעורים הנצחי בעיני החיפושית הכהות שלו - נעדר הפעם מסט הצילומים.

אז מה בכל זאת עושה את העונה הזאת מספיק טובה לכתוב עליה, ודאי תשאלו. ראשית, אפוס הזוהר של שנות ה-80. הנרטיב הגלאמי הזה שכולו צבעים בוהקים, גוף חטוב בספנדקס צעקני, צלבים זהובים במחשופים נדיבים, פופ ורוק, ברבי, קן וקוקאין - כל העושר התרבותי הזה קם לתחיה נושם זועק ויפיפה מאי פעם, משמע היה אחת מהדמויות בסדרה.

וישנה, כמובן הציניות הרגילה של 'אימה אמריקאית.' כמו בכל אחת מהעונות הקודמות, גם כאן אנחנו מקבלים פארודיה מוקצנת ומודעת על עוד קלישאת אימה. וגם כאן הם עושים את זה עם טוויסט. ועוד טוויסט. ואז חצי טוויסט חזרה, עד שלא נשארו שום ציפיות לשבור ושום גבולות לרסק. כל הפרות הקדושות של האמריקנה נשחטות מול עיני הצופה כמו חבורת נערים שטופי הורמונים בבקתה ביער.

מובן שיש בקתות ביער ונערים שטופי הורמונים. הרי הבטחנו לכם סלאשר. והכל מתרחש במחנה קיץ ליד נהר ציורי עם סוד אפל, שמאחוריו מסתתרים עוד אינספור סודות אפלים שמסתבכים ומשתלבים עם הסודות האפלים של הדמויות והמסתורין נחשף בהדרגה עד שנדמה לך שכל הקלפים כבר גלויים. אבל לעולם יהיה עוד סוד אפל אחרון בתחתית הערימה. כי במחנה רדווד תמיד יש מקום לקבור עוד גופה.

אמה רוברטס נהדרת בתפקיד הבתולה התמימה לכאורה ובילי לורד מדהימה לא פחות בתפקיד הבארבי הפתיינית עם הליבידו העצום והמניעים הנסתרים. שלא לדבר על לסלי גרוסמן, האתנחתא הלא כל כך קומית, בדמות בעלת המחנה הצדקנית האקסצנטרית.

הקטשופ זורם כמים בין שוטים אינסופיים של שריר מעורטל והכל מלווה במיטב קלאסיקות הרוק של התקופה. תוסיפו לכל העסק רוצח סדרתי אמיתי מהתקופה, קצת שטניזם בריא לתיבול והרבה צללית סגולה עם נצנצים, וקיבלתם את AHS1984. 

אה, ויש גם קריפ במעיל גשם. תמיד יש קריפ במעיל גשם.