לפני שבועיים התחלתי לכתוב במחברת חדשה. לא יומן- סתם מחברת. אני קוראת לה מחברת "הכל חרא". כי זו נקודת המוצא שלי בחודשים האחרונים ואני מעדיפה להודות בכך. אז אפשר למנות כל מה שאינו חרא כהישג.
בפאב האהוב עלי לא הייתי כבר מעל ארבעה חודשים. את אמא לא ראיתי מאז תחילת אוגוסט. חברים- מתחילת ספטמבר, וגם אז בקושי פעם בשבועיים.
שלא כמו לסגר הראשון, לשני נכנסתי אופטימית - בהרגשה שסוף סוף עושים משהו. שיש סיכוי לשינוי.
בינתיים, כל מה שאני רואה זה אפי חלאות מבצבצים ממסכות, טישים המוניים וקווים אדומים חדשים שמחליפים את אלה שטבעו כבר מזמן בתחתית הגרף. אני רואה מנהיגות לחיצה יותר מבקבוק אטשופ בדיינר - חי זאוס, כמה שאני מתגעגעת לדיינרים - ומומחים נואשים שזעקתם מתרסקת על חומת האגו הבלתי חדירה. המוני אחראים ואפס אחריות.
מה שאני לא רואה זה קו סיום באופק.
אז בינתיים יש לי את המחברת השחורה הקטנה שלי להראות לי את הנקודות שבהן החרא פחות עמוק. לא נשאר לי אמון, תקווה או כוחות להמשיך. רק כמה נקודות הפוגה בחרא. מעבר להן, הכל חרא.
אין פואנטה.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.