המשפט הבא שלה היה מיותר כמו עלילה בסרט פורנו. אפילו בשתיקה הטעונה שלפניו לא היה צורך ממשי. השתיקה הקצרה, מהסוג שבמלודרמה זולה היה אומר הכל, ובמציאות רק מה שתרצה לשמוע, היא רק עוד צעד ריטואלי ברצף כוריאוגרפי מתורגל עד כדי בחילה.
"שוב אותה בחילה. כמו אתמול בבוקר, רק יותר… בפנים. כאילו מישהו שאב את המעיים שלי לתוך שואב אבק. ואז הוציא אותם מהמיכל הזה של הלכלוך. ועכשיו הם לעוסים. עם מיליון שיערות דבוקות עליהם…"
היא רקדה סלואו עם האסלה כל הבוקר, ועכשיו היא מסרבת לקום. מחבקת את הכרית כמו ילדה בת שלוש, נאחזת בה כמו שקייט וינסלט נאחזה בקרש ההוא בטיטאניק, בעוד ליאו מבצע תרגילי מעודדות סינכרוניים עם הקרחונים. תחזיקי בובה, תחזיקי. זה לא שאני גוסס פה. ומה הקטע עם הקרש הזה ששני אנשים לא יכולים לאחוז בו בו-זמנית? בקרשים מהניינטיז הייתה רק יציאת USB אחת?
היא כנראה מבינה שאני שוב לא ממש שם, כי בפעם הבאה שהיא רצה לשירותים הכרית פוגעת בראש שלי.
עכשיו, כשאני טורח לחשוב על זה, המלודרמה הזולה התחילה כבר לפני שבוע. פשוט החול סביב ראשי הרכון היה נוח מדי, ועד שהבנתי שהוא הולך ונרטב ומתהדק, ושהמים אינם מי תהום אלא צינור ביוב שהתפוצץ, כבר היה מאוחר מדי.
המלצרית ניגשת לשאול בפעם העשירית אם הכל בסדר, ואני רוצה לצעוק שלא, ששום דבר כבר לא יהיה בסדר. ושאמא שלה זונה.
אולי זו אפילו לא אותה המלצרית מתשע הפעמים הקודמות. לכולן יש את אותו חיוך דבילי ואותו קוקו היפסטרי מגולגל.
שלי לא רצתה שאלווה אותה כשהלכה לרופא. והיא שנאה רופאים. פחדה מהם כמו מפרדי קרוגר. בכל יום אחר היא הייתה מתחננת שאבוא איתה ולופתת לי את היד עד לאובדן תחושה באצבעות.
אלוהים, כמה אהבתי את הכאב הזה בעצמות כף היד. הוא גרם לי להרגיש חזק, וחשוב, ומגונן. הכי מאצ'ו ששבעים קילו על מטר שבעים יכול להרגיש.
הפעם הרגשתי מיותר ומבוהל. כמו ילד ששכחו לקחת מהגן. לא יכולתי לעבוד. לא הייתי מספיק מרוכז אפילו כדי לקרוא כתבות של וויינט. עשיתי את עצמי עושה את עצמי עובד, והשתדלתי לא לבהות בטלפון שלי. אבל גם לא להתרחק ממנו, למקרה שתתקשר.
בסוף אני מתקשר בעצמי. היא עונה מיד, ואומרת שהכל טוב ושנתראה בערב. היום הייתי נותן הכל כדי לשמוע את הקול שלה פעם אחת אחרונה, משקר לי שהכל טוב.
המלצרית מתרחקת ומשאירה אותי לבד עם המבט הזה שלה. מבט קר וחודר, שקט עוד יותר מהשתיקה שאחריו. סטירת לחי אינפרא-סונית בעלת עוצמה משתקת.
באותו רגע אני קולט שהיא האדם היחיד עלי אדמות שמסוגל לשדר כזו עוצמה עם פירור קרואסון דבוק לשפה העליונה.
לשבריר שניה אני נמלא גאווה והתפעמות, בעודי מרגיש את הזכות להיות גאה בה נוזלת מבין אצבעותי.
היא לוקחת עוד לגימה מההפוך הנטול. אני בוהה בה מלקטת את שאריות הקצף עם הלשון, יחד עם פירור הקרואסון הסורר.
כשהיא סוף כל סוף מועילה בטובתה להגיד מה שהיה ברור לי מהשניה שהעיניים שלה הפכו לשני גושי קרח יבש, כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה שלעולם לא אראה אותה שוב מחוץ לכלוב הבגדים.
אפילו אז, ברגע שהיה התגלמות הפאטליזם, לא העזתי לחשוב על האפשרות שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה בחיים.
העסק המזורגג הזה כל כך פואטי שזה מחליא. כמו בקלאסיקה הוליוודית בשחור לבן עם עודף מסקרה ותסרוקות מבטון יצוק, המילים האחרונות שאי פעם אשמע ממנה הן הצהרה בנאלית של הברור מאליו. מילים יבשות כמו העיניים הארורות האלה שלה, עם הצבע הצהוב ירקרק ההזוי. איך בכלל נתן הטבע את אישורו לקיום של הגוון הנוראי הזה? הגוון המטורף והנפלא הזה?
אני מחפש ולו טיפת כאב במסיכת השיש האטומה. כלום. פתאום יש לי חשק עז לרסק את המצבה הלבנה הזאת, המתנוססת מעל הצווארון המחויט. את עיני הזכוכית המתות, העשויות שברי בקבוק ממוחזר, את השפתיים בגוון האפרסק האלגנטי שאומרות לי בבהירות חסרת רחמים של רעם מהדהד את מה שהעדר הברק בעיניים הסגיר דקות שלמות קודם לכן. "זה נגמר, אדם."
"הכל?"
"הכל נגמר."
"אפילו החרא הזול שקנינו אצל האידיוט המחוק ההוא במועדון של החברים הסטלנים שלך?"
אני מנסה להיזכר אם המקום נקרא "המשתנה" או "המאפרה."
"במזקקה? גלגלנו את השאריות של הזבל הזה לפני יומיים, זוכר?"
מובן שלא זכרתי. כל השנה הראשונה שלנו יחד היתה קצת מעורפלת. עננת אושר רוויית אדי אלכוהול ועשן סיגריות- טבק, חשיש, בזולות שבהן אולי גם אצטון.
היינו קומונת היפים של שניים, מסוחררים מסמים ומאהבה. במשך שנה שלמה המוח שלי נחנק מכימיקלים, ואני נחנקתי מאושר.
מעולם לא החלטנו במודע להפוך את הקשר לבלעדי. זה היה אמור להיות קליל ופתוח, כמו כל מערכת יחסים בין שני סטודנטים לפסיכולוגיה שמבלים את זמנם הפנוי בהתנסות מחודשת בכל שלבי ההתפתחות על פי התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד ובחקר גבולות הסיבולת של המוח האנושי. עד שיום אחד גילינו שאנחנו פשוט לא צריכים יותר אנשים אחרים. אפילו לא את פרויד.
בוקר טרוף אחד, כששנינו היינו קצת רגשנים מחוסר שינה ועודף THC, פתאום הבנתי שכבר חצי שנה שלא חלקתי מיטה (או ספה, או דלפק, או שולחן קפה) עם אף אחת חוץ משלי. אמרתי לה את זה בהתלהבות בין לעיסות חביתה שרופה שזרקתי לתוכה את שאריות הסיני שהזמנו אתמול. משהו עם שרימפס וקשיו והשד יודע מה עוד. מוכן להישבע שנגסתי במשהו שהרגיש כמו במבה אדומה.
זה היה הדבר הטעים ביותר שאכלתי בחיי, והיום הכי יפה שזכור לי, למרות הגשם והבוץ שזלגו בחוץ עד קצה האופק.
היא חייכה את החיוך המקסים הזה שלה, עם השיניים הקידמיות הבולטות והגבה הסרקסטית שתמיד זינקה קצת למעלה עם כל שינוי בהבעה שלה, ואמרה שגם היא לא הזדיינה עם אף אחד אחר כבר חודשיים. כמעט לא הפריעה לי העובדה שארבעה חודשים שלמים היא כבר לגמרי הספיקה בשבילי, ואני עוד לא הספקתי בשבילה.
היא תמיד הייתה קצת יותר ממני. יותר מופרעת, יותר ספונטנית, יותר חריפה, יותר מטורללת. ותמיד רעבה לעוד מהכל. הכל חוץ מהחביתה הזאת שלי עם שאריות הנודלס. על זה אפילו היא ויתרה.
גם עם הסמים הפסקנו בהדרגה. שלי התחילה להשקיעה בהתלמדות שלה בתור פסיכולוגית קלינית, ולי סתם נמאס להיות הסטלן היחיד בקשר הזה. באותה תקופה נשרתי מהלימודים והתחלתי לעבוד בסטארט אפ של חבר, אחד מאלה שדרוש כרך בעובי של 'מלחמה ושלום' כדי להסביר מה בדיוק הם עושים, וגם אותו יהיה יותר אפקטיבי פשוט לדפוק בראש. הצורך בשעות עירנות קבועות פחות או יותר והתייצבות יומיומית במשרד לא הסתדר טוב עם באנג לארוחת בוקר ומג'יק בראוניז בצהריים. אז עברתי מדאונרס לאפרס. קפה שחור לפני המשרד, הפוך עם קילו סוכר בהפסקה, וכל מה שהנספרסו הסכים לפלוט במהלך שעות העבודה.
היא העבירה חצי מהבגדים שלה לארון המבולגן שלי. תיקים של פראדה ונעלי לובוטין שהלכו מיד לאיבוד באנדרלמוסיה הכללית של אינסוף חולצות פלאנל זהות.
היא בילתה פחות ופחות זמן בדירה שההורים הטחונים שלה קנו לה לפני שירדו מהארץ. בשנה האחרונה, הדירה פשוט עמדה ריקה. להשאיר דירה ריקה לעמוד ככה סתם במרכז תל אביב, זה טירוף אפילו בסטנדרטים שלה.
אבל היא רצתה לדעת שיש לה תכנית בריחה, מקום מפלט לכל מקרה שלא יצוץ. לולא הייתי בעצמי אמן בריחה בסדר גודל של הודיני, הייתי נעלב. אולי אפילו כועס. אבל הדפיקויות שלה היו רק תמונת מראה קצת פחות מעוותת של הדפיקויות שלי.
במקומות שאני הייתי אנוכי, היא הייתה מכוונת מטרה. איפה שאני הייתי עקשן, היא הייתה נחושה. אצלה, הרס עצמי היה רק צעד הכרחי בתהליך הבניה מחדש. הפחד שלי ממחויבות השתקף אצלה בתור כמיהה לעצמאות.
מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שעל העצמאות הזאת, אליה שאפה כל חייה, תוכל לוותר במחי יד לטובת גוש תאים שמעולם לא פגשה, רק כי חלק מחצית מהמידע הגנטי שלה ואת כל משאבי גופה. אבל היא ויתרה. ויתרה על העצמאות, ויתרה על הקריירה, ויתרה על עצמה. ויתרה עלי, התבכיין הילד הקטן ששמרתי באחד המרתפים בראשי, במיוחד למקרים כאלה.
היא לא היתה מופתעת מהתגובה שלי. כאילו רק חיכתה שאביע נכונות נלהבת לכסות את הוצאות ההפלה. המבט האטום שלה היה מוכן לשליפה מרגע שפתחתי את הפה. אולי היא קיוותה שאפתיע אותה, שגם אותי תמיס נוכחותו המיסטית של גוש התאים בן החודש.
אני מדמיין אותו עכשיו, מסתכל עלי מלמעלה בעיני זכוכית צהובות וצוחק. רצית להרוג אותי, לוחש הנבל. חשבת שאלך בלעדיה? אידיוט.
היא השאירה אותי עם החשבון והזכרון של גב מתרחק במעיל טוויד ארוך. יותר זול מהפלה.
האלים שיתפו פעולה עם הגחמות התיראטרליות שלה, ולמחרת ירד מבול בקנה מידה מקראי. עד שהצלחתי לעצור גונדולה על גלגלים כבר הספקתי לאסוף בנעליים חצי מבריכת קינג ג'ורג', והרחוב עדין היה מוצף עד גובה המותניים כשהפלגנו משם.
עוד לא התעוררתי לחלוטין כשהם התקשרו להגיד לי לבוא לזהות את הגופה. הבנתי רק שאני מאחר לאנשהו וששלי שוב צריכה אותי. אין לה אף אחד אחר בארץ ואת ההורים במיאמי הם לא הצליחו לתפוס.
אני יכול לדמיין את הפקיד מנסה להסביר באנגלית רצוצה שהבת של מיסטר ומיסיס גו קאפוט, בעוד העוזרת מבהירה לו שוב ושוב ש-no comprendo.
במקום לקלוט שאין יותר שלי, המוח שלי עסוק בבדיחות גזעניות. אחר כך הוא מקלל את הגט טקסי שמנסה ארבע פעמים לתפוס אחת מהמכוניות הקטנטנות על במעגל הכחול ההולך ומתרחב על המסך, וחושב על כמה שהן מזכירות ג'וקים וכמה היה רוצה לרסס את המסך ב-K300. אפילו לא הייתי צריך ללמוד פסיכולוגיה שנתיים כדי לדעת איך השלב הזה נקרא.
בסוף ויתרתי על הגט טקסי ותפסתי בנס אחת מהמוניות שאני קורא להן זונות רחוב. אתה אף פעם לא יודע עם מי תתקע ובמה תדבק שם. הנהג מסריח מסיגריות ולא מפסיק לדבר. אני קצת שמח שהשארתי לו שלולית מים עצומה על הרצפה מהנעלים שלי.
עשר דקות לתוך הנסיעה אני כבר מתחיל לעכל את הסיטואציה, בלי לחדור את המעטה הצמיגי של תחושת הריחוק. מתנתק מה"מי" ומתמקד ב"איך" כדי לא לחשוב על ה"למה."
אני יודע שלא התאבדה. לא שלי. אפילו מעבר למסך העשן הדיסוסיאטיבי אני זוכר מה חשבה על התאבדויות. פעם שאלתי אותה איך תוכל להסתיר כזו מידה של ביקורתיות מהמטופלים. היא אמרה שפשוט תדבר פחות ותקשיב יותר. לכן הם תמיד שותקים, הפסיכולוגים. לא כדי לדובב את המטופל, אלא כדי לא לחשוף כמה עלוב הוא נראה בעיניהם.
לשניה אני בעצמי שוקל לפתוח את הדלת ולקפוץ לכביש, אבל כולם נוסעים כל כך לאט שאני רק ארטב עוד יותר. ואני לא מעז לאכזב את שלי. שוב. ואני לא יודע מה עלוב יותר, להיות מסוגל לחשוב על התאבדות אחרי שיצא לך לאהוב מישהי כמו שלי, או להיות מסוגל לחשוב על אהבה רק בלשון עבר.
העולם כולו נמלא גועל, ומים אפורים ואור זרקורים צהוב. לא, אני לא רוצה למות. אני רוצה להיעלם. להעלים את עצם העובדה שהייתי קיים.
אז איך? תאונה? פיגוע? היו אומרים משהו בחדשות. ומתי אתה שומע חדשות, גאון? שואל הקול הקטן שהתחלתי לייחס לגוש צהוב-העיניים.
אולי שבץ? היום זה קורה בכל גיל. אנשים יכולים להתמוטט, ככה סתם. יום אחד הם בסדר גמור, וביום שאחריו רוח הרפאים של העובר שלהם רודפת את האקס. החרא הקטן צף איתי כל הדרך, כמו בלון הליום שמרחף מילימטרים ספורים מהראש שלי, בדיוק בנקודה שאוכל לראות אותו רק בזווית העין.
ברדיו סופרים משקעים והרוגים.
בסרטים, הגיבור תמיד רץ לנשק את הגופה של אדם אהוב. אני רק מתאפק לא להקיא ורוצה לברוח משם. הם מראים לי פנים אפרפרות מעל סדין מוכתם. העפעפעיים מכסות את עיני הזאב הצהבהבות, אבל אני יודע שהן שם.
אני קולט שברי מילים מתוך הזמזום המונוטוני של הפתולוג.
"שתי יריות… טווח אפס… דיממה למוות… הפרמדיק קבע…
דלת פרוצה… ניסיון שוד...
ראו אותו… נמלט…
מסיכה…
חקירה…
משתתף בצערך."
אני לוקח את הבלון שלי והולך משם. השכול משתלם. הוא מצדיק גסות רוח.
את שאר היום ביליתי בחדר חקירות. החוקרים שאלו על ההריון שלה, על הפרידה, על הסמים. על מצבי הרוח שלי. לא, מעולם לא הרמתי עליה יד. כן, אני יודע שהשכנים שמעו אותנו רבים. ואז הם שמעו אותנו משלימים כאילו אין מחר. כן, אני יודע כמה רע זה נשמע. הייתי בפאב. היו שם כמה עשרות אנשים. מכיר פרצופים, לא שמות.
לא היו ראיות והברמן אימת את האליבי, אז נתנו לי ללכת. ביקשו שאהיה זמין, למקרה שיהיו להם עוד שאלות. לא היו יותר שאלות. הם תפסו את הבן זונה יומיים אחר כך. זירת שוד אחרת, אותו אקדח, אותה מסיכה.
להלוויה לא הלכתי. מה הטעם לראות אותם זורקים אותה לאדמה בשק?
אני תוהה אם הם קילפו את הקעקוע שלה. ורד אדום גדול, על הלחי השמאלית של הישבן. בני זונות. בטח איזה פרוורט שם בחברה קדיש"א מאונן עליו עכשיו.
לי לא מאד אכפת, אבל האגרוף שלי ריסק כמה חורים בקירות הגבס של הדירה שלי. הוא לא טיפוס יציב.
אבל אני בסדר. איך לא? נשאר לי בלון. שלי, לכל החיים. עם העיניים שלה.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.