אתם מכירים את זה שבמשך חודשים אתם נמצאים במצב רוח כל כך דוחה שאין לכם כח לכתוב אף מילה? ואז, כשאתם סוף כל סוף מבצבצים מתוך ביצת החרדות והדכאון לרגע, לשעה, ואפילו ליום, לשאוף אויר, כבר יש לכם כוח לכתוב והצטבר לכם המון חומר בראש וכולו בליל של מועקה טינאייג'רית (למרות העובדה שכבר רשמית הגעתם לשנות העשרים המאוחרות)? ואז, דווקא כשאתם במצב הרוח הטוב ביותר שהיה לכם מזה השד יודע כמה זמן, יוצא לכם פוסט שיכול לדכא עדר של חדי קרן על הרואין? אז זו ההרגשה שיש לי בקשר לפוסט הזה.
תקופת הבגרויות כנראה תמיד תשאר קצת טעונה עבורי. עברו שמונה שנים ארורות, ועדיין יש לי סיוטים על הבגרות במתמטיקה. או ליתר דיוק, על החודשים שלפני הבגרות במתמטיקה.
נשברתי הרבה לפני הרגע הזה, הרגע שממנו פחדתי במשך 12 שנים רצופות. במשך למעלה מעשור (עם הפוגות קצובות לחודשיים), חייתי בצילן של שתי מפלצות חסרות פנים: הבגרויות והתיק האישי. ואם עד כתה ו' כבר התחלתי לפקפק בקיומו של השני, הרי שבקיומן של הראשונות מעולם לא פקפקתי. הבגרויות היו מבחינתי הקרב האחרון שיכריע את המערכה, האתגר הסופי שכל צעד וצעד בחיי לא היה אלא הכנה אליו. כל ערכי ומהותי תלויים היו באוסף המספרים הזה. המספרים האלה הם הקוד הגנטי שלי, אליו מצטמצמת כל יישותי כאדם.
הלחץ התחיל לגבות מחיר מהר מאד. בכתה ו' הפסקתי לעשות שיעורים. לא יכולתי להתרכז ולא היה לי חשק להכריח את עצמי. על מעמד הגאון המטורף ויתרתי כאקט של התרסה. לכל הפחות על החלק של הגאונות. קצת עצוב להיות המטורף השכבתי, אבל הבדידות מביאה איתה שחרור מוחלט. מהכל.
גם כשהפסקתי להתאמץ, הרוב הלך לי בקלות, ואיפה שלא הלך בקלות עיגלתי פינות והמשכתי הלאה. את רוב הזמן בלאו הכי העברתי בהוגוורטס. בחטיבה, כשעוד לא היה לי מושג מה זה fanfic, כבר היתה לי בראש עלילה ברורה שחזרתי עליה הלוך וחזור ומעולם לא העזתי אפילו לנסות לכתוב. אני די שמחה שלא כתבתי את זה, זה נשאר הרבה יותר חי בראש שלי, נשען על עמודי התווך האיתנים שרולינג בנתה עבורי. מיותר לציין שלגיבורה קראו הארייט.
כשהתייאשתי מהארי פוטר הגיע סטיבן קינג, ואחריו גל פנטזיות אירוטיות של אן רייס. הרבה לפני שהתחיל להופיע זבל בסגנון דמדומים. ובין לבין תמיד נשארו הקלאסיקות. חלף עם הרוח, וג'יין אייר, רבקה, ואנקת גבהים. ומאוחר יותר, סלינדג'ר, האמינגווי ופיצג'ראלד.
בשנתיים האחרונות של התיכון, כשהרעש מסביב הפך לבלתי נסבל, הוספתי פסקול משלי לכל העסק. בהתחלה נירוואנה ומרילין מנסון, אחר כך קריידל אוף פילת' ופאוור מטאל על מגוון סוגיו, ובלאק מטאל וגות'יק ואפילו קצת דום. החיים שלי קיבלו ריח של אלכוהול זול, עשן סיגריות (לא שלי), פודרה (בהחלט שלי, כל 200 השכבות), וברקע זכרונות של מסטיק מנטה ושמפו הארבל אסנס. וייאוש. המון ייאוש.
שרדתי. פיתחתי בדרך קצת בעיות עם אוכל וקצת בעיות עם שתיה, ואיזו בעיית דימוי עצמי (או מיליון), אבל גם אם לא יצא ממני שום דבר עצום כמו שכולם ציפו, אני לא בדיוק כשלון טוטאלי. לפחות רוב הזמן. השגתי כמה דברים ששאפתי אליהם, מחקתי כמה אחרים. מכל המטרות הנעלות שהצבתי בפני עצמי נשארה כרגע לי אחת עיקרית. ללמוד לזרוק. להשתחרר מהפחד התמידי. להגיד שיילך הכל לעזאזל. וזה נראה לי קצת מלכוד 22 כרגע. כי לזרוק זין זה לא אני, זה לא ב-DNA שלי. וכדי לעשות משהו שלא טבעי לי, אני צריכה מודעות. ומודעות מביאה איתה לחץ. וחרדה. מעגלי משהו, החרא הזה.
אז מדי פעם אני עוד חולמת על תחושת הכשלון הזו שלפני הבגרויות. ולא מצליחה לכתוב, כי לא ייצא מזה כלום. ורוצה להתכרבל לכדור קטנטן ולהסתתר בפינה. אבל, היי, אני מתפקדת. אני בסדר, החיים שלי דווקא לא רעים בכלל. והאושר? האושר נמצא במרחק זריקת זין.
תקופת הבגרויות כנראה תמיד תשאר קצת טעונה עבורי. עברו שמונה שנים ארורות, ועדיין יש לי סיוטים על הבגרות במתמטיקה. או ליתר דיוק, על החודשים שלפני הבגרות במתמטיקה.
נשברתי הרבה לפני הרגע הזה, הרגע שממנו פחדתי במשך 12 שנים רצופות. במשך למעלה מעשור (עם הפוגות קצובות לחודשיים), חייתי בצילן של שתי מפלצות חסרות פנים: הבגרויות והתיק האישי. ואם עד כתה ו' כבר התחלתי לפקפק בקיומו של השני, הרי שבקיומן של הראשונות מעולם לא פקפקתי. הבגרויות היו מבחינתי הקרב האחרון שיכריע את המערכה, האתגר הסופי שכל צעד וצעד בחיי לא היה אלא הכנה אליו. כל ערכי ומהותי תלויים היו באוסף המספרים הזה. המספרים האלה הם הקוד הגנטי שלי, אליו מצטמצמת כל יישותי כאדם.
הלחץ התחיל לגבות מחיר מהר מאד. בכתה ו' הפסקתי לעשות שיעורים. לא יכולתי להתרכז ולא היה לי חשק להכריח את עצמי. על מעמד הגאון המטורף ויתרתי כאקט של התרסה. לכל הפחות על החלק של הגאונות. קצת עצוב להיות המטורף השכבתי, אבל הבדידות מביאה איתה שחרור מוחלט. מהכל.
גם כשהפסקתי להתאמץ, הרוב הלך לי בקלות, ואיפה שלא הלך בקלות עיגלתי פינות והמשכתי הלאה. את רוב הזמן בלאו הכי העברתי בהוגוורטס. בחטיבה, כשעוד לא היה לי מושג מה זה fanfic, כבר היתה לי בראש עלילה ברורה שחזרתי עליה הלוך וחזור ומעולם לא העזתי אפילו לנסות לכתוב. אני די שמחה שלא כתבתי את זה, זה נשאר הרבה יותר חי בראש שלי, נשען על עמודי התווך האיתנים שרולינג בנתה עבורי. מיותר לציין שלגיבורה קראו הארייט.
כשהתייאשתי מהארי פוטר הגיע סטיבן קינג, ואחריו גל פנטזיות אירוטיות של אן רייס. הרבה לפני שהתחיל להופיע זבל בסגנון דמדומים. ובין לבין תמיד נשארו הקלאסיקות. חלף עם הרוח, וג'יין אייר, רבקה, ואנקת גבהים. ומאוחר יותר, סלינדג'ר, האמינגווי ופיצג'ראלד.
בשנתיים האחרונות של התיכון, כשהרעש מסביב הפך לבלתי נסבל, הוספתי פסקול משלי לכל העסק. בהתחלה נירוואנה ומרילין מנסון, אחר כך קריידל אוף פילת' ופאוור מטאל על מגוון סוגיו, ובלאק מטאל וגות'יק ואפילו קצת דום. החיים שלי קיבלו ריח של אלכוהול זול, עשן סיגריות (לא שלי), פודרה (בהחלט שלי, כל 200 השכבות), וברקע זכרונות של מסטיק מנטה ושמפו הארבל אסנס. וייאוש. המון ייאוש.
שרדתי. פיתחתי בדרך קצת בעיות עם אוכל וקצת בעיות עם שתיה, ואיזו בעיית דימוי עצמי (או מיליון), אבל גם אם לא יצא ממני שום דבר עצום כמו שכולם ציפו, אני לא בדיוק כשלון טוטאלי. לפחות רוב הזמן. השגתי כמה דברים ששאפתי אליהם, מחקתי כמה אחרים. מכל המטרות הנעלות שהצבתי בפני עצמי נשארה כרגע לי אחת עיקרית. ללמוד לזרוק. להשתחרר מהפחד התמידי. להגיד שיילך הכל לעזאזל. וזה נראה לי קצת מלכוד 22 כרגע. כי לזרוק זין זה לא אני, זה לא ב-DNA שלי. וכדי לעשות משהו שלא טבעי לי, אני צריכה מודעות. ומודעות מביאה איתה לחץ. וחרדה. מעגלי משהו, החרא הזה.
אז מדי פעם אני עוד חולמת על תחושת הכשלון הזו שלפני הבגרויות. ולא מצליחה לכתוב, כי לא ייצא מזה כלום. ורוצה להתכרבל לכדור קטנטן ולהסתתר בפינה. אבל, היי, אני מתפקדת. אני בסדר, החיים שלי דווקא לא רעים בכלל. והאושר? האושר נמצא במרחק זריקת זין.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.