אישיות נוירוטית לא נבנית ביום אחד. זו יצירת אמנות שאתה עובד עליה שנים על גבי שנים. משיכת מכחול עצבנית אחת בכל פעם.
זו תערובת מדודה בדיוק פדנטי של תולדה וסביבה. לי היו כל התנאים הדרושים. הורים-ילדים בני עשור וציפורן, הגירה בגיל צעיר, לידה קשה עם ניתוק מחבלהתבור באיחור של עשור.
התבנית הבסיסית הייתה שם כבר מהשנים הראשונות. את כל מהותי כאדם אפשר לסכם באחר צהריים אחד לפני עשרים וחמש שנים. ברבע מהגובה הנוכחי שלי, כבר אז הצלחתי לאכלס כל טיפה מאותו מזג מחורבן.
"בואי נשחק שאנחנו ירקות," אומרת ה-BFF דאז. נקרא לה מאשה. כי באמת קראו לה מאשה, והיא לא עומדת לקרוא את זה. ואם כן, אז הא לך מאשה- תראי איזו פוצית היית בגיל שלוש.
גם אני הייתי בת שלוש, אז כל העניין של לשחק שאנחנו ירקות נשמע לי די מלהיב.
מאשה טיפוס שתלטני. "אני אהיה תפוח אדמה," היא פוסקת. "ואת וופל."
"וופל זה לא ירק." אני לא יודעת אם אצל ילדים אחרים בני שלוש יש את הווריד הזה שמפמפם על הרכה, אבל אצלי הוא מתחיל להראות סימני חיים. "אני אהיה מלפפון," אני מנסה לדבר איתה בהיגיון.
"לא. את וופל," היא עונה בשיוויון נפש.
"אני מלפפון!" הצווחה מרעידה את רחובות פתח תקווה.
היא לא מתרשמת. "וופל."
אני רוקעת ברגלי והפרצופון שלי, אדום יותר מהשיער, פועה בכאב: "מלפפון!"
"וופל," משיב השטן הקטן בלי להניד עפעף.
אוסף הנמשים האדום כבר מכוסה דמעות ונזלת, אבל הפה ממשיך לשאוג בקול צרוד: "מלפפון!"
שני ההורים שלי יחד, שני מבוגרים נגד פקעת עצבים קטנה אחת במשקל נוצה, בקושי מצליחים להחזיק אותי שלא אעשה משהו שכולנו נתחרט עליו.
בדרך הביתה אני כל כך עסוקה בבכי היסטרי, שהפעם אני אפילו לא מנסה לברוח לכביש.
מאשה ופקעת העצבים (מימין), בימים רגועים יותר
זה בסדר ג'ני. אם את מרגישה בתוך תוכך שאת מלפפון, אנחנו עדיין אוהבים אותך. אז מה שאת אדמונית. אם תתאמצי מספיק תוכלי להצליח מאוד בתור מלפפון ולהראות לכל הירוקים האלה מה ירק ומה לא. אם תאמיני בעצמך, תוכלי לכבוש את העולם (בחומץ או במלח, איך שאת מעדיפה)
ReplyDelete