קבוצת תמיכה לנפגעי תיעוב עצמי

אני: "אאאהה! הם קיבלו אותי! אמא'לה!"

המלאך-בדמות-אדם-שבחר-לקשור-את-גורלו-בגורלי-המריר: "… זה לא משהו טוב?"

אני: "כן. לא. לא יודעת. איך הם קיבלו אותי? חשבתי שאין לי סיכוי. ועכשיו אני צריכה לנסוע לשם. וזה ביפו… מה אני אמורה לעשות?!"

המבאשלאגב"ה: "להיכנס לפאניקה כמובן. זו דרך הפעולה ההגיונית היחידה בנסיבות האלה."

אני: "ירצחו, ידקרו ויאנסו אותי שם! ואני אפילו לא יודעת באיזה סדר!"

המבאשלאגב"ה: "עזבי רגע את זה שזה ביפו…"

אני: "זה ביפו!"

המבאשלאגב"ה: "כך הבנתי. אבל אם נגיד היית אדם שפו… אם זה לא היה ביפו. רצית להתקבל, נכון?"

בחירת לב המבאשלאגב"ה: "כן! ברור! מאד! וזה ביפו…"

המבאשלאגב"ה: "היית מוכנה להוסיף למחיר של הקורס עלות של מונית, ולחזור כל פעם במונית?"

הקיסם בעין המבאשלאגב"ה: (בהכנעה) "כן. לא הייתי רוצה להסתובב ביפו בחושך."

פלאש פורוורד. מסתובבת ביפו. בחושך.

הסמארטפון ביד הרועדת מראה בבירור את הסמטה שאני צריכה, מסמן מסלול, אבל לא מראה את מיקומו של יצור מנומש עצבני עם חוש כיוון של עטלף חירש וסמארטפון ביד. ולמה, בשם כל זרועות הבצק של מפלצת הספגטי המעופפת, זמן ההליכה המשוער לא מתקצר? החרדה לוחצת לי על בלוטות ההיגיון וה-IQ שלי צונח עם כל צעד. בעוד מספר הדקות עולה בהדרגה מחמש לחמש עשרה, ההיגיון הגוסס מנסה לקודד לי משהו במורס. אני עוצרת לפענח את המסר, נעלבת מהשפה החריפה של מר היגיון, מכריזה שהוא לא ג'נטלמן ומתחילה ללכת בכיוון הנגדי. עכשיו ה- GPS עובד כמו שצריך.

או לפחות עבד כמו שצריך, עד שגיליתי שהוא מוביל אותי לעבר משהו שנראה כמו מוסך. באמצע הסמטה הנטושה ביותר עלי אדמות. בכח רצון של נזיר בודהיסטי אני מונעת את עצמי מלהטיח את הסמארטפון בדלתות הזכוכית שליד הכניסה למוסך. הדלתות חורקות שאריות של איזו מנטרה טיבטית כשאני נכנסת אל המערה המוארת שמעבר להן.    

אני ממלמלת חצי התנצלות ומצטרפת למה שנראה כמו שילוב של פגישת AA בגן ילדים אנתרופוסופי וסדנת העצמה אישית בדירה בפלורנטין, בניצוחם של רענן שקד ועומר ברק.

"קוראים לי ג'ני ואני הלכתי לאיבוד עם GPS."

פסל ראש האייל שתלוי משום מה על אחד הקירות מהנהן בהבנה. הצפרדע המתנפחת על המדף מולו היא בריה פחות מכילה. היא שותקת, אבל המבט שלה נראה לי קצת שיפוטי.

כבר השיעור הראשון היה פריצת דרך רצינית מבחינתי. רענן איבחן אותי מיד כבעלת אישיות נוירוטית עם נטיה להלקאה עצמית. באיזשהו אופן מעוות זה דווקא די החמיא לי. אולי כי תמיד ראיתי משהו מעט נוירוטי בטורים שלו עצמו, וזה נראה לי לא רע בכלל להידמות קצת לרענן שקד. אולי נוירוטיות היא בכלל תנאי מקדים לכתיבה טובה. או לפחות קטליזטור.

באותו שיעור גם גיליתי שעומר חולק את חיבתי להאנטר ס. תומפסון, ולארנסט המינגווי. יש לי הרגשה שהוא אפילו יזדהה עם הטענה שלי שאי אפשר לאהוב את תומפסון בלי לאהוב את המינגוויי. חבר של הסופרים שלי הוא אוטומטית חבר שלי. חבר שהעביר לי עכשיו דרישת שלום מידידים ותיקים ואהובים. כאילו הדוד האנטר וסבא ארנסט נתנו את ברכתם להשתתפות שלי בסדנה. למרות הסימנים הכחולים שמצייר כסא העץ השאול ממרתפי האינקוויזיציה על ישבני, אני מרגישה כמעט בבית.  

עומר ורענן אפילו הציעו לחכות איתי למונית שלי, והבטיחו לברוח בגבורה אם רק יעז מי מנבלי יפו לתקוף אותי. הגיבורים שיפו ראויה להם, אבל לא הגיבורים שהיא צריכה עכשיו.

הם אהבו את הקשקושים שנפלטו המקלדת שלי. על חלק מהקשקושים אני אפילו מוכנה לקחת אחריות. בשאר אני מאשימה את הילדות המחורבנת שלי, את האלימות בטלויזיה ואת מרילין מנסון.

משיעור לשיעור הסמקתי קצת פחות בכל פעם שהיה עלי לחשוף את יצירי עטי, הילדים המעוותים שלי. את אלה לא תמסור לאימוץ, לא תנטוש בפתח מנזר עם מכתב קורע לב. שחררתי אותם לעולם בגבורה והם חזרו עם ביקורות טובות. הפסקתי להכריז עליהם כמאומצים.

עדיין ניגשתי לכל טקסט מלאת חרדת ביצוע, אבל למדתי לשלב את ההיסטריה שלי בטקסט ולנופף בה בהתרסה. מכלול הבעיות הנפשיות שלי הפך לאוסף אבני בנין עבור הפרסונה הכותבת שלי. כל מה שדפוק אצלי הפך בהדרגה לאקסצנטריות חביבה, טביעת אצבע אישית, קווירקית ומשעשעת. אני לא פסיכית, אני פשוט מיוחדת. תמיד חשתי הנאה חולנית מסוימת מחשיפת צלקות הקרב שלי. עכשיו האקסהיביציוניסט הקטן שבי קיבל לגיטימציה.

המשוב מרענן ועומר הפך להיי-לייט של השבוע שלי. עכשיו בכל פעם ששגרת העבודה במשרד הפכה התאבדותית במיוחד, יכולתי לעיין שוב ושוב במילות השבח של המורים שלי. שלחתי את הטקסטים עם ההערות בגאווה לאמא, וגם היא שיבחה אותי, כמו שמעולם לא שיבחה אותי בילדותי. כבונוס נוסף, קיבלתי מגוון טקסטים משאר המשתתפים בקבוצת התמיכה שלי. לשם שינוי, היה לי משהו מעניין לקרוא במשרד.

עד סוף הסדנה כבר הרגשתי מספיק בנוח לחלוק מפניני ההומור השחור שלי עם הקבוצה, כולל אוסף בדיחות השואה והתינוקות המתים שלי. שש עשרה איש ואף אחד לא מציע לאשפז אותי בכפיה. והם עוד טוענים שאני יודעת לכתוב. כל העסק לוקח בסיבוב עשור פלוס של טיפול פסיכולוגי. מרגישה כמו אדם חדש. עד שיום אחד-

"אאאהה! ועכשיו הם רוצים שאני אכתוב על הסדנה הזאת!"