אתמול בערב עמדתי לכתוב משהו על הכאב שלי, על הגעגוע לחגים איך שהיו פעם, כשסבא וסבתא עוד היו איתנו. בעיקר לערב השנה האזרחית החדשה. לעזאזל, פעם אהבתי חגים. פעם אהבתי הרבה דברים.
אבל כל המועקה הזאת היתה פשוט גדולה עלי. הפעם הכאב שלי לא רהוט או פיוטי. הוא עילג, גולמי, חייתי כמעט. הרבה יותר מתחשק לי לשאוג ולבעוט בדברים מאשר לכתוב על זה.
חוץ מזה, הוא יהיה כאן גם מחר, וביום שאחריו, ובזה שלאחר מכן. יהיו לי עוד הרבה ימים לכתוב על כאב.
גם זכרונות ילדות שמחים לא התחשק לי להעלות באוב. זה נחמד להתחכך בשמיכת פוך רכה, אבל לא עם פצע פתוח. ואתמול הפצע היה פתוח. לרוב זו סתם עוד צלקת, אבל לא אתמול. לא כשאנשים זרים איחלו לי כל היום שנה אזרחית טובה, בלי לדעת כמה אהבתי את היום הזה אז, בלי לדעת שמה שהיה אז כבר לא יחזור, בלי לראות את מחושי הייאוש שאני שולחת לאחור, מנסה ללכוד פירורי חמימות ברשת קורים מתפוררת.
כשהתיישבתי מול המחשב השעה היתה אחרי אחת עשרה. בהיתי בעמוד הפייסבוק וניסיתי להבין איך בכלל כותבים על חור כזה בלב. עד שסחטתי מעצמי פסקה, הספירה לאחור כבר התחילה.
עשר… אוי, סתמו ילדים טיפשים… תשע… שמונה… 'סעמק, די עם הרעש הזה!...
כל החיים הם ספירה אומללה אחת לאחור. יש לי בבוקר תור לרופאה. הקוביות הוטלו זה מכבר. קודם סבתא. ואחר כך סבא. ועכשיו אני. ומה נשאר?
ארבע...
זין, אפילו פוסט סביר לשנה החדשה לא יישאר אחרי.
שלוש…
הפעם זה בטוח נגמר. ועד שהקיום שלי הפך לנסבל. עד שמצאתי…
שתיים…
אותו. אנחנו מסתובבים ממסכי המחשב שלנו. כי אולי זו רק חבורת ילדים בחוץ, אבל הספירה תקפה לכולם.
אחת…
ופתאום כל המרירות, העייפות, האומללות.. הן הזכרון. והמציאות היא כאן. היא האיש הנפלא הזה. האיש שלי. ואני שלו. ופאק, זה צ'יזי. אבל פאק, זה טוב.
"אתה מוציא לי את כל החשק לכתוב דברים מדכאים," אני מתלוננת. הוא צוחק.
"אתה חונק לי את המוזה!"
והממזר הנפלא שלי יודע מה כל אשה רוצה לשמוע: "תכף אני אחנוק גם אותך."
זוג פריקים עם חוש הומור מעוות. זה יותר מפריק אחד עם חור בלב.
אבל כל המועקה הזאת היתה פשוט גדולה עלי. הפעם הכאב שלי לא רהוט או פיוטי. הוא עילג, גולמי, חייתי כמעט. הרבה יותר מתחשק לי לשאוג ולבעוט בדברים מאשר לכתוב על זה.
חוץ מזה, הוא יהיה כאן גם מחר, וביום שאחריו, ובזה שלאחר מכן. יהיו לי עוד הרבה ימים לכתוב על כאב.
גם זכרונות ילדות שמחים לא התחשק לי להעלות באוב. זה נחמד להתחכך בשמיכת פוך רכה, אבל לא עם פצע פתוח. ואתמול הפצע היה פתוח. לרוב זו סתם עוד צלקת, אבל לא אתמול. לא כשאנשים זרים איחלו לי כל היום שנה אזרחית טובה, בלי לדעת כמה אהבתי את היום הזה אז, בלי לדעת שמה שהיה אז כבר לא יחזור, בלי לראות את מחושי הייאוש שאני שולחת לאחור, מנסה ללכוד פירורי חמימות ברשת קורים מתפוררת.
כשהתיישבתי מול המחשב השעה היתה אחרי אחת עשרה. בהיתי בעמוד הפייסבוק וניסיתי להבין איך בכלל כותבים על חור כזה בלב. עד שסחטתי מעצמי פסקה, הספירה לאחור כבר התחילה.
עשר… אוי, סתמו ילדים טיפשים… תשע… שמונה… 'סעמק, די עם הרעש הזה!...
כל החיים הם ספירה אומללה אחת לאחור. יש לי בבוקר תור לרופאה. הקוביות הוטלו זה מכבר. קודם סבתא. ואחר כך סבא. ועכשיו אני. ומה נשאר?
ארבע...
זין, אפילו פוסט סביר לשנה החדשה לא יישאר אחרי.
שלוש…
הפעם זה בטוח נגמר. ועד שהקיום שלי הפך לנסבל. עד שמצאתי…
שתיים…
אותו. אנחנו מסתובבים ממסכי המחשב שלנו. כי אולי זו רק חבורת ילדים בחוץ, אבל הספירה תקפה לכולם.
אחת…
ופתאום כל המרירות, העייפות, האומללות.. הן הזכרון. והמציאות היא כאן. היא האיש הנפלא הזה. האיש שלי. ואני שלו. ופאק, זה צ'יזי. אבל פאק, זה טוב.
"אתה מוציא לי את כל החשק לכתוב דברים מדכאים," אני מתלוננת. הוא צוחק.
"אתה חונק לי את המוזה!"
והממזר הנפלא שלי יודע מה כל אשה רוצה לשמוע: "תכף אני אחנוק גם אותך."
זוג פריקים עם חוש הומור מעוות. זה יותר מפריק אחד עם חור בלב.
.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.