עברו שנתיים מאז פרסמתי לאחרונה זכרונות מתקופת עבודתי בממכון שווינעדרעק. אבל כמו פלאשבקים מוויטנאם, הזכרונות שבים וצצים. אם אין לכם שמץ של מושג ירוק על מה אני מדברת, סיפורי וייטנאם שלי התחילו כאן.
שלא כמו הדובי הירוק מ-Happy Tree Friends, אני לא יוצאת למסע הרג עם כל פלאשבק כזה. אף אחד לא יתן לי נשק. מקלדת, לעומת זאת, נותנים בקלות לכל פסיכי שיבקש.
מזכירתו של פסיכופת- פרק 5
חיים סגור במשרד עם דיק כבר כמעט חצי שעה, ואני שרויה במצב רוח אופורי כמעט. בהנחה שתחושת אופוריה אמורה לכלול בתוכה את העקצוץ הקטן והגועלי הזה שאומר שבכל רגע הדלת עלולה להיפתח וכל זה ייגמר. אני מתמרנת להנאתי בין ניקוי המיילבוקס, חיפוש קטעי עיתונות רלוונטיים ודפדוף בתמונות של אנשים שחברים של חברים שלהם היו פעם באותה כיתה עם חברים של האוגר של בת דודה שלישית שלי.
סיגלית שקועה בשיחת טלפון עם אמא שלה. היא מספרת לה בפעם המי יודע כמה איזה אדם נוראי חמותה וכמה קשה להתמודד איתה, וכמה חשוב שהיא, סיגלית, תעמיד אותה במקום כל פעם מחדש. גבירותי ורבותי, אנו גאים להציג: אילוף החמות, בכיכובה של האחת והיחידה: סיגלית סעדו. סיגלית מחזיקה אותה קצר, כי אין ברירה. אחרת היא ממררת לה את החיים. בפירוש ממררת לה את החיים. וזה לא בא בחשבון. אגב, דורית שוב בהיריון, ומזל מאד שמחה. ועכשיו גלית צריכה להאיץ כי דורית עוקפת אותה (צחקוק של נערות הממתיקות סוד). אבל עכשיו סיגלית צריכה לאסוף את אלמוגי מהמעון. היא שוב מצחקקת לתוך השפופרת, מנערת את תלתליה, ומוציאה את תיק האיפור הורוד שלה. הרי לא מתקבל על הדעת שתצא מהמשרד בלי לחדש את הליפ גלוס.
את ההזדמנות להתגנב לאכול בקפיטריה כבר פיספסתי ממילא, אז אני לועסת את הסלט שלי מול המחשב, בעוד הגברת מתארגנת. עד הרגע האחרון היא עוד מזמרת לכיווני פקודות במסווה של עצות ידידותיות. זה לא מעורר תיאבון, אבל זה גורם לי ללעוס את החסה חזק יותר. ולדמיין אותה מתפתלת בכאבים.
"ואל תשכחי לעדכן אותי לפני שאת הולכת,” היא מפזמת לבסוף.
"בטח, אתקשר לפני שאלך,” אני מבטיחה בין לעיסות חסה.
"ותשלחי לי בסוף היום את הקובץ עם המשימות של דיק, עם העתק לדיק.”
"בטח, אשלח. כמו כל יום.” הא לך עגבניה בת בליעל. תמותי. תמותי מוות נוראי בין שיני הטוחנות.
"טוב, אני צריכה לרוץ מוקדם היום, כדי לקחת את אלמוגי. תוודאי שדיק נכנס בזמן לפגישה עם שרי וקלודין. אם ב-15:55 הוא עדיין מדבר עם חיים, תדפקי על הדלת ותזכירי לו שבעוד חמש דקות שרי וקלודין מגיעות.”
"בסדר גמור.”
"כבר הזמנתי לדיק מונית למשרד החינוך. תוודאי שהוא ייצא ב-17:00.”
אני מהנהנת, ומרסקת פרוסת מלפפון חסרת מזל. טעם עשיר ומתכתי של דם טרי מתפשט בפי. טעמם המתוק של חיי אדם הנקרעים לגזרים בין שיני החדות...
רגע אחד... למלפפונים אין דם...
לעזאזל, שוב נשכתי את הלשון הארורה. בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו- סוג חדש של כאב לאוסף.
אני חוזרת לבהות במסך, בתקווה שרעשי הרקע ייפסקו. זה חסר סיכוי. הזנזונת נהנית מצליל קולה הרבה יותר משתיכוניסט חרמן נהנה משידורי הלילה של ערוץ האופנה. היא ממשיכה לזמר בעליצות את רשימת המטלות שעלי לבצע בהיעדרה, ואני ממשיכה לנעוץ את מזלג הפלסטיק בפיסת עגבניה בודדת. כשאני מצמצמת את העיניים ומטה את הראש ימינה, עלי החסה שסביב העגבניה מזכירים תלתלי בובה. אני נועצת את המזלג בדיוק במרכז והעגבניה נחצית לשניים.
את לא ממהרת, בובת-גומי-מהלכת-של-נימפומן-חולה-עגבת שכמותך? הממזר המנוזל שלך נרקב שם במעון בזמן שאני קשיבה לציוצים שלך!
כעבור נצח או שניים היא מבינה שלא תוכל להתחמק יותר מהפגישה עם גוש הנזלת הצווחני שהשריצה, חוטפת את התיק ושקית הנייר עם קופסת הפלסטיק מהסלט, ומדדה החוצה, בעודה שולחת חיוכים ונשיקות לכל שאר אסירי המשרד.
השעה 16:20, ואני דופקת על דלתו של דיק בפעם החמישית.
"דיק, קלודין ושרי מחכות לך. אמרת שתתעכב חמש דקות עם חיים, וכבר עברו עשרים. שרי צריכה ללכת עוד עשר דקות.”
מאחורי, שרי ממלמלת משהו על זה שהיא יכולה לחזור גם מחר.
"אז לא... רגע... הן יכול לבוא בחמש?”
"לא, דיק. שרי צריכה ללכת עוד עשר דקות. ואתה צריך לצאת בחמש למשרד החינוך, זוכר?”
"אז... הזמנת לי מונית?”
"סיגלית הזמינה לך.”
"אה, טוב.”
"אז מה לגבי שרי וקלודין? הן מחכות כאן כבר עשרים דקות ושרי צריכה ללכת.”
"אז רק עוד חמש דקות.”
"שרי צריכה ללכת עוד חמש דקות.”
"אז לא... למה?”
"אחזור מחר,” פוסקת שרי.
"רגע!” זועק דיק, כשהיא מתחילה להסתובב לכיוון היציאה. איש לא יימלט מטלפי הטינופת.
תחשבי על בירה קרה, אני מנסה לשכנע את עצמי. כן, הערב אלך לפאב שלי. אודין יודע שעבדתי קשה בשביל הבירה הזאת.
"לא... אבל צריך לעבוד על הדו"ח של ויסקונסין היום...”
"דיק, אמרתי שאוכל להיפגש לחצי שעה, אני צריכה ללכת לאסוף את הילדה מבית הספר.” טון הדיבור של שרי נשאר רגוע, למרות הכתמים הורדרדים שמבצבצים על לחייה.
"אז למה לא אמרתי לי? אז... צריך להודיע לי דברים כאלה...”
"אני הודעתי לך, ואמרתי לך שוב הבוקר. מראש רציתי לדחות את הפגישה למחר, אבל סיגלית אמרה שזה דחוף לך.”
עיני הקרפדה מחליקות על פני החדר, ונעצרות עלי.
"זה התפקיד שלך להודיע לי דברים כאלה, לא לחכות לרגע האחרון. אם את לא מגדיל ראש, אז אני לא יכול לסמוך עליך...”
משום מה קשה לי להאמין שלו רק סבלתי ממקרוצפליה היית מתייחס אלי כמו בן אדם.
"דפקתי על הדלת במיוחד, והודעתי לך. עוד לפני שסיימת עם חיים. ואז המשכתי להזכיר לך כל חמש דקות...”
הוא מגרד את פדחתו הצחיחה, מבטו בוהה אל הלא נודע. לרגע הצלילים היחידים שנשמעים בחדר הם גניחותיה של מערכת העיכול העתיקה.
אפילו הקרביים שלך כבר מנסים לרמוז שתאריך התפוגה שלך חלף.
קלודין מגניבה מבט אל השעון. שרי מחליפה צבעים. חיים מנצל את המהומה כדי להתגנב לאיטו לכיוון היציאה. דיק משמיע את מצמוץ השפתיים הדוחה הזה שלו. אני תוהה כמה מכות של מחורר מתכת יספיקו כדי לנפץ גלגולת. בהנחה שהדופן זקנה ושברירית. והמיכל חלול.
שרי שוברת את השתיקה. האינסטינקט האימהי חזק מאימת הדיק.
"אני כבר באיחור. והבטחתי לילדה שאגיע בזמן. נקבע פגישה מחר.”
בארשת של בדיחות דעת מאולצת, הבהמה הפרהיסטורית חושפת את ניביה בהבעה שמנסה להיות חיוך. יש משהו מצמרר בניסיון של מסיכת הגובלין הזו, שהאנושיות ממנה והלאה, לחקות הבעה אנושית. זה קצת כמו ב'מגרש השדים,' כשהילדה הקטנה מתחילה לשאוג גסויות בקול גברי עמוק.
"מה... אז הילדה לא יכולה לחזור לבד מבית ספר?” הוא פולט חריקת צחוק קטנה, כאילו אומר "הי, אני רק מתבדח...”
מתבדח התחת שלי.
"לא. היא לא יכולה.” אני מעריצה את הקור בקול שלה. היא חולפת על פני חיים, שנעמד כמו פסל תמים, ידיו שלובות מאחורי גבו, כאילו לא נע ממקומו. דג מלוח גרסת שווינעדרעק- משחק מהנה לכל המשפחה. מבדר עד כדי אובדניות.
ואז היו שלושה. שלושה חזרזירים חסרי ישע מול חזיר יבלות צמא דם עם מערכת עיכול רועשת. אני כמעט מצטערת שלא הצעתי לסיגלית ללכת לשמור במקומה על הספחת שפלטה מבין שפתיה התחתונות. אלה לפחות שותקים לפעמים אחרי שתי סטירות.
"אז... טוב. לא. בואו. נכנס לחדר ונעבוד על תכנית ויסקונסין,” פוקד רב-חזיר דיק.
"אבל אני לא הייתי מעורב בנושא...” מתחנן חיים על נפשו. עוד רגע קט ויתחיל לייבב משמע היה הספחת המנוזלת של סיגלית.
מעורב או לא מעורב, חיים בא איתנו. כולנו נכנסים לחדר הגאזים וכולנו מעבירים ניירת מפינה לפינה, ומקלידים בתורות רעיונות שדיק פולט. לפחות את אלה שהוא פולט בצורה ורבאלית. את השאר פשוט משתדלים לא לשאוף. ואז מגיעה השעה 17:00, ושלושתנו רואים בעיני רוחנו את הטנקים של בעלות הברית.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.