השבוע הבנתי שהמפלצת המיתית הזאת, שכולם קוראים לה בלוק כתיבה, זו שאוכלת מוזות קטנות שלא סיימו את הברוקולי שלהן, מולקת צוואריהם של רעיונות בעריסותיהם, ושואבת את תוכן גולגולתם של סופרים ומשוררים דרך אזניהם, היא אמיתית הרבה יותר משהיינו רוצים לחשוב. עוד לא יצא לי להיתקל בוידאו חובבני מטושטש עם אוסף פיקסלים שיכול להיות כל דבר החל בענף וכלה בפיל אפריקאי, ושכביכול מוכיח שבלוקי המפלצת נצפתה אי-שם ביערות הגשם של האמזונס, אבל אני יודעת שהיא שם. לא בהכרח ביערות האמזונס, ולא בהכרח נראית כמו ענף או כמו פיל, אבל חיה, נושמת, ובועטת. בהנחה שיש לה רגליים ומערכת נשימה כזו או אחרת.
עד היום, בכל פעם שהיה לי קשה להתחיל לכתוב, כל פעם שבהיתי בעמוד הלבן והנקי על המסך, ידעתי שזו עצלות ותו לא. אני יודעת בודאות שעד עכשיו זו הייתה עצלות, כי את המפלצת הזאת אני מכירה מקרוב מאד. היא חיה איתי, רובצת אצלי בראש מאז שאני זוכרת את עצמי. יש לה שם מערכת ישיבה נוחה, טלויזיה עם חיבור ליס ולהוט במקביל, ומלוא הסטנד מגזינים.
אבל הפעם היא לא אשמה. היא בכלל באמצע מרתון של בנות גילמור עכשיו, וחוץ מזה, היא שוב שותה מהבוקר. כבר שמונה שנים שאני עובדת תשע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, והיא עדין לא התרגלה. מאז התחלתי להוסיף פעילויות העשרה אחרי העבודה, היא בכלל בקושי מדברת איתי.
לא, זו לא היא הפעם. הפעם הסתבכתי עם יישות אימתנית וחזקה הרבה יותר. הערתי שלא מדעת יצור בלהות עתיק שלאבקראפט לא חלם עליו. בלי שום לחשים או ספרי כישוף, מצאתי בלא משים את הדרך לזמן את קת'ולהו האגדי והוא קרע לגזרים כל טיפת השראה בין זרועות התמנון שלו.
זה היה פשוט. כל כך פשוט שהעצלות עצמה היתה יכולה לעשות את זה. בסך הכל הייתי צריכה לנסות לחשוב על נושא רציני לכתיבה. משהו גדול ומרעיש, משהו שלמדתי השבוע. התגלות מאגית כמעט, תפנית דרסטית בהלך המחשבה שלי. ישבתי וחיכיתי לה, להתגלות. סוף שבוע שלם ישבתי בשילוב רגלים בין ערימות קטורת ריחנית. ובמקום התגלות, קיבלתי את בלוקי המפלצת. זו הייתה מלכודת ואני נפלתי בה כמו עכברוש עיוור.
היא אפילו לא מאיימת במיוחד, בלוקי שלי. שום דבר בסגנון בופה פירות הים של לאבקראפט. סתם מתסכלת. יושבת שם כמו גולם ומסתכלת עלי עם חיוך דבילי. ואני מבינה שלא מתוך רוע היא אוכלת מוזות קטנות וחמודות. היא פשוט רעבה. ומשועממת. והלחיים הוורדרדות שלהן פשוט נראות כל כך טעימות.
היא שותקת. בדיוק באותו אופן שבו אני שותקת כששואלים אותי, "אז מה קורה?"
גם אם אני באמצע שטף דיבור בלתי נלאה בנושא שקרוב לליבי, מציף את מוחי וכנראה מחלחל גם לריאות, תשאלו אותי מה שלומי, או תגידו לי לספר משהו ובום. הרגתם אותי. בלוקי מתיישבת עלי, ומתרווחת בנונשאלנטיות בעודה מוציאה חתיכות קטנות של בשר מוזות מהשיניים עם קיסם עץ.
"ספרי לי משהו," אומר החיוך האימבצילי הזה שלה. "מבטיחה שאקשיב."
ואני תוהה איך חיוך יכול להיות כל כך מטומטם וכל כך מתריס בעת ובעונה אחת. אנחנו יושבות דקות ארוכות, בוהות זו בזו. מנסות לא למצמץ. החיוך שלה לא משתנה ובכל זאת הוא מעצבן אותי יותר עם כל שניה שעוברת.
"מה את רוצה ממני?!" אני צועקת בסופו של דבר לתוך הפנים חסרות הצורה.
"עד עכשיו לא הבנת?" היא מדברת לראשונה מאז הופיעה והקול שלה קצת צרוד, אבל לא בלתי נעים. "אני המוזה שלך."
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.