Showing posts with label family. Show all posts
Showing posts with label family. Show all posts

Saturday, November 14, 2020

אשמה של ילדים

 היום רצחתי בן אדם. ילד קטן, מהמצחיקים האלה שעוד לא הולכים כל כך יציב. חזרזירי ודי חמוד, טיפה יותר גדול מדני, האח התינוק שלי. הוא לא היה יפה כמו דני אבל היה לו פרצוף מצחיק ולחיים עגולות כמו כדורים פורחים. ממש לא רציתי להרוג אותו.

דני עוד לא ממש יכול לשחק עם הילדים האחרים. השארנו אותו בבית עם סבא וסבתא. לילד כנראה אין סבא וסבתא שישמרו עליו, אז ההורים שלו הביאו אותו איתם. הם לא יכלו לדעת שאני לא כמו האחרים. אני רק בת שבע, אבל למפלצות אין גיל.

אפילו את דני שלנו כמעט הרגתי פעם, כשהוא היה רק בן כמה חודשים. הוא היה תולעת שמנמנה שרק שכבה על הבטן. אהבתי אותו מהרגע שהגיע, אבל הוא לא היה מעניין במיוחד. אז ניצלתי את העובדה שיש לנו תולעת חדשה כזאת, שלא זזה הרבה והיא בדיוק בגובה הנכון לקפוץ מעליה. עד שאבא שלי ראה מה אני עושה. שעות אחר כך עוד רעדתי מהצעקות.

הילד שהרגתי כבר ידע להתרוצץ בעצמו, ואם ממש מתאמצים אפשר היה להבין מה הוא אומר. הכירו לי אותו יחד עם שאר הילדים. כולם בנים ובנות של חברים ותיקים של אבא. המבוגרים כולם עבדו או למדו יחד בבלורוס. פעם בשנה, כולנו נפגשים בבית של אחת המשפחות. לחלק מהילדים במפגשים האלה כבר התרגלתי ואני די אוהבת לבוא אליהם.

חוץ מזה תמיד יש עוגת שוקולד גדולה לקינוח. פעם אפילו נתנו לי לראות איך מקשטים את העוגה. באותו יום, שתי הבנות האהובות עלי, שהן בעצם כבר בתיכון ולא ממש ילדות, לקחו אותי בסתר למטבח. יש להן קול נעים של נשים צעירות והשיחות שלהן מסתוריות ונפלאות גם אם אני לא ממש מבינה אותן, ואולי דווקא בגלל זה. הן תמיד מחייכות אלי כמו שאף אחד אחר לא מחייך, חיוכים שגורמים להרגיש שאני די קטנה וחמודה. והן יפות כמו שאני אף פעם לא אהיה. הן מילאו שקיות ניילון משולשות בשני סוגי קצפת, וחיברו מכשירי פלסטיק קטנים בקצה. הקצפת יצאה בצורת פרחים לבנים יפים כמו עננים ופרחי שוקולד חומים ורכים.

אבא אמר לי לזכור בדיוק כל מה שהן עושות, כדי שאוכל אחר כך לגלות גם לו ולאמא את כל הסודות שלהן. ניסיתי לזכור הכל, כדי שגם אבא ואמא ידעו להכין פרחי קצפת נפלאים בשני צבעים. אבל הקצפת כבר הייתה מוכנה מראש, ולא ידעתי מה הכניסו פנימה. וגם אין לנו מכשירי פלסטיק קטנים. או שקיות משולשות.

לפני העוגה תמיד יש המון סלטים, אבל לא מהסוג עם הירקות. אלה סלטים אחרים, עם הרבה מיונז ותירס ומלפפון חמוץ, וטעם של חופש. לפעמים יש גם סנדוויצ'ים קטנטנים עם סרדינים וגבינה צהובה, ונקניקים. מהנקניקים אני לא אוכלת. אבא ואמא אמרו שהם לא כשרים, ואני פוחדת ממה שאלוהים יעשה למשפחה שלי אם אני אוכל מהם. 

פעם ניסיתי לאכול שניצל עם קוטג', ואלוהים לא עשה כלום, אבל הוא בטח היה עסוק בלהעניש מישהו אחר. אני לא אגיד את זה בקול רם גם עוד מיליון שנה, אבל אני די שונאת אותו, את האלוהים הזה.

במפגשים האלה אף פעם לא מדברים על אלוהים, ואף אחד אחר לא פוחד ממנו. אני קצת מרחמת על כל האנשים האלה שיקרו להם דברים נוראיים רק בגלל חתיכת נקניק, אבל גם די מקנאת בהם שהם לא יודעים את זה. הלוואי וגם לי לא היו מספרים על אלוהים.

אחרי האוכל המבוגרים נשארים לדבר בגינה, ואנחנו, הילדים, חוזרים לשחק. את החלק הקשה באמת המבוגרים כבר עשו בשבילנו. לי ולשאר הילדים כבר יש משהו במשותף, כך שאני מרגישה כמעט שייכת. אפילו הצעירים יותר, אלה שנולדו בארץ, כולם מדברים בבית את אותה השפה. כנראה לזה המורה בבית ספר מתכוונת כשהיא מדברת על שורשים. 

אבל זה לא רק זה. מה שחשוב עוד יותר זה מה שהילדים האלה לא יודעים. הם לא ראו אותי בבית הספר, בוכה כי קיבלתי 90 במבחן, או בבית, משחקת עם עצמי. הם לא יודעים שילדים בכיתה רבים כדי לא לשבת לידי. הם לא מכירים אותי מספיק כדי להבין כמה אני שונה מהם. כמה שלפעמים הידיים שלי נעשות קרות ודביקות מלחשוב שאולי משהו קרה לאבא ואמא, שם בחוץ בגינה עם שאר המבוגרים. כמה הבטן שלי מתכווצת מבפנים כשאני מנסה לא לחשוב על הדרך חזרה בחושך, כששלושתינו לבד במכונית הקטנה והבודדה על כביש שחור ועצום שלא נמצא באף עיר, אלא איפשהו בין ערים. כאילו מישהו גזר חורים במפה ומילא אותם בשלטים מטושטשים עם שמות של מקומות זרים. הידיים בוררות קוביות לגו, והראש רק חושב על תאונות דרכים, על מחבלים בדרך לירושלים, על דני הקטן שם לבד עם סבא וסבתא, שלא יודעים עברית כל כך טוב ולא יסתדרו בלעדינו. 

אני מתחזה. אני לא באמת ילדה. אני משהו שמנסה להיראות כמו כמו ילדה, אבל לא ממש מצליח. אני לא יודעת איך לעשות שהשיער שלי לא יעמוד לכל הצדדים, שהלחיים והסנטר לא יבלטו כמו אצל דודה זקנה עם נשיקות דביקות, שהעיניים שלי יראו פחות מסכנות ומטופשות. 

אני מנסה להתנהג כמו בן אדם. לענות בהגיון לשאלות של המבוגרים. להישמע פחות מטומטמת. לחייך. לא לבהות בחלל. לא מגיע להורים שלי שיחשבו שהבת שלהם מפגרת. ואולי דווקא כן. אולי אפילו מגיע להם שהבת שלהם רוצחת. אז פחות יפריע להם שאני לא מחייכת.

הילדים האחרים, אלה שלא צריך להזכיר להם לחייך, לא יודעים שיש פולש בחדר. שכתם של חושך בצורת ילדה מרגל אחרי תנועותיהם, מנסה לחקות את ההבעות שלהם. למרות גוש הקרח בבית החזה שלי, אני כמעט מצליחה להינות מהמשחק. עם הילדים הגדולים יותר אפילו די נוח לי.

אני כבר מתחילה לחשוב שהצלחתי לעבוד על כולם. שכנעתי אותם שמאחורי כל הפוני ציפי שביט הזה אני רק עוד ילדה בכיתה ב'. לא איזה טרול מכוער כמו באגדות, כזה שצריך היה להישאר מתחת לגשר. רצוי בתוך המים. שלא יפגע באף אחד. עם קצת מזל הייתי מצליחה לשקוע. אבל אני צריכה לזכור לעצום עיניים כשאני טובעת, שלא אתקע עם המבט הבוהה הדפוק הזה. המורה בבית ספר פעם אמרה להורים שלי שהמבט הזה מאד מטעה, כי אני דווקא ילדה מאד אינטליגנטית, וחבל.

ודווקא ברגע הזה, שבו גם אני כמעט מאמינה לעצמי שאני לא טרול ודי שמחה שלא טבעתי מתחת לגשר, הילד הקטן מחליט להצטרף למשחק. הוא מסתער על הצעצועים, פולט ריר ומלמולים מבין לחיי החזרזיר הנפוחות שלו. הוא כל כך שמן שבקושי רואים שיש לו עיניים. צוואר אין לו בכלל. האצבעות העבות והמגושמות שלו כאילו נועדו לרסק כל דבר שהוא נוגע בו. 

אנחנו מנסים להרחיק אותו, לתת לו כמה צעצועים משלו, אבל היצר ההרסני שלו לא נרגע. הוא רוצה הכל ועכשיו. בעיקר הוא רוצה את חלקי הלגו שאני מנסה לבנות מהם בית. הוא יוצא לא רע בינתיים, עם מדשאה ירוקה ומספיק לבנים אדומות לבסיס ישר ואחיד, וקירות לבנים חלקים. החלל בפנים נראה שקט ובטוח, ועוד מעט אפשר יהיה לחבר את הגג. 

אבל לחזיר הקטן לא אכפת מהבית שלי. הוא רוצה רק דבר אחד. להשמיד. ואז לדרוש את הדבר הבא שמישהו בנה. ולהשמיד גם אותו. עד שלא ישאר שום דבר להשמיד, ואז הוא ישתעמם ויתחיל ליבב. 

הוא לא מתקרב מהר במיוחד, אבל הרגל שלי נרדמה מישיבה, ואני לא יכולה לקום ולהתרחק. 

רק רציתי להזיז אותו הצידה, להסיט את עוצמת ההדף. שכחתי כמה לא יציבים הם יכולים להיות. רגע אחד הוא שועט לעבר בית הפלסטיק הקטן שלי, ורגע אחר כך העולם כולו מתפוצץ.

הוא נפל ישר לתוך ארגז הצעצועים והרעש כל כך חזק שאני בטוחה שבעוד שניה ירוצו לחדר כל המבוגרים ויגרשו אותי לרחוב. או יותר גרוע. אולי יקחו אותי לכלא. אני לא יודעת מה עושים לילדים רוצחים. 

הבלאגן בארגז לא מפסיק לצווח. הרגליים הקטנות מתנופפות באוויר, ואני פוחדת להסתכל פנימה. פוחדת לראות דם. פוחדת לראות בובה מרוסקת במקום שבו היה קודם ילד. 

הוא מטפס החוצה וצורח כל הדרך אל הדלת, ומשם אל הגינה, להורים. עכשיו הם בטוח יבואו. אין דם בארגז, אבל בטוח שברתי אותו. ילדים קטנים הם שבירים. הוא מטומטם מכדי לדעת את זה, אבל הגולגולת שלו מרוסקת. זה רק עניין של זמן עד שהוא ישים לב וימות.

התה מוכן, והילדים רצים החוצה לאכול קינוח. אני רק חושבת איך להשאיר בפנים את הארוחה. מי נותן קינוח לרוצחים, בכל מקרה? 

אני מסתובבת בחדר ומרגישה את גוש המתכת בגרון שלי מתהדק. הבטן שלי מלאה אבנים, אבל אני לא מפסיקה ללכת. סיבוב אחד סביב החדר, וחזרה לארגז. אין דם. הכל בטח מסתתר בין חתיכות הפלסטיק. עוד סיבוב. שוב לארגז. פוחדת להזיז את מטוס הצעצוע. מתחתיו מציץ חלק לגו אדום. אני חושבת שזה לגו. אבל אני לא רוצה לבדוק.

מעבר לחלון אני שומעת קולות שיחה, נקישת מזלגות, שקשוק ספלים וקולות צחוק. הילד כבר לא בוכה. עכשיו הוא בטוח מת. בעוד רגע הם יפרצו לחדר ויגררו אותי החוצה. הם יראו לי את הגופה הקטנה. יזמינו משטרה. אני לעולם לא אראה יותר את ההורים שלי, ואת סבא וסבתא, את דני.

עוד סיבוב. אני צריכה לשירותים אבל לא מעזה להתקרב לדלת. כואבת לי הבטן ואני מנסה לקרר אותה עם הידיים הקפואות שלי. זה לא עוזר. זו לא קוביית לגו בארגז. אני כבר בטוחה בזה.

אני רוצה לבכות, אבל לא מגיע לי. אותי לא זרקו לארגז מלא צעצועים חדים. מה יש לי לבכות? 

יש לי סחרחורת, אבל אני לא מצליחה להפסיק ללכת. החלון פתוח, אבל החדר נעשה מחניק.

לגו לא מגיע בכזה גוון של אדום.

הדלת נפתחת בקול נקישה. הלב קופץ אל הגרון שלי, ואני בולעת אותו חזרה. זה נגמר. אין לאן לברוח. אני מנסה להתחבא מאחורי הארגז, אבל אני יודעת שהם באו לקחת אותי. עכשיו הם יגלו שבנוסף לכל גם הרטבתי את התחתונים.

"מה את עושה פה לבד?" קול רך ומוכר. אמא שלי לא יודעת עדין. היא באה לחפש את הילדה הקטנה שלה. היא לא יודעת מה עשיתי.

"כלום."

"כולם בחוץ. יש עוגה."

כמה הייתי רוצה להתנהג כאילו כלום לא קרה. לבוא עם אמא החוצה. לטעום מהעוגה, למרות הבטן הכואבת. להיות ילדה קטנה, כמו שהיא רוצה שאהיה. אבל אני לא. ובחוץ יש ילד קטן ומת. ואמא שלו תנעץ בי את הציפורניים הורודות הארוכות שלה, ותצעק עלי מבין שפתי האודם המבריקות, הגדולות כמו של ליצן, ואמא שלי לא תוכל להציל אותי. וגם לא תרצה, כי לא מגנים על רוצחים.

"אני… משחקת."

"לבד?"

"לבד."

אני כמעט רוצה שהיא תגרור אותי החוצה בכח. שכל זה יגמר כבר. אבל היא רק אומרת שאני מצחיקה ושאבוא כשארצה. 

כשהדלת נסגרת אני באמת לבד. הייתי צריכה לטבוע מתחת לגשר.



Sunday, October 25, 2020

הנרות הללו

פחדתי מהרבה דברים בחיים שלי- הגיוניים והגיוניים פחות. בעיקר פחות.

הייתה תקופה שפחדתי שהאוטובוס לא יגיע. שאתעלף באמצע הרחוב ואף אחד לא יבוא לעזור לי. שאתעוור פתאום בשכונה זרה ולא אמצא עוד את הדרך הביתה.
פחדתי, ועודני פוחדת, מכל סוגי הסרטן. פחדתי מאיידס. בגיל צעיר יותר פחדתי מהחולירע ומהשחפת ועוד אינספור מחלות שכבר מאה שנים שאף אחד לא חושב לפחד מהן.
פחדתי ממתקפה גרעינית, וכימית, וביולוגית גם. ולאבד את אבא ואת אמא. ואת הדודה מרים (סתם, אין לי דודה כזאת. אבל אם הייתה, בחיי שהייתי פוחדת עליה).
פחדתי מעקרבים, עכבישים ונחשים. אני פוחדת פחד מוות ממים עכורים שהשד יודע מה שוכן בהם. תנינים, כרישים ואפילו קרפדות- הארסיות שבהן.
וכל הבייסיק שיט של מי שגדל בשנות התשעים: אוטובוסים מתפוצצים, דקירות, אבנים (משני הצדדים. גדלתי בירושלים ושמעתי שאבנים כשרות לא פחות כואבות).
ואלוהים. שיט כמה שפחדתי מאלוהים. הבן זונה רואה הכל, שומע מה שאני חושבת, רואה מה שאני מדמיינת. סטאלין מי, ביץ?

אבל הנה אחד שלא ציפיתם למצוא ברשימה הזאת: נרות שבת.
מי מפחד מפאקינג נרות שבת? תשאלו. פאקינג ג'ני בת 14, אני אענה.
ולא, זה לא היה פחד משריפה, או מכוויות, או משאיפת עשן.
זה היה מי שעומד מאחורי הנרות. אותו אלוהים מכמה פסקאות קודם. אותו אחד שרואה הכל ושומע הכל ומחפש על מה להעניש ונהנה מזה כמו שהמרקיז דה סאד לא נהנה מאף אחת מהזונות שהרג.
קרה מקרה ואחת הנשים הדתיות שאמא עבדה איתן (ירושלים, זוכרים?) רצתה לעשות מעשה טוב (הדרך לגיהנום, זוכרים?) ולדווח לאמא שמשאלות שמביעים כשמביטים בנרות שבת מתגשמות.
הכל טוב ויפה, אבל אלוהים הוא לא סנטה קלאוס. אם הרודן הסאדיסט הזה מגשים משאלות, הרי שעלינו לצפות לדג'ין מרושע נוסח הבחור ב-Wishmaster. מהסוג שהופך נשים לבובות חלון ראווה והורג את עורך הדין שלך באמצעות פעלולים אקרובטיים בלתי אפשריים כשאתה מאחל לו "to go fuck himself."
אז הראש הקטן והחולה שלי הלך ישירות אל הפחד הכי גדול מכל הפחדים: הפחד לאבד את אמא. והפחד הזה הפך למחשבה רפטטיבית-אובססיבית שצצה בכל פעם שהגפרור נוגע בפתיל נר של שבת. "שאמא תמות."

טקס הדלקת הנרות הפך לגיהנום פרטי עבורי. ההורים, שפחדו מזעמו של האל לא פחות ממני, לא הסכימו בשום פנים לוותר על שלהבות השאול האלה. דיני נגזר. נאלצתי לסבול את נוכחות מנורות הדג'ין הארורות שבוע אחר שבוע, גם אם נמלטתי מטקס ההדלקה.

היום דיברנו על אותם נרות ארורים עם הפסיכולוגית.
"את יודעת," אמרתי לפתע. "השילוב הזה של ישות אלוהית מפלצתית, אש וילדים... את יודעת על מה זה גורם לי לחשוב פתאום?"
"עמדתי להגיד את זה בעצמי," היא עונה. "חששתי שתגידי שאני דוחפת את האנלוגיה רחוק מדי."
אבל לא. גיא בן הינום לא רחוק בכלל מהמקום בו גדלתי. באותה העיר עצמה, עשרים דקות נסיעה בלי פקקים.

"איך את מרגישה עכשיו?" היא שאלה בסוף הפגישה.
"אני צריכה בירה."

שתיתי שלוש.



Saturday, September 22, 2018

ניכור היתוך

גן עיריה בשכונת קריית היובל בירושלים. השנה שנת 1992. רותי הגננת במצב רוח מעשי מהרגיל. במהלך היום היא אפילו קמה מהכיסא פעם או פעמיים להעיף מבט על מעשיהם של כמה מהילדים.  
אתמול מישהו שלח לה תזכיר בנושא העמקת הקשר עם הדרדקים וחשיבות התקשורת איתם למען התפתחות תקינה ומניעת תסביכים נפשיים בעתיד. רותי מחליטה להתחיל כבר היום.
בתור צעד ראשון, תלמד סוף כל סוף את שמות ילדי הגן. אפילו יש לה תוכנית. היא תעשה את זה במסווה של ניסיון לעלות על שורשי השמות. ככה אולי יחשבו ההורים שאכפת לה. ואם כבר מדברים על ההורים, סוף היום יהיה זמן מעולה. שבדיוק יתחילו להגיע באמצע ויראו אילו שיחות עומק מתנהלות אצלם בגן.
אבל קודם כל היא צריכה לטפל ברוסיה הג׳ינג׳ית הקטנה. נטע (או אולי נטלי?) אמרה שהג׳ינג׳ית שוב מדברת רוסית. רק בעיות מביאה הילדה הזאת. כל העולים האלה של השנים האחרונות- פשוט מכה. הילדים האחרים לא מבינים אותם, וזו לא רק השפה. הכל אצלם שונה, מלחיץ אפילו. זו תרבות אחרת. הם לא יודעים איך לחנך אותם, אלה.
מובן, יש גם אחרים. החברה הזאת של הג׳ינג׳ית, ולריה, דווקא השתלבה יפה. למה המוזרה הזו עם הפרצוף הוורוד מנמשים לא יכולה להיות כמוה? לחייך מדי פעם, קצת נימוס, קצת שמחת חיים. אבל לא, זאת כל הזמן עם הפרצוף החמוץ שלה, לא מדברת עם אף אחד. כאילו היא יותר טובה פה מכולם, לא לכבודה לחייך אליהם.
ואיזה מבט היא נתנה לרותי אתמול, כשהחצופה החליטה שהספגטי שהכינו במיוחד ביום בישול לא לטעמה, ורותי נזפה בה. סך הכל העירה לה על השיניים שלה, שבטח רקובות ממתקים. כל הילדה הזאת, כולה רק בעיות וכפיות טובה.
אולי מישהו צריך היה בכלל לקחת את הילדים הרוסים האלה מהמשפחות שלהם, לתת לאיזו משפחה ישראלית טובה. שתגדל אותם להיות נורמליים. לא ילדים כמו ולריה, אבל בעייתיים כמו הג'ינג'ית הזאת- שום דבר טוב לא ייצא מכאלה.
רותי מסיימת להבהיר לבעייתית שכאן בגן מדברים עברית, פה זה לא רוסיה. הג'ינג'ית, כרגיל, שותקת. עושה עין הרע עם המבט, טפו טפו לא עלינו. מזל שיש זמן לקפה וסיגריה לפני הריכוז של סוף היום. אלוהים יודע שרותי צריכה את זה, אחרי כזה מבט.
"חנה, תסדרי לי את הכיסאות ב-ח', בבקשה," היא זורקת לסייעת בדרך החוצה, לחצר. "אני מסיימת את הסיגריה ואז נאסוף אותם לריכוז ושלום על ישראל."
חנה פולטת אנחת רווחה. שעה אחרונה לפני השחרור.
"בואו, ילדים, מתחילים לאסוף את הפלסטלינה," היא מכריזה בענייניות. רותי לא יודעת מה הייתה עושה בלעדיה. מתנת שמים ממש, ברוך השם.
העיניים הצהובות הרעות של הג'ינג'ית מלוות את רותי כל הדרך החוצה. חתול שחור לא עושה כזה מזל רע כמו הילדה הזאת. הרסה את כל הפסקת הסיגריה. בכל מקום שתסתכל- הפרצוף החמוץ שלה. כמו איזה כישוף, לא עלינו.
רותי מכבה את הסיגריה על מעקה הבטון של ארגז החול, זורקת את הבדל לתוך כוס הקלקר הריקה וחוזרת אל תערובת הריחות של צבעי פנדה, ממרח השחר והנפיחות של כיתת הגן.
היא מרימה את תוף המרים מהמדף ועושה חצי סיבוב בין פינות המשחקים, מקישה כל העת על ידה השמאלית עם התוף. חנה עוברת בעקבותיה, מזמינה את אחרוני הקמים להניח את צעצועיהם ולהצטרף למעגל.
"ריכוז, ילדים! ריכוז!" קולה מנסה לגבור על רעשי המשחק וצלצולי התוף.
הסבב מתחיל לא רע בכלל. לנמוכה עם התלתלים השחורים קוראים סיון, על שם החודש שבו נולדה. תענוג שעוד יש מי שמכבד תאריך לידה עברי, פלא ממש. עם כל הלועז הזה, רותי לפעמים לא יודעת אם היא בישראל או באיזו אמריקה, לא אלוהים ולא מסורת.
הרזה עם הברכיים הבולטות, שמנוזל גם בקיץ, זה כפיר. כי אבא שלו רצה שיהיה חזק, כמו אריה. בהצלחה עם זה. רון וגיל זה קל. ההורים שמחו לקראתם הרבה יותר משרותי שמחה לראות אותם כל בוקר. גם שי היה חתיכת מתנה לאבא ואמא. גל זה כי אמא אוהבת את הים. שירה- כי אבא אוהב מוזיקה.
כאן מגיע תורן של שתי הרוסיות. אבל אלה, לך תדע איך הם נותנים שמות לילדים שלהם? רובם גם ככה לא רצויים, מגיעים לפני הנישואין, או בכלל בלי. רותי לא רוצה להתעסק עם כל העניין הזה.
"ולריה- זה לא שם ישראלי, אז לא נדבר על זה היום."
היא כבר עומדת לדלג הלאה, לגיא השובב. את השם שלו היא זוכרת טוב, כל היום הפרחח הזה עושה לה צרות. אבל לב טוב יש לו. רואים את זה, מהחיוך שלו. והורים כאלה מקסימים…
לפתע הג'ינג'ית קמה ממקומה. עיניה רושפות אש כתומה מבין הנמשים.
"השם שלי," היא צועקת, לא עוצרת לנשום, כאילו יודעת שעוד רגע ישתיקו אותה. "הוא על שם אמא של סבא שלי. קראו לה גניה!"

בשנה הבאה, מחליטה רותי, תעבוד בגן בלי עולים. רק בעיות עושים, אלה.

בריטים, ראוס!

עוד לא הספקנו לסגור את דלתות המונית, וחמי כבר שקוע בשיחה קולחת עם הנהג. זה לא שהוא אוהב בני אדם. לרוב הוא ואני עומדים כתף אל כתף בחזית מאוחדת של אנטיפתים למודי קרבות וחמורי סבר.
רק שאותו, משום מה, הם מסקרנים. קצת כמו חרק משונה שנקרה בדרכו של אנטומולוג נלהב. איפשהו בין שליפת הזכוכית המגדלת לנעיצת מחט התצוגה. פסיכולוג במקצועו ואנתרופולוג חובב- משהו בבריות הללו קוסם לו ברמת האינטלקט, אם לא ברמת הרגש.
הפרט שלפנינו, מקורו בפקיסטן. הוא הגיע עם משפחתו לדנמרק לפני שלושים וחמש שנה. האנגלית שבפיו מצויינת על אף המבטא הכבד- ככל הנראה דני, גם אם אוזני אבחנה אותו בתחילה כמבטא פקיסטני. אם בדעות הקדומות שלי אני מקפידה להתבייש, על אלה של אוזני אין לי שליטה.
בעלי ואני מחליפים גלגולי עיניים. הנטיה של אביו לתחקר אנשי שירות חפים מפשע אינה זרה לנו, אך המבוכה הנלווית ממאנת לדעוך עם השנים. ריפוד העור של המושבים מסרב לשאוב פנימה את ישבנינו המכווצים, לתת לנו מסתור זמני מזוועות האינטראקציה הכפויה.
חמותי, מצידה, מתענגת לסירוגין על רבבות דאגותיה ועל פלאי הארכיטקטורה המקומית. היא שולפת אותנו מעת לעת מבין כריות המושב כדי להפנות את תשומת ליבנו לחזית ארט נובו מוחשית מחד ואסון פוטנציאלי אי שם בעתיד מאידך.
בינתיים, השיחה במושב הקדמי לוקחת תפנית מסוכנת. אם יש משהו שחמי יותר אוהב מדיבוב קורבנות זרים, זה עיסוק בלתי נלאה בהיסטוריה הכאובה של עם ישראל. ואל אותם מחוזות שנויים במחלוקת נודדת כעת השיחה.
"גם אנחנו היינו תחת שלטון בריטי," מזכיר הנהג. "לולא הם, אפשר היה למנוע את הסכסוך בין הודו לפקיסטן. בכל מקום שהם שלטו בו- הם השאירו אחריהם מלחמות."
מבלי משים, מצטרף קולי לשיחה.
לא הרגשתי כך מאז אותו יום, אי אז בכיתה י"א, כשדיברתי לראשונה עם מי שעתידה הייתה להפוך לחברתי הטובה ביותר לאותה תקופה. מרגע שפרקתי בפניה את שנאתי לאקס שלה, הכל נעשה קל וטבעי כמו שיחה בין שני פעוטות בגן שעשועים ריק.
"היי, אתה לא צריך לספר לנו, הישראלים. תראה איזה בלאגן הם השאירו אחריהם אצלנו," האינטרוורט שבי יצא להפסקת צהריים מוקדמת. אני אפילו שוקלת להגיד משהו על חיבתו של לורנס איש ערב לגברים צעירים, עמדתו של החוק הבריטי בנושא, והובלת שני הגורמים שלעיל לפריחת הלאומיות הערבית. החלטתי להישאר על קרקע בטוחה ולקלל את האימפריאליזם בלי ללכלך על לאומיות ערבית. אחרי הכל, הבחור מוסלמי. חוץ מזה, למה לסבך סיטואציה נוחה עם אויב משותף אידאלי?
כאן הנהג מציע מחוות ידידות נוספת. תיירים צרפתיים, מסתבר, הם גסי הרוח שבלקוחות. ראשי סחרחר מנחת. אני חושבת על שיזופי לובסטר בוהקים, קולות חזקים וצורמים, פרצופים חמוצים והכלבה בניס שלא נתנה לי להשתמש בשירותי בית הקפה שלפני דקות בודדות ישבנו בו.

אז נכון, עקרון האויב של האויב שלי עתיק כמו האנושות עצמה. אבל להבין את התיאוריה מאחורי עלילות נוסח "היהודים התנקשו בצאר" זה דבר אחד. דבר שונה לחלוטין הוא להרגיש את הכפתורים נלחצים על לוח הבקרה שלך עצמך. לראות כל אחת מהנורות נדלקת בתורה. להתבייש קצת באנושיות הפשוטה שלך. ובכל זאת לצאת מהסיטואציה מדושן עונג, עם חבר חדש, זמני ככל שיהיה, בארץ זרה.

Thursday, December 14, 2017

משחק זיכרון

בואי נשחק ב-"זוכרת איך?"
לא כי פעם היה יותר טוב
פשוט כי היה.
כי גם אז היו הפסקות מהפחד.
כי גם היום, זה יעבור.
כי עצב ישן ממתיק עם השנים,
כי גם חרדות ההווה יהפכו לנוסטלגיה.
בית הקפה ההוא, (איך קראו לו?)
כבר מזמן איננו.
אבל בתי הקפה שכבר אינם הם היפים ביותר.
היה שם קסם
אחרת למה כל כך חיכיתי תמיד לשוקו המתוק מדי,
כנראה מקופסה, עם הרבה קצפת שלא ישימו לב?
עוגת התפוחים הייתה סבירה.
העוגה הסבירה הטעימה ביותר שאי פעם אכלתי.
ועוד קצפת.
היה צריך הרבה קצפת כדי לכסות כל כך הרבה פחד ילדותי.
היום כבר יש קצף בירה בשביל זה.
ובכל זאת, בשביל הצביטה הנעימה הזאת בגרון,

בואי נשחק "זוכרת איך?"

Tuesday, June 14, 2016

חתול ושמו יויו

מוקדש באהבה אינסופית לשלושת האנשים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת על הורות: אמא, ג'ס, ואחי הפצפון



"אמא, מה זה זין?"
"זה מהדברים שלאמא מותר להגיד ולך- לא."
"למה?"
"כי אתה ספחת קטנה."
"מה זה ספחת?"
"יש לך מזל שאתה כזה חמוד, טמבל."
"למה?"

גם אני שואלת את עצמי די הרבה, בשלוש השנים האחרונות. 
החלטתי לשמור אותו לא כדי לעשות למישהו דווקא, לא בהתרסה ולא מצדקנות. לא הפסקתי את ההריון מתוך אנוכיות גרידא. הייתי צריכה שינוי, והוא היה ההזדמנות שלי.
אבא שלו היה בחור נחמד. מופת של כבוד וערכים. אדם טוב, מוסרני ומיוסר. הייתי עוקרת את כל שיני הבינה שלי עם צבט בטרם אתן לו להתקרב לילד שלי.
הוא לא אמור היה לדעת. כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ כשראיתי את הפלוס הכחול על מקל הבדיקה. האמת נפלטה ברגע של ייאוש. לא יכולתי לשאת עוד את הדאגה בעיניים שלו אחרי כל סשן הקאות. הוא כאילו עמד ליד דלת השירותים בכל פעם, מצותת לתכולת קיבתי המתאבדת במי האסלה. 
הבנתי שאם יציע לקבוע לי תור לרופא עוד פעם אחת, אקיא עליו.
"עד כמה סתום אתה יכול להיות?!" הזעקה קורעת את דפנות הגרון הפצוע שלי. "אני בהריון. ואני הולכת."
"... אבל ברור שלא תפילי."
"אני שמחה מאד שברור לך. רק תראה לי רגע שוב את שטר הקניין שמוכיח את הבעלות שלך על הגוף שלי?"
"את צוחקת, נכון? את רוצה להגיד לי שלדעתך לאבא אין זכות דיבור בעניין?"
"מאמא'לה, כשתסחוב אותו תשעה חודשים בבטן ותתן לו לקרוע את הגוף שלך בדרך החוצה, אתה מוזמן לבוא לדבר איתי על זכויות."
"זה גם התינוק שלי!" הוא מתלהם, כמו שרק בחור נחמד יודע.
"זה לא תינוק של אף אחד. זה גוש תאים שתקוע בגוף שלי. ואם יום אחד הוא יהיה תינוק, הוא לא יהיה בעיה שלך, כי זה נגמר."
"רגע, מה? מה נגמר? את כועסת שהבעתי דעה בנושא?"
"זה נגמר מזמן. לא ידעתי איך… לא הייתה לי הזדמנות להגיד את זה."
"מאיפה זה הגיע פתאום? כל כך טוב לנו ביחד. את… את פשוט עייפה. וההורמונים…"
"אלה לא ההורמונים, וזו לא היסטריה. זו אני, ואני החלטתי. זה המוח הנשי הקטן והחמוד שלי. אומר לך שזה נגמר."
"אני לא מבין…! מתי? מתי החלטת? ולמה? זה משהו שעשיתי?" הוא נעמד ביני לבין הדלת, עצום ועלוב, כתיפיו הרחבות שמוטות בחוסר אונים תובעני, בלתי מתפשר. "תסבירי לי…"  
ניסיתי. ניסיתי להסביר אינסוף פעמים בחודשים האחרונים. הוא לא שמע כלום מרוב מאמץ להקשיב. ואז הוא דיבר ודיבר, עד שהשתקתי אותו עם סקס מכני עייף ונרדמתי עם ראש מבולבל, שלא זוכר למה העיניים בוכות.
כבדים ועיקשים הם כבלי האלטרואיזם. מי הטיפשה כפויית הטובה שתקום ותעזוב את התגלמות הטוב? האביר האצילי, שתמיד יעזור, גם אם תתחנני שיפסיק? אחד שמוכן להקריב הכל, שגם אותך יקריב באמונה שלמה על מזבח הקדושה שלו.
הוא קורקטי מכדי לתת לי עילה לצו הרחקה אפילו. רק עומד שם, כמו פעוט מגודל עם עיני המלאך הירוקות הרטובות שלו, ומתחנן כמו סמרטוט רצפה נטוש.
"תני לי עוד הזדמנות. בשביל שנינו. מה עשיתי לא בסדר?"
זו בדיוק הבעיה. בכל חייו האומללים לא העז לעשות שום דבר שסוטה ולו מילימטר אחד מגבולות הבסדר.
נחלצתי החוצה בדרך לא דרך. איימתי לקרוא למשטרה, להתאבד, ואז להרוג אותו. צעקתי עליו עלבונות שאחרון הנבלות לא ראוי להם. שיקרתי שבגדתי בו בכל הזדמנות אפשרית, שהוא הגעיל אותי מהנשיקה הראשונה. שהשתמשתי בו כדי להגיע לאח שלו, שכל הזמן הזה הוא היה רק פרס ניחומים עלוב. את האישום האחרון היה מטח בפני חדשות לבקרים בלאו הכי. זה כנראה היה קלף המילוט שלי. הוא התרסק כמו עגבניה על רצפת אבן.
כל אותו ערב הוא בכה לי בטלפון. הקשבתי, הרגעתי, הכלתי. אולי גם בי דבקה מעט מהקדושה המיוסרת שלו. כמו יבחוש מורעב, הוא מצץ וליקט כל טיפת נחמה מקולי, עד שנרגע וויתר. 
למחרת התקשר לינוק עוד מעט חמלה. ביום שלאחר מכן החלפתי מספר טלפון. אחרי חצי שנה העמסתי את הבטן העצומה שלי על משאית הובלות יחד עם כמה ארגזי ספרים ועברתי לעיר אחרת, זרה ושקטה יותר.

אני מכניסה בקבוק מים חדש אל הילקוט הקטן עם אזני הארנב, מניחה את קערת הקורנפלקס הריקה בכיור, ומבשרת לפעוט שמסיבת העיתונאים נגמרה. הוא קצת מאוכזב, ואפילו משמיע יבבה קטנה בעודי דוחסת אותו לתוך כתפיות הילקוט. אני לא אוהבת לאכזב אותו, אבל עדיף שיהיה מאוכזב משיהיה רעב כי אמא איחרה למשרד בפעם החמש-מאות החודש.
"יד."
הוא מושיט לי בהכנעה כף יד שמנמנה ואנחנו צועדים החוצה.
בדרך הוא רוצה לדעת למה לעצים יש עלים, למה מכוניות נוסעות על הכביש, למה אסור לגעת בגופה של הציפור, למה הוא מחרפן אותי, האם הציפור תבריא, ולמה הדודה שחנתה באמצע מעבר החציה היא בת זונה מטומטמת.
"לא, לא, לא. אנחנו לא אומרים דברים כאלה. רק אמא, ורק כשהיא ממש כועסת."
ילדים קטנים הם כמו סמארטפון מחורבן. מתעדים לנצח כל שטות שאתה עושה. לא משנה כמה פעמים אני מסבירה לדביל הקטן שמה שאמא אומרת בבית- או ברחוב, או בקניון, או באוטובוס- נשאר בבית, הוא בכל זאת ימצא דרך לגרום לגננת הזונה שלו להאמין שהוא גדל במעוז של פריצות והזנחה.
לכן כל בוקר אני מנסה להתגנב למעון בלי שהגננת תראה אותי. זה די מטומטם, כי בלאו הכי לא הייתי יוצאת משם בלי לוודא שהצוות מודע לקיומו של יוצא חלצי, שלא ישכחו לי אותו אחר כך בחצר כי לא ראו שהוא הגיע.
אובר-גננת לאה מזכירה לי את הרכזת שהיתה לי בתיכון. כל ייעודה בחיים הוא למצוא הזדמנויות לנזוף בי, כאילו הפרה הזקנה יודעת יותר טוב ממני איך לגדל את הילד שלי.
רק אתמול היא איגפה אותי כשניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הבוגד הקטן ולהגניב אותו החוצה בחסות המון ההורים הצרים על הכניסה.  
היא מסמנת לי שאחכה, ומפלסת את דרכה בין פעוטות עייפים, עוצרת מדי פעם ללטף ראש מיוזע, לטובת ההורים המתבוננים.
"הילד מתעקש שקוראים לו טמבל!" היא מסננת בלחש, משתדלת שלא למשוך את תשומת ליבם של שאר ההורים. 
היא מותחת את חיוך הגננת המעושה שלה עד שציפוי הסיד היבש מאיים להיסדק. עיגולי הסומק המביכים על לחייה בוערים בלהט דידקטי. עיניה השקועות בין קמטי המסקרה יורקות להבות תוכחה מטיפית. 
"את יודעת מה זה עושה לדימוי העצמי של ילדים בגיל הרך?!"
אני מעיפה מבט, לבדוק אם משהו בדימוי העצמי שלו השתנה מאז עזבנו את הבית בבוקר. הטמבל שלי רודף אחרי פעוט אחר, במעגלים, שניהם גועים בשאגות צחוק היסטרי. נראה לי די בריא.
"וכשהסברתי לו שזה לא מתאים, הוא החליט שקוראים לו חתלתול!"
מי ילד טוב של אמא?
"מי קורא לילד בשם של בעל חיים?!"
"אני לא יודעת, תשאלי את הורים של דב, או של לביא. חוץ מזה, חתלתול זה חמוד. אני לא קוראת לו תיקן, או קרציה, או, נגיד, פרה." 
אין לי מושג כמה פעמים הם השמיעו לו בלופ הקלטות של יובל המבולבל עד שהסכים להתפשר על 'יויו.'
"יש לו שם כל כך יפה ומיוחד. מה הבעיה לקרוא לו יוסף, או יוסי?"
ברגע שהבנתי שהוא נשאר, החלטתי לקרוא לו יוסי. על שם סבא שלי. קצת מיושן, אבל לפחות זה לא שם של סלע, או מקווה מים. מה גם ששם בלתי אופנתי מלמד אותך להגן על עצמך מגיל צעיר. בשבילי זה עבד.
אבל מאז שבקע לאוויר העולם, הוא בעיקר טמבל, או חתלתול. לפעמים יויו.
"שום בעיה," אני עונה למסיכת הטיח, ההולכת ותופחת מול עיני. "פשוט כרגע הוא בחר להיקרא יויו. זה עניין של הגדרה עצמית. הזכות של ילד לבחור איך להיקרא היא חלק אינטגרלי בהתפתחות הנפשית הבריאה שלו ובבנית הדימוי העצמי."
וואם! לזה לא ציפית, זונה.

בפעם אחרת היא החליטה שלגיטימי להעיר לי על כך שבחרתי שלא לימול אותו. 
"בינתיים הם לא שמים לב לדברים כאלה. אבל מתישהו הם יבינו. את באמת רוצה שהילד שלך ירגיש שונה, בגלל בחירה גחמנית שלך?"
אני עוצמת עיניים לרגע, ומזכירה לעצמי שליויו יש עוד שנה שלמה לבלות בגן הזה, שאין שום סיכוי למצוא לו מקום בגן אחר באמצע שנת הלימודים, ושהאשה הזאת מאד אומללה כי אף בן אנוש מעל גיל שלוש לעולם לא יתקרב אליה והיא תמות לבד בדירה הקטנה והמסודרת שלה, מבלי שתעבור ולו מחשבה מקורית אחת במוח הקטן והמסודר שלה, עד יומה האחרון. היא תרדם, לבד, כמו בכל לילה, שקועה במאמר פדגוגי משמים מאמצע המאה הקודמת, ולמחרת לא תהיה אף נפש חיה שתשים לב שהיא לא קמה. היא אדם קטן ועלוב, שדבקות בקונבנציות מיושנות היא הגשר הרעוע היחיד שלה לשאר האנושות, ולא ישאר אחריה שום דבר חוץ משם ותאריך על מצבה מאובקת. המחשבה על המצבה שלה מעודדת אותי, ואני מצליחה להמשיך בטון יחסית רגוע.
"ראשית, בתור אמא שלו, מחובתי לדאוג שתמיד ירגיש שונה, ונפלא ונאהב ויהי מה." היא מנסה לצטט משהו מאחד המאמרים העתיקים שלה בתגובה, אבל אני מרימה יד בתנועה כל כך סמכותית שלרגע אני בטוחה שנכנס בי דיבוק. אולי רוחה של זקנת שבט גאה מאיזשהי תרבות מטריארכלית עתיקה ואצילית. 
"ושנית," עולה מגרוני הקונטראלטו השליו, המעושן קמעה, של הרוח. "שנית, את אשת חינוך. אם אני לא טועה, מתפקידם של אנשי חינוך- לחנך. כדי שהדור הבא יהיה קצת פחות בור ואכזרי, פחות נשלט על-ידי סטיגמות פרימיטיביות. אולי פחות נוטה להגן על מנהגים אכזריים ופרימיטיביים." 
אני לא יודעת כמה מזה היא הבינה, אבל היא חושקת שיניים ונוצרת את לשונה.    

היום היא עסוקה מדי בפיוסו של גרגויל מייבב שנראה כמו הכלאה בין ניקולס קייג' לסטיב בושמי, כך שדרשת הבוקר נדחית להזדמנות אחרת. 
רינה, הסייעת עגולת הלחיים ניגשת אלינו עם חיוך לבבי ויויו רץ לחבק אותה. 
"בוקר טוב, יוספי," היא קוראת, מניפה אותו אל-על. היא כל כך מתוקה שלפעמים גם לי מתחשק קצת לרוץ לחבק אותה. אבל אני חוששת שהיא תהפוך את זה למנהג קבע, ותנסה לדבר איתי תוך כדי. למחוייבות כזו אני לא מוכנה. אני אומרת לה תודה רבה, מסמנת נשיקת אודם על הלחי של יויו, שיזכור שהוא שלי, ורצה אל עוד יום של מועקה משרדית. 

מצבורי המזל מהבוקר אוזלים לקראת השעה שלוש. אני כבר מתחילה להתארגן, כשהבוס מחליט להטיל מייל אחד אחרון לתוך התיבה שלי.
אגב גרבוץ אחר הצהריים שלו, הגיע הפוץ הנפוח למסקנה שחייו אינם שלמים בלי איזה דו"ח שעקרונית הייתי אמורה לסיים עד סוף השבוע, "אבל אמרת הבוקר שהוא כמעט מוכן, נכון? הייתי רוצה לעבור עליו כבר היום. תגישי לי אותו עד סוף היום, בבקשה."
אני מקללת מקרב לב את הפה הגדול שלי ואת הזין הקטן שלו, אבל מרגע שהמייל נפתח אין דרך חזרה. ההתראה האוטומטית כבר נשלחה ודיני נחרץ. אני מוותרת על פיפי אחרון לדרך, מוודאת שהתיק מוכן לפינוי מיידי ומתחילה להקליד טעויות אל קובץ האקסל כאילו הגסטאפו המזדיין נושף בעורפי.
תוך חצי שעה אני בחוץ, אבל הנזק כבר נעשה. עד שאני מגיעה, המעון כמעט ריק.
הזקנה שועטת לעברי כמו ארבעת פרשי האפוקליפסה.
"את מוכרחה לדבר עם יוספי."
"אני תמיד שמחה לדבר איתו. יש לך רעיון לנושא ספציפי?" לא רק לילדים מותר להיות במצב רוח דווקא כשהם עייפים. חוץ מזה, השלפוחית שלי מתפוצצת.
היא חושפת שיניים בעווית עצבנית ששאפה להיות חיוך אבל אף אחד לא האמין בה. 
"הוא הרביץ לחבר היום."
בינתיים מושא השיחה ניגש אלי ומתחכך ברגלי. "מעיין לא חבר שלי," הוא מושך באפו. אני מתכופפת לחבק אותו וליבי נכמר למראה העיניים האדמדמות והאף הרטוב. הוא רואה שעומדים לרחם עליו, אז הוא משרבב את השפה התחתונה בהדגשה ומתחיל לייבב.
"מסכני קטן שלי. ספר לאמא…"
"הוא צריך להבין שאלימות זו לא הדרך."
מוזר, כי ברגעים אלא ממש זו נראית לי בדיוק הדרך. לנשום, אני מזכירה לעצמי. לדמיין מצבה. האשה אומללה. תמות לבד. לא סופקה מזה חמישה עשורים.
"אני רוצה לשמוע את הגירסה של הבן שלי קודם, אם לא אכפת לך. ספר לאמא מה קרה, יויו."
"מעיין הרביייייייייייייייץ לייייייייי….!"
"ואתה היית צריך לבוא לספר לי! אנחנו לא מחזירים." גועה הזונה בהחלטיות. המבט שלי כנראה אומר כל מה שאני מנסה לא להגיד, כי היא משתתקת.
"אמא אוהבת אותך מאד, חמוד שלי." ובלחש, "אני תמיד בצד שלך. אמא תטפל בזה. לא לדאוג מתוקי."
הוא מנגב דמעות ונזלת על הכתף שלי, ואני פונה לזונה, שכבר קרובה להתפוצץ.
"אני בטוחה שטיפלת בסיטואציה בצורה הכי מקצועית שיכולת. אני רוצה להאמין שהילד שלי נמצא בידיים טובות. אני שמחה שאת פועלת כדי למנוע אלימות בגן. ליויו מעולם לא היו בעיות עם ילדים אחרים, אבל אני אדבר איתו. בינתיים כולנו קצת עייפים. מחר יהיה יום חדש, נכון פיצקי?" הוא מניע את הפרצופון שלו כנגדי, אבל לא אומר כלום. "אני אשמח מאד אם תדברי גם עם ההורים של מעיין." זה הגרגויל, אם אני לא טועה. אני מאד מקווה שלאדונים קייג' ובושמי יש מה לומר להגנתם.

אנחנו הולכים בשקט, דרך המרכז המסחרי. בבית הקפה הקטן בפינה אני מסבירה שאמא חייבת פיפי, והוא ניאות לרדת. הוא מחכה לי בשקט בתא הקטן, עייף מכדי לנדנד. תחושת ההקלה היא שמימית, ואני מוכנה לחזור לתפקד כמבוגר אחראי.
אני מושיבה את הנאשם הננסי על כסא מולי, ומתאפקת שלא לצחוק למראה הארשת הרצינית ששורה עליו..
"אז מה בדיוק קרה במעון, עם מעיין? אני מבטיחה שלא אכעס, חמוד שלי." 
"הוא הרבייייייייי…."
"ששש, מתוקי. ספר לי כמו ילד גדול. יהיה לי יותר קל להבין."
הוא מושך באף בתנועה הארנבית הזאת שלו ומוחה את הטיפות מהריסים הארוכים באגרופיו הזעירים. 
"מעיין הרביץ לי."
"ומה קרה אחר כך? אמרת ללאה?"
הוא מהנהן במרץ.
"אמרתי! אמרתי שמעיין מרביץ!"
"ומה היא אמרה?"
"שאתרחק ממנו. ו… ואז... ואז הוא בא ושוב הרבייייייייייייייייייייייץ!"
"ואז החזרת לו?"
הוא שותק.
"זה בסדר מתוקי, אמא לא תכעס."
"דחפתי אותו."
"כדי שיפסיק?"
הוא מהנהן שוב. 
"אתה עשית את הדבר הנכון, חמוד שלי. זה טוב שיש כללים, וחשוב לשמור עליהם, אבל לפעמים אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשמור על הכללים ומישהו אחר פשוט לא מאפשר לנו. ואז, לפעמים, אנחנו צריכים להגן על עצמינו. אנחנו לא נספר את זה ללאה, כי התפקיד שלה הוא לשמור על הכללים. ולא נתווכח איתה. אבל מותר לנו לשמור על עצמינו. אם אין ברירה אחרת, והגננת לא עוזרת, אמא מרשה להחזיר. לא חזק, אבל מספיק כדי שהילד האחר יבין שלא מתעסקים איתך. זה נקרא להפעיל שיקול דעת. אמא מאד גאה בך."
הוא נראה קצת מבולבל, אז אני קונה לו גלידה כדי להבהיר את הנקודה. נראה שהוא די מרוצה.

"אנחנו נראה מומינים בבית?" התקרית עם החרא הקטן הזה מעיין נשכחה עם מריחת הגלידה הראשונה על הלחי שלו. אנחנו עוברים דרך הפארק. הוא רץ לפני בדילוגי ארנב קטנים, חוזר מדי פעם לוודא שאני עוד כאן.
"בטח, מתוקי."
מקור הבידור העיקרי של שנינו הוא גרוטאה עצומת מימדים, שלפני עשרים שנה עוד הייתה עונה לשם טלויזיה. חיברתי אותה למכשיר DVD, גם הוא כבר מזמן לא ילד. אין לנו ממיר או כבלים. צרבתי ליויו אוסף הולך וגדל של סרטי אנימציה מבית דיסני ופיקסאר, ואת כל העונות של המומינים. אני לא מההורים שפוחדים שאם הילד יראה תכניות טלויזיה טיפוסיות הוא יגדל להיות אלים. אני בעיקר לא רוצה שיגדל להיות אידיוט.
מאותה סיבה הוא גם לעולם לא ידע שמיץ פטל הוא ארנב ושיש בעולם אריות מטומטמים שחושבים שהם אוהבים תות. אני סומכת על מערכת החינוך שתדע לתת לו את כל הבינוניות שהוא זקוק לה. אצלי הוא דווקא נהנה מאד מספרות ילדים נישתית. קשקושים שוליים של אסטרד לינדגרן, טובה יאנסון וביאטריקס פוטר. לא יודעת אם במועצה הפדגוגית שמעו עליהן. 
"ותכיני לי שניצל תירס?"
"ועוד איך, חתלתול. אפילו שניים." הוא כנראה שכח שהבטן שלו מלאה גלידה. אבל הפולניה שבי תמיד שמחה לראות אותו אוכל. התפריט שלו כרגע לא מאד מגוון, אבל הוא תואם לא רע את היכולות הקולינריות שלי. נו שוין, אגניב לו קצת ברוקולי לפסטה בערב.

אני לא אוהבת להשאיר אותו יותר מדי זמן מחוץ לשדה הראיה שלי, גם כשאנחנו בבית. מצד שני, אני כל כך סחוטה ומיוזעת שהגועל לבדו שומר אותי ערה. מקלחת, אני מחליטה. רק אושיב את הטמבל לאכול ואז יהיו לי חמש דקות לעצמי.
אני חותכת את השניצל לקוביות, שופכת חצי בקבוק קטשופ על הצלחת ומפעילה את הטלויזיה. הוא מנסה לשנורר עוד קטשופ. 
"מתוקי, אנחנו בוחנים את הגבולות של אמא."
הוא הרבה יותר חכם משהוא נראה. הוא מבין טוב מאד מתי ללחוץ ומתי מוטב לוותר. היום הוא מחליט להסתפק בחצי בקבוק.
"אני כבר אצטרף אליך, חתולי. אמא רק תתקלח מהר."
אני חוטפת בקבוק בירה תרפויטי מהמקרר ורצה לחדר האמבטיה. שלוש דקות אחר כך אני כבר בחוץ, נוטפת מים ועטופה במגבת. אני לא יודעת מה גרם לי למהר יותר מהרגיל הפעם. אני לא מאמינה גדולה בהשגחה עליונה. לפעמים היסטריה היא פשוט מנגנון שימור יעיל.
הוא עומד ליד הטלויזיה, כמו הילדה בפולטרגייסט. רק שהוא גם מושך את המפלצת הענקית קדימה בידיו הקטנות.
אני לא זוכרת מתי זינקתי, איך תפסתי אותו בכח, איך המגבת נפלה. שבריר שניה מאוחר יותר הטלויזיה מרוסקת על הרצפה, מעלה עשן. בדיוק בנקודה בה עמד הילד שלי לפני רגע.
"רציתי לשחק עם המומינים," הוא פולט מבין זרועותי.
רבע שעה עוברת, ואז עשרים דקות, ושנינו עוד יושבים על הרצפה, עטופים במגבת הלחה, ומתייפחים. אני בוכה בגלל מה שיכול היה לקרות. הוא בוכה בשלב הזה בעיקר כי אני בוכה.
"טמבל טמבל טמבל שלי! חתלתולון חמודון של אמא. מתוקון יקר שלי. בחיים בחיים לא אשאיר אותך לבד יותר, אפילו לרגע. טמבל! אתה לא יודע שאתה כל מה שיש לי? אמא אוהבת אותך, אמא כל כך כל כך אוהבת אותך…"
הוא מושך באפו וחושב לרגע.
"למה?"


   


Tuesday, March 15, 2016

רוצחת

היום רצחתי ילד קטן. מהמצחיקים האלה שעוד לא הולכים כל כך יציב. חזרזירי ודי חמוד, טיפה יותר גדול מדני, האח התינוק שלי. הוא לא היה יפה כמו דני אבל היה לו פרצוף מצחיק ולחיים עגולות כמו כדורים פורחים. ממש לא רציתי להרוג אותו. דני עוד לא ממש יכול לשחק עם הילדים האחרים. השארנו אותו בבית עם סבא וסבתא. לילד כנראה אין סבא וסבתא שישמרו עליו, אז ההורים שלו הביאו אותו איתם. הם לא יכלו לדעת שאני לא כמו האחרים. אני רק בת שבע, אבל למפלצות אין גיל. אפילו את דני שלנו כמעט הרגתי פעם, כשהוא היה רק בן כמה חודשים. הוא היה תולעת שמנמנה שרק שכבה על הבטן. אהבתי אותו מהרגע שהגיע, אבל הוא לא היה מעניין במיוחד. אז ניצלתי את העובדה שיש לנו תולעת חדשה כזאת, שלא זזה הרבה והיא בדיוק בגובה הנכון לקפוץ מעליה. עד שאבא שלי ראה מה אני עושה. שעות אחר כך עוד רעדתי מהצעקות. הילד שהרגתי כבר ידע להתרוצץ בעצמו, ואם ממש מתאמצים אפשר היה להבין מה הוא אומר. הכירו לי אותו יחד עם שאר הילדים. כולם בנים ובנות של חברים ותיקים של אבא. המבוגרים כולם עבדו או למדו יחד בבלורוס. פעם בשנה, כולנו נפגשים בבית של אחת המשפחות. לחלק מהילדים במפגשים האלה כבר התרגלתי ואני די אוהבת לבוא אליהם. חוץ מזה תמיד יש עוגת שוקולד גדולה לקינוח. פעם אפילו נתנו לי לראות איך מקשטים את העוגה. באותו יום, שתי הבנות האהובות עלי, שהן בעצם כבר בתיכון ולא ממש ילדות, לקחו אותי בסתר למטבח. יש להן קול נעים של נשים צעירות והשיחות שלהן מסתוריות ונפלאות גם אם אני לא ממש מבינה אותן, ואולי דווקא בגלל זה. הן תמיד מחייכות אלי כמו שאף אחד אחר לא מחייך, חיוכים שגורמים להרגיש שאני די קטנה וחמודה. והן יפות כמו שאני אף פעם לא אהיה. הן מילאו שקיות ניילון משולשות בשני סוגי קצפת, וחיברו מכשירי פלסטיק קטנים בקצה. הקצפת יצאה בצורת פרחים לבנים יפים כמו עננים ופרחי שוקולד חומים ורכים. אבא אמר לי לזכור בדיוק כל מה שהן עושות, כדי שאוכל אחר כך לגלות גם לו ולאמא את כל הסודות שלהן. ניסיתי לזכור הכל, כדי שגם אבא ואמא ידעו להכין פרחי קצפת נפלאים בשני צבעים. אבל הקצפת כבר הייתה מוכנה מראש, ולא ידעתי מה הכניסו פנימה. וגם אין לנו מכשירי פלסטיק קטנים. או שקיות משולשות. לפני העוגה תמיד יש המון סלטים, אבל לא מהסוג עם הירקות. אלה סלטים אחרים, עם הרבה מיונז ותירס ומלפפון חמוץ, וטעם של חופש. לפעמים יש גם סנדויצ'ים קטנטנים עם סרדינים וגבינה צהובה, ונקניקים. מהנקניקים אני לא אוכלת. אבא ואמא אמרו שהם לא כשרים, ואני פוחדת ממה שאלוהים יעשה למשפחה שלי אם אני אוכל מהם. פעם ניסיתי לאכול שניצל עם קוטג', ואלוהים לא עשה כלום, אבל הוא בטח היה עסוק בלהעניש מישהו אחר. אני לא אגיד את זה בקול רם גם עוד מיליון שנה, אבל אני די שונאת אותו, את האלוהים הזה. במפגשים האלה אף פעם לא מדברים על אלוהים, ואף אחד אחר לא פוחד ממנו. אני קצת מרחמת על כל האנשים האלה שיקרו להם דברים נוראיים רק בגלל חתיכת נקניק, אבל גם די מקנאת בהם שהם לא יודעים את זה. הלוואי וגם לי לא היו מספרים על אלוהים. אחרי האוכל המבוגרים נשארים לדבר בגינה, ואנחנו, הילדים, חוזרים לשחק. את החלק הקשה באמת המבוגרים כבר עשו בשבילנו. לי ולשאר הילדים כבר יש משהו במשותף, כך שאני מרגישה כמעט שייכת. אפילו הצעירים יותר, אלה שנולדו בארץ, כולם מדברים בבית את אותה השפה. כנראה לזה המורה בבית ספר מתכוונת כשהיא מדברת על שורשים. אבל זה לא רק זה. מה שחשוב עוד יותר זה מה שהילדים האלה לא יודעים. הם לא ראו אותי בבית הספר, בוכה כי קיבלתי 90 במבחן, או בבית, משחקת עם עצמי. הם לא יודעים שילדים בכיתה רבים כדי לא לשבת לידי. הם לא מכירים אותי מספיק כדי להבין כמה אני שונה מהם. כמה שלפעמים הידיים שלי נעשות קרות ודביקות מלחשוב שאולי משהו קרה לאבא ואמא, שם בחוץ בגינה עם שאר המבוגרים. כמה הבטן שלי מתכווצת מבפנים כשאני מנסה לא לחשוב על הדרך חזרה בחושך, כששלושתינו לבד במכונית הקטנה והבודדה על כביש שחור ועצום שלא נמצא באף עיר, אלא איפשהו בין ערים. כאילו מישהו גזר חורים במפה ומילא אותם בשלטים מטושטשים עם שמות של מקומות זרים. הידיים בוררות קוביות לגו, והראש רק חושב על תאונות דרכים, על מחבלים בדרך לירושלים, על דני הקטן שם לבד עם סבא וסבתא, שלא יודעים עברית כל כך טוב ולא יסתדרו בלעדינו. אני מתחזה. אני לא באמת ילדה. אני משהו שמנסה להיראות כמו כמו ילדה, אבל לא ממש מצליח. אני לא יודעת איך לעשות שהשיער שלי לא יעמוד לכל הצדדים, שהלחיים והסנטר לא יבלטו כמו אצל דודה זקנה עם נשיקות דביקות, שהעיניים שלי יראו פחות מסכנות ומטופשות. אני מנסה להתנהג כמו בן אדם. לענות בהגיון לשאלות של המבוגרים. להשמע פחות מטומטמת. לחייך. לא לבהות בחלל. לא מגיע להורים שלי שיחשבו שהבת שלהם מפגרת. ואולי דווקא כן. אולי אפילו מגיע להם שהבת שלהם רוצחת. אז פחות יפריע להם שאני לא מחייכת. הילדים האחרים, אלה שלא צריך להזכיר להם לחייך, לא יודעים שיש פולש בחדר. שכתם של חושך בצורת ילדה מרגל אחרי תנועותיהם, מנסה לחקות את ההבעות שלהם. למרות גוש הקרח בבית החזה שלי, אני כמעט מצליחה להינות מהמשחק. עם הילדים הגדולים יותר אפילו די נוח לי. אני כבר מתחילה לחשוב שהצלחתי לעבוד על כולם. שכנעתי אותם שמאחורי כל הפוני ציפי שביט הזה אני רק עוד ילדה בכתה ב'. לא איזה טרול מכוער כמו באגדות, כזה שצריך היה להישאר מתחת לגשר. רצוי בתוך המים. שלא יפגע באף אחד. עם קצת מזל הייתי מצליחה לשקוע. אבל אני צריכה לזכור לעצום עיניים כשאני טובעת, שלא אתקע עם המבט הבוהה הדפוק הזה. המורה בבית ספר פעם אמרה להורים שלי שהמבט הזה מאד מטעה, כי אני דווקא ילדה מאד אינטליגנטית, וחבל. ודווקא ברגע הזה, שבו גם אני כמעט מאמינה לעצמי שאני לא טרול ודי שמחה שלא טבעתי מתחת לגשר, הילד הקטן מחליט להצטרף למשחק. הוא מסתער על הצעצועים, פולט ריר ומלמולים מבין לחיי החזרזיר הנפוחות שלו. הוא כל כך שמן שבקושי רואים שיש לו עיניים. צוואר אין לו בכלל. האצבעות העבות והמגושמות שלו כאילו נועדו לרסק כל דבר שהוא נוגע בו. אנחנו מנסים להרחיק אותו, לתת לו כמה צעצועים משלו, אבל היצר ההרסני שלו לא נרגע. הוא רוצה הכל ועכשיו. בעיקר הוא רוצה את חלקי הלגו שאני מנסה לבנות מהם בית. הוא יוצא לא רע בינתיים, עם מדשאה ירוקה ומספיק לבנים אדומות לבסיס ישר ואחיד, וקירות לבנים חלקים. החלל בפנים נראה שקט ובטוח, ועוד מעט אפשר יהיה לחבר את הגג. אבל לחזיר הקטן לא אכפת מהבית שלי. הוא רוצה רק דבר אחד. להשמיד. ואז לדרוש את הדבר הבא שמישהו בנה. ולהשמיד גם אותו. עד שלא ישאר שום דבר להשמיד, ואז הוא ישתעמם ויתחיל ליבב. הוא לא מתקרב מהר במיוחד, אבל הרגל שלי נרדמה מישיבה, ואני לא יכולה לקום ולהתרחק. רק רציתי להזיז אותו הצידה, להסיט את עוצמת ההדף. שכחתי כמה לא יציבים הם יכולים להיות. רגע אחד הוא שועט לעבר בית הפלסטיק הקטן שלי, ורגע אחר כך העולם כולו מתפוצץ. הוא נפל ישר לתוך ארגז הצעצועים והרעש כל כך חזק שאני בטוחה שבעוד שניה ירוצו לחדר כל המבוגרים ויגרשו אותי לרחוב. או יותר גרוע. אולי יקחו אותי לכלא. אני לא יודעת מה עושים לילדים רוצחים. הבלאגן בארגז לא מפסיק לצווח. הרגליים הקטנות מתנופפות באוויר, ואני פוחדת להסתכל פנימה. פוחדת לראות דם. פוחדת לראות בובה מרוסקת במקום שבו היה קודם ילד. הוא מטפס החוצה וצורח כל הדרך אל הדלת, ומשם אל הגינה, להורים. עכשיו הם בטוח יבואו. אין דם בארגז, אבל בטוח שברתי אותו. ילדים קטנים הם שבירים. הוא מטומטם מכדי לדעת את זה, אבל הגולגולת שלו מרוסקת. זה רק עניין של זמן עד שהוא ישים לב וימות. התה מוכן, והילדים רצים החוצה לאכול קינוח. אני רק חושבת איך להשאיר בפנים את הארוחה. מי נותן קינוח לרוצחים, בכל מקרה? אני מסתובבת בחדר ומרגישה את גוש המתכת בגרון שלי מתהדק. הבטן שלי מלאה אבנים, אבל אני לא מפסיקה ללכת. סיבוב אחד סביב החדר, וחזרה לארגז. אין דם. הכל בטח מסתתר בין חתיכות הפלסטיק. עוד סיבוב. שוב לארגז. פוחדת להזיז את מטוס הצעצוע. מתחתיו מציץ חלק לגו אדום. אני חושבת שזה לגו. אבל אני לא רוצה לבדוק. מעבר לחלון אני שומעת קולות שיחה, נקישת מזלגות, שקשוק ספלים וקולות צחוק. הילד כבר לא בוכה. עכשיו הוא בטוח מת. בעוד רגע הם יפרצו לחדר ויגררו אותי החוצה. הם יראו לי את הגופה הקטנה. יזמינו משטרה. אני לעולם לא אראה יותר את ההורים שלי, ואת סבא וסבתא, את דני. עוד סיבוב. אני צריכה לשירותים אבל לא מעזה להתקרב לדלת. כואבת לי הבטן ואני מנסה לקרר אותה עם הידיים הקפואות שלי. זה לא עוזר. זו לא קוביית לגו בארגז. אני כבר בטוחה בזה. אני רוצה לבכות, אבל לא מגיע לי. אותי לא זרקו לארגז מלא צעצועים חדים. מה יש לי לבכות? יש לי סחרחורת, אבל אני לא מצליחה להפסיק ללכת. החלון פתוח, אבל החדר נעשה מחניק. לגו לא מגיע בכזה גוון של אדום. הדלת נפתחת בקול נקישה. הלב קופץ אל הגרון שלי, ואני בולעת אותו חזרה. זה נגמר. אין לאן לברוח. אני מנסה להתחבא מאחורי הארגז, אבל אני יודעת שהם באו לקחת אותי. עכשיו הם יגלו שבנוסף להכל גם הרטבתי את התחתונים. "מה את עושה פה לבד?" קול רך ומוכר. אמא שלי לא יודעת עדין. היא באה לחפש את הילדה הקטנה שלה. היא לא יודעת מה עשיתי. "כלום." "כולם בחוץ. יש עוגה." כמה הייתי רוצה להתנהג כאילו כלום לא קרה. לבוא עם אמא החוצה. לטעום מהעוגה, למרות הבטן הכואבת. להיות ילדה קטנה, כמו שהיא רוצה שאהיה. אבל אני לא. ובחוץ יש ילד קטן ומת. והאמא שלו תנעץ בי את הציפורניים הורודות הארוכות שלה, ותצעק עלי מבין שפתי האודם המבריקות, הגדולות כמו של ליצן, ואמא שלי לא תוכל להציל אותי. וגם לא תרצה, כי לא מגנים על רוצחים. "אני… משחקת." "לבד?" "לבד." אני כמעט רוצה שהיא תגרור אותי החוצה בכח. שכל זה יגמר כבר. אבל היא רק אומרת שאני מצחיקה ושאבוא כשארצה. כשהדלת נסגרת אני באמת לבד. הייתי צריכה לטבוע מתחת לגשר.

Sunday, January 3, 2016

לשנה חופשיה ונטולת החלטות

הגעתי למסקנה שאין שום טעם לכתוב רשימות של החלטות לשנה החדשה. מאסתי בהכחשה ומיקוח והגעתי לשלב הקבלה, מבלי שאצא אי פעם משלב הדכאון. אני מוכנה להכיר בתבוסה, לכסות את מערומי עצלותי בעלה תאנה של כנות ולומר בפה מלא: החלטות תחילת שנה נידונו להפרה כבר עם בצבוץ עלעליהם הראשונים מבין מקשי המקלדת. לכן, במקום להזין את תסביך הנחיתות שלי בתיאור מעשי גבורה שקצרה ידי מעשות, אמנה את השיגי הצנועים מן השנה שחלפה.
כדי שארגיש באמת טוב עם עצמי, אתחיל באחד פחות צנוע. התחתנתי עם האיש שאני אוהבת. מוקפים באנשים היקרים לנו ביותר, כרתנו ברית של קודש נקי מפולחן. ניהלנו את הטקס כמו שאנחנו מנהלים את חיינו יחד: מופע קטן ואקסצנטרי של כנות אינפנטילית עם מינימום היענות לגחמות החברה, מינימום אורחים מזן "כי לא נעים לא להזמין," וכתוצאה מכך, מקסימום אכפתיות מצד מאה האורחים שבכל זאת נכחו, אפס ציביון דתי, זין גדול אחד לעבר הרבנות ועוד כמה קטנים לעבר מחוזות ה"כך יאה," הרבה בירה טובה בשבילי, והר קטן של גלידה בשבילו.
הצעתי לו נישואין עוד לפני שנה וחצי. אם אפשר לקרוא לרצף הברות סתומות בין יבבה רטובה להתייחפות מנוזלת "הצעה." הוא חיבר את היבבות שלי למשפטים, פיענח את הצופן בין ההתייפחויות, ואמר "כן." עכשיו שאני חושבת על זה, אולי הוא בכלל חשב שאמרתי משהו על כבשים ושיחי סירה קוצנית, והסכים לאיזה אקט קינקי שעוד ניאלץ לבצע. אבל למי אכפת? הוא היה שם בשביל הטקס, ולא נראה מבואס מהיעדר הכבשים. הנקודה היא שעכשיו זה רשמי. אנחנו משפחה. אנחנו צוות מטורלל אחד של שני אוספי תסביכים משלימים, וזה הרבה יותר נעים מלהיות גוש תסביכים בודד.
בשנה שחלפה גם יצאתי מהארון הפוליטי. או יותר נכון, מצאתי סוף כל סוף נישה פוליטית שאוכל לחיות איתה בשלום. אם לא נוח לי בשמאל מבחינה מצפונית, הגיע הזמן שאצטרף למאבק על ימין שפוי. השיוך הדתי שלי כבר נלקח ממני על ידי חבורת פנאטים חשוכים. שיבושם להם. אני לא צריכה חבר דמיוני כדי להסביר את גחמות הטבע והטמטום של האנושות. אבל על הזכות לדעות פוליטיות אני לא מוותרת. על אפו ועל חמתו של כל מי שפועה אחרת, יש ימין ליברלי. אמיר אוחנה ושרן השכל מדגמנים את הקולקציה החדשה ברגעים אלה ממש. והנה, כבר אני מפרה את הבטחתי הראשונה לשנה החדשה, ומבטיחה ברוב חוצפתי להתפקד לליכוד עוד השבוע.
הישג חשוב לא פחות של 2015 היה ההתגברות על החשש שלי מחוברות קומיקס. פשוט לא ידעתי איך לגשת לדבר הזה. היצירות האלה שעבור גיקים אחרים הן דבר המובן מעיליו, חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי, היו חידה בעיני. לא חשבתי שאי פעם אוכל למצוא את הריכוז והסבלנות לצרף אוסף תמונות נפרדות לכדי עלילה רציפה אחת. על אחת כמה וכמה שאוכל אי פעם להינות מכך. ובכן, 'סנדמן' של ניל גיימן הוכיח אחרת. אני מאוהבת ומצפה בקוצר רוח פנגירלי מוחלט לסרט. בעיקר אם השמועות נכונות ותום הידלסטון אכן יקבל את תפקיד מורפיוס.
ניסיתי גם לשחק במשחק וידאו, אבל זו כבר באמת לא כוס התה שלי. השימוש בשלט של הפלייסטיישן דומה מדי לנהיגה. ולא, עוד אין לי רשיון. תשאלו שוב בעוד עשור. על כל פנים, אולי פשוט הרצפה בארקהם אסיילום עקומה. כל האריחים השבורים האלה בטוח מפריעים לתנועה. היו לי חמש שניות של אושר כשגרמתי לבטמן להסתובב במעגלים כשגלימתו מתנופפת, אבל אחרי הסיבוב השלישי זה הפסיק להצחיק אותי.
ביתוק בתולי 'משחקי הכס' שלי, לעומת זאת, הפתיע אותי לטובה. אני לא מגיבה טוב לאלימות מינית, לכן נמנעתי כל השנים האלה מצפיה בסדרה. לתמהוני, בינתיים ההנאה מהאלימות שאינה מינית עולה בהרבה על הרתיעה שלי מאיזכורי האונס. עד כה התמודדתי לא רע גם עם רגשי הנחיתות שמעלות אצלי לרוב סצינות עירום נשי. בדרך כלל סצינות כאלה גורמות לי להרגיש מכוערת, וההרגשה גורמת לי להרגיש דפוקה. אבל זה רק כי אני באמת דפוקה.
אה, ולפני שבוע ניסיתי בפעם הראשונה עוגה עם קנאביס, באמסטרדם. זה לא טעים, אז נראה לי שלא אנסה שוב. זה גם לא ממש השפיע כי אנחנו חבורה של מעפנים. כל אחד לקח ביס וחצי ואז ישבנו בארשת רצינית וניסינו לנתח את ההשפעות. אחרי שעתיים הגענו למסקנה שהעוגה מקולקלת.

עד כה השנה שהייתה. אגב, אם אתם משחקים ארקהם, נסו פעם להסתובב במעגלים ולצייץ "I'm a pretty pretty princess." זה הרבה יותר מצחיק מעוגות קנאביס.

Saturday, January 17, 2015

כרוניקה של שריטה ידועה מראש

אישיות נוירוטית לא נבנית ביום אחד. זו יצירת אמנות שאתה עובד עליה שנים על גבי שנים. משיכת מכחול עצבנית אחת בכל פעם.
זו תערובת מדודה בדיוק פדנטי של תולדה וסביבה. לי היו כל התנאים הדרושים. הורים-ילדים בני עשור וציפורן, הגירה בגיל צעיר, לידה קשה עם ניתוק מחבלהתבור באיחור של עשור.
התבנית הבסיסית הייתה שם כבר מהשנים הראשונות. את כל מהותי כאדם אפשר לסכם באחר צהריים אחד לפני עשרים וחמש שנים. ברבע מהגובה הנוכחי שלי, כבר אז הצלחתי לאכלס כל טיפה מאותו מזג מחורבן.
"בואי נשחק שאנחנו ירקות," אומרת ה-BFF דאז. נקרא לה מאשה. כי באמת קראו לה מאשה, והיא לא עומדת לקרוא את זה. ואם כן, אז הא לך מאשה- תראי איזו פוצית היית בגיל שלוש.
גם אני הייתי בת שלוש, אז כל העניין של לשחק שאנחנו ירקות נשמע לי די מלהיב.
מאשה טיפוס שתלטני. "אני אהיה תפוח אדמה," היא פוסקת. "ואת וופל."
"וופל זה לא ירק." אני לא יודעת אם אצל ילדים אחרים בני שלוש יש את הווריד הזה שמפמפם על הרכה, אבל אצלי הוא מתחיל להראות סימני חיים. "אני אהיה מלפפון," אני מנסה לדבר איתה בהיגיון.
"לא. את וופל," היא עונה בשיוויון נפש.
"אני מלפפון!" הצווחה מרעידה את רחובות פתח תקווה.
היא לא מתרשמת. "וופל."
אני רוקעת ברגלי והפרצופון שלי, אדום יותר מהשיער, פועה בכאב: "מלפפון!"
"וופל," משיב השטן הקטן בלי להניד עפעף.
אוסף הנמשים האדום כבר מכוסה דמעות ונזלת, אבל הפה ממשיך לשאוג בקול צרוד: "מלפפון!"
שני ההורים שלי יחד, שני מבוגרים נגד פקעת עצבים קטנה אחת במשקל נוצה, בקושי מצליחים להחזיק אותי שלא אעשה משהו שכולנו נתחרט עליו.
בדרך הביתה אני כל כך עסוקה בבכי היסטרי, שהפעם אני אפילו לא מנסה לברוח לכביש.

מאשה ופקעת העצבים (מימין), בימים רגועים יותר

Thursday, January 1, 2015

?מי סופר


אתמול בערב עמדתי לכתוב משהו על הכאב שלי, על הגעגוע לחגים איך שהיו פעם, כשסבא וסבתא עוד היו איתנו. בעיקר לערב השנה האזרחית החדשה. לעזאזל, פעם אהבתי חגים. פעם אהבתי הרבה דברים. 
אבל כל המועקה הזאת היתה פשוט גדולה עלי. הפעם הכאב שלי לא רהוט או פיוטי. הוא עילג,  גולמי, חייתי כמעט. הרבה יותר מתחשק לי לשאוג ולבעוט בדברים מאשר לכתוב על זה. 
חוץ מזה, הוא יהיה כאן גם מחר, וביום שאחריו, ובזה שלאחר מכן. יהיו לי עוד הרבה ימים לכתוב על כאב.
גם זכרונות ילדות שמחים לא התחשק לי להעלות באוב. זה נחמד להתחכך בשמיכת פוך רכה, אבל לא עם פצע פתוח. ואתמול הפצע היה פתוח. לרוב זו סתם עוד צלקת, אבל לא אתמול. לא כשאנשים זרים איחלו לי כל היום שנה אזרחית טובה, בלי לדעת כמה אהבתי את היום הזה אז, בלי לדעת שמה שהיה אז כבר לא יחזור, בלי לראות את מחושי הייאוש שאני שולחת לאחור, מנסה ללכוד פירורי חמימות ברשת קורים מתפוררת.
כשהתיישבתי מול המחשב השעה היתה אחרי אחת עשרה. בהיתי בעמוד הפייסבוק וניסיתי להבין איך בכלל כותבים על חור כזה בלב. עד שסחטתי מעצמי פסקה, הספירה לאחור כבר התחילה.
עשר… אוי, סתמו ילדים טיפשים… תשע… שמונה… 'סעמק, די עם הרעש הזה!...
כל החיים הם ספירה אומללה אחת לאחור. יש לי בבוקר תור לרופאה. הקוביות הוטלו זה מכבר. קודם סבתא. ואחר כך סבא. ועכשיו אני. ומה נשאר? 
ארבע...
זין, אפילו פוסט סביר לשנה החדשה לא יישאר אחרי.
שלוש…
הפעם זה בטוח נגמר. ועד שהקיום שלי הפך לנסבל. עד שמצאתי…
שתיים…
אותו. אנחנו מסתובבים ממסכי המחשב שלנו. כי אולי זו רק חבורת ילדים בחוץ, אבל הספירה תקפה לכולם.
אחת…
ופתאום כל המרירות, העייפות, האומללות.. הן הזכרון. והמציאות היא כאן. היא האיש הנפלא הזה. האיש שלי. ואני שלו. ופאק, זה צ'יזי. אבל פאק, זה טוב.

"אתה מוציא לי את כל החשק לכתוב דברים מדכאים," אני מתלוננת. הוא צוחק. 
"אתה חונק לי את המוזה!" 
והממזר הנפלא שלי יודע מה כל אשה רוצה לשמוע: "תכף אני אחנוק גם אותך."
זוג פריקים עם חוש הומור מעוות. זה יותר מפריק אחד עם חור בלב. 



.