Ch-ch-ch-ch-Changes

שמעתי שלכל הילדים המא-גניבים יש רשימת החלטות לשנה החדשה. אז בתור זונת חברה קונפורמיסטית נעניתי לפעיית העדר והכנתי לי אחת משל עצמי.

ובכן, הרי היא לפניכם:

# להתחיל לקחת שיעורי ציור

# להתחיל לקחת שיעורי נהיגה (קדימה, יוני, תצחק. I double motherfucking dare you!)

# להתחיל לקחת את עצמי ברצינות

# להפסיק לקחת אנשים אחרים ברצינות

# לא להתחיל לקחת: קראק, קוקאין, הרואין, סמי הרזיה או כל חומר אחר שהדמויות ברקוויאם לחלום אי פעם נגעו בו* (ר' תחילת פוסט קודם).

# לסדר סוף סוף את ערימת הניירת על השולחן שלי (הי, אז אני אופטימית- תתבעו אותי)

# ליצור לפחות קומיקס אחד לחודש

# לתפור את הכפתור בז'קט הקטיפה האפור שלי

# ללמוד לקלל בסינית כמו 吸牛 קפטן מלקולם

# להמציא כמה שיותר ביטויי הפתעה סוטים במיוחד ("זרג מיובל של פיל אפריקאי! הקפה הזה נפלא!")

# לחזור לקרוא קלאסיקות

# לכתוב יותר רשימות. מסתבר שזה כיף

* פרט לקפה. כי תרדמת זה לא פרודוקטיבי.

קצת קיטור ישן שהצטבר וצריך היה לצאת

מחשש שמא נהפוך לקומץ יצורים מאושרים מדי, נהגו הרשויות בתיכון שלי להפגיש אותנו מדי כמה חודשים עם מכלול עלובי החיים על מגוון צרותיהם. סתם בשביל האווירה. ושנדע שסמים זה פויה, שאלכוהול זה איכס ושאיידס זה לא כיף. אני לא יודעת מה לגבי האחרים, אבל לי כל פריק שואו אפלולי כזה עשה חשק עצום לאלכוהול וסמים. בעיקר הצגות היחיד של טיפוס מלנכולי אחד, שכל הסיפורים שלו התחילו בהזנחה ונטישה ונגמרו בכלא, או במכון גמילה, או באבו-כביר. אושר מלוא המזרק. עם בידור כזה, מי צריך פרוזק?

אבל אני לא כותבת את הפוסט הזה כדי לספר על הטיפוס הדכאוני עם המונולוגים המונוטוניים שהיו גורמים לחללית להתאבד (מרווין הרובוט דווקא היה ברנש עליז ומלא שמחת חיים בהשוואה). או על הבחורה חולת האיידס שהבהירה לנו שאולי זה לא רעיון כל כך טוב לשכב עם עובד זר (או, לצורך העניין, עם כל אדם אחר שהרגע פגשת) בלי קונדום. או על פימה האלכוהוליסט, שכשהיה תינוק אחותו הייתה מגניבה לו וודקה לחלב כדי שישן.
לאחרונה נזכרתי במפגש שונה לגמרי, עם זוג אנשים צעירים, בריאים, ואפילו די מאושרים שחריגותם הטראגית התחילה ונגמרה בנטיות מיניות. כבר אז צרם לי המפגש הזה על רקע מצעד הנכאים של האלכוהוליסטים והנרקומנים. הוא הכעיס וקומם אותי, ועד לא מזמן לא לגמרי הבנתי למה. עד לאחרונה, סברתי שהכעס שלי נבע מהעובדה שמעצם ההשוואה, הציגה המערכת את ההומוסקסואליות כדבר חריג, חולה ומשפיל. שהגועל שהרגשתי נבע מהמבטים המתחסדים שהחליפה הרכזת עם הסגן שלה כשהבחור והבחורה שהופיעו בפנינו חשפו פרטים אינטימיים מחיי המין שלהם. שהתיעוב שחשתי כלפי המעמד נבע מההיכרות שלי עם תפיסת העולם המדיאבלית של העדר בקרבו גדלתי.
ואז, לפני כשבוע, כשדיברתי על התקרית הזאת עם חברים, הבנתי ששורש הבעיה עמוק בהרבה מזעם טינאייג'רי נוסח הולדן קולפילד. מה שהרגיז אותי, מה שמקומם אותי עד היום, הוא בדיוק אותה צביעות גועלית שמאפיינת את יום האשה הבינלאומי. אותה שעה בודדת מתוך 12 שנות לימוד מהווה ניסיון עלוב של המערכת לצאת לידי חובה, תוך התעלמות מוחלטת ממעל 20 אלף שעות שבהן לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לגדל דור קצת פחות פרימיטיבי, צר אופקים והומופובי.
בדיוק כפי שתעשיות העל עושות הון תועפות על מוצרי טיפוח נשיים, פרחים ובונבוניירות באותו יום בשנה שמוקדש לנשים, כדי לחפות על 364 ימים של הטרדות, השפלות והפליה- כך מערכת החינוך עשתה את שלה כשהביאה הומו ולסבית להרצות שעה אחת בפני התלמידים.
אני לא יוצאת נגד תכנית חושן- אני חושבת שמדובר ביוזמה מבורכת. אני כועסת על כך שבמשך 12 שנות לימוד אף אחד לא טרח להסביר לנו שהמילה "הומו" היא לא קללה. אני כועסת כי באף אחד מהשד-יודע-כמה שיעורי חינוך מיני לא נאמר דבר וחצי דבר על עצם האפשרות של משיכה לבני אותו המין. אני כועסת כי ככל הידוע לי מתוך שכבה של מעל 300 איש, שסטטיסטית לפחות 30 מתוכם ככל הנראה משתייכים לקהילה הלהטב"קית לא העז אף אחד לצאת מהארון ועצם המחשבה שמישהו מהשכבה שלנו הוא אחד "מאלה" נשמעה לי מוזרה ובלתי אפשרית.
אני כועסת על הכסת"ח ועל ההומופוביה הליברלית של כל בן זונה צבוע שאי פעם אמר משהו נוסח "אין לי בעיה עם הומואים, אבל..." אני כועסת על כך שפחדתי במשך שנים שאגדל ואגלה שאני לסבית. אני כועסת על כל מי שאי פעם אמר שמצעדי הגאווה הם פרובוקציה מיותרת. אני כועסת על האטימות ההטרונורמטיבית שמכריחה 10% מבני הנוער לגדול בפחד ובושה. ואני כועסת על כל מי שיטען שבתור סטרייטית, זו לא הבעיה שלי. כאילו אפשר למדר חירות, כאילו החופש של אדם אחד לחיות ולאהוב כרצונו שונה מהחופש של אדם אחר. כאילו יש לי חסינות מפני הרודנות התיאוקרטית השלטת בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. 

היפוכונדריה

בכל פעם שרופא נוסף מודיע לי שאני לא באמת עומדת למות, מתחיל אצלי בראש מרוץ צמוד בין הקלה לחוסר אמון. אחח... תהפוכות החיים של היפוכונדר. על כל פנים, נכון לעכשיו אני נשארת. תתמודדו, זונות.

Paint It Black

Sometimes, life is just a sequence of recurring patterns outlined in harsh, pornographic color. We tend to think that we're painting a whole new picture, while in truth we're just repeatedly going over the same patch of burnt sienna with the crude, amateur brush strokes of a talentless zealot. Our only hope is that one day the canvas might give under the pressure.

כמה פסקאות וזנב

אתה קצת מלוכלך, והפרווה שלך קצת בלויה. יש לך מבט מבוהל משהו, אבל חיי הרחוב לעולם לא ייקחו ממך את החן המלכותי שלך.

אתה מסתכל עלי בחשד כשאני קוראת לך. אתה כבר יודע שאי-אפשר לסמוך על חיות שהולכות על שתיים. אתה רואה את האוכל, נעצר, מהסס. אתה לא בורח, אבל לא ניגש עד שאני מתרחקת.

מרחוק, אני רואה אותך יוצא מהסמטה. מביט בזהירות לצדדים. מתקרב לערימת האוכל, מרחרח. אתה מפנה אלי את גבך וניגש לסעודה.

וכשאני רואה את הגב הקטן הזה, את האזניים הזקופות תמיד- גם כשאתה אוכל, כשאני יודעת שלא הצלתי אותך, שלא עשיתי למענך כמעט דבר ובכל זאת נתתי לך ארוחת בוקר אחת, ביום אחד מתוך 9 תקופות חיים שלמות, משהו בי נמס ומתחמם ונשבר בעת ובעונה אחת. 

אין לך שם, אין לך כתובת. אתה אחד ממיליונים. אני כנראה לא אזהה אותך בפעם הבאה שניפגש. אבל אני אוהבת אותך. תשמור על עצמך, זר קטן ויקר.

פירורי סתיו

בין עלים רטובים, ביער,

מצאת אותי.

רסיסי הגשם עוד מכבידים

על עפעפיים מושפלים.

כפות ידיים חבוקות-

כתם חמימות בערפל הסתווי.

על האדמה הטחובה, הריחנית

באת אלי

וזה היה מתוק

וכואב

ונגמר.

Sugar Wars- קומיקס

מבוסס על אירועים אמיתיים. פחות או יותר...

Waltzing with Non-Existence

Have you ever dangled your feet over the end of the universe? 
Sitting on the edge of a black asphalt road, diamond-studded blackness below you, diamond-studded blackness above. Yawning darkness, big enough to swallow all your despair, all your dread and your anxiety, all your hunger and regrets. And boy, is there enough despair, dread, and anxiety, enough hunger and regrets to feed this entire infinity of nothingness. 
And you become so light you could waltz on cobwebs and tread on mountain fog. So light you could ride an airborne dandelion pappus. An empty bubble of bliss, you slide off the jagged end of the road. 
You drift off into the blackness and fade away to become one more speck of phantom light in the endless fabric of unreality. 
And sinking into your soft sheets of black æther, the last thought to brush against the smoothness of your inner skull is: "I'm free". 

I Regret Nothing

פנטזיה חולנית שהגשמתי לאחרונה:

בדרך עברתי משבר קטן כשבגרסה הקודמת התבלבלתי בין לה-לה לפו. לא הייתי רוצה לתת לכזה חילול זכרונות ילדות לצאת לפועל. עכשיו הכל בסדר. 

Self Defense, Your Honor- קומיקס

לפעמים אני לא יודעת איך אני מצליחה להכיל כל כך הרבה חיבה לבני האנוש. בחיי שעוד רגע זה יתחיל לנזול לי מהאזניים.

Over-Mised - קומיקס

גבירותי ורבותי, לפניכם פרי עבודתי מהשבועיים האחרונים:

סתם עוד פרץ מלנכוליה קטן

שונאת חרדות,שונאת כאבים
שונאת רחמים עצמיים עלובים.
שונאת את הרעש, שונאת מועקה,
שונאת את חצי הכוס הריקה.
שונאת את האין, וגם את היש,
ואת טלטלת הקיום הגואש.
שונאת את הזעם ואת הייאוש,
ואת המולת הרחוב הבאוש.
שונאת את הפחד הריק הגואה
שונאת את בורות ההמון הבוהה.
שונאת את הרגש, שונאת רגישות,
ואת השנאה, ואת התשישות.
ולמה לסבול, כשיש לי הכל?
יכולתי לעוף ובחרתי לזחול

האושר נמצא במרחק זריקת זין

אתם מכירים את זה שבמשך חודשים אתם נמצאים במצב רוח כל כך דוחה שאין לכם כח לכתוב אף מילה? ואז, כשאתם סוף כל סוף מבצבצים מתוך ביצת החרדות והדכאון לרגע, לשעה, ואפילו ליום, לשאוף אויר, כבר יש לכם כוח לכתוב והצטבר לכם המון חומר בראש וכולו בליל של מועקה טינאייג'רית (למרות העובדה שכבר רשמית הגעתם לשנות העשרים המאוחרות)? ואז, דווקא כשאתם במצב הרוח הטוב ביותר שהיה לכם מזה השד יודע כמה זמן, יוצא לכם פוסט שיכול לדכא עדר של חדי קרן על הרואין? אז זו ההרגשה שיש לי בקשר לפוסט הזה.
תקופת הבגרויות כנראה תמיד תשאר קצת טעונה עבורי. עברו שמונה שנים ארורות, ועדיין יש לי סיוטים על הבגרות במתמטיקה. או ליתר דיוק, על החודשים שלפני הבגרות במתמטיקה.
נשברתי הרבה לפני הרגע הזה, הרגע שממנו פחדתי במשך 12 שנים רצופות. במשך למעלה מעשור (עם הפוגות קצובות לחודשיים), חייתי בצילן של שתי מפלצות חסרות פנים: הבגרויות והתיק האישי. ואם עד כתה ו' כבר התחלתי לפקפק בקיומו של השני, הרי שבקיומן של הראשונות מעולם לא פקפקתי. הבגרויות היו מבחינתי הקרב האחרון שיכריע את המערכה, האתגר הסופי שכל צעד וצעד בחיי לא היה אלא הכנה אליו. כל ערכי ומהותי תלויים היו באוסף המספרים הזה. המספרים האלה הם הקוד הגנטי שלי, אליו מצטמצמת כל יישותי כאדם.
הלחץ התחיל לגבות מחיר מהר מאד. בכתה ו' הפסקתי לעשות שיעורים. לא יכולתי להתרכז ולא היה לי חשק להכריח את עצמי. על מעמד הגאון המטורף ויתרתי כאקט של התרסה. לכל הפחות על החלק של הגאונות. קצת עצוב להיות המטורף השכבתי, אבל הבדידות מביאה איתה שחרור מוחלט. מהכל.
גם כשהפסקתי להתאמץ, הרוב הלך לי בקלות, ואיפה שלא הלך בקלות עיגלתי פינות והמשכתי הלאה. את רוב הזמן בלאו הכי העברתי בהוגוורטס. בחטיבה, כשעוד לא היה לי מושג מה זה fanfic, כבר היתה לי בראש עלילה ברורה שחזרתי עליה הלוך וחזור ומעולם לא העזתי אפילו לנסות לכתוב. אני די שמחה שלא כתבתי את זה, זה נשאר הרבה יותר חי בראש שלי, נשען על עמודי התווך האיתנים שרולינג בנתה עבורי. מיותר לציין שלגיבורה קראו הארייט.
כשהתייאשתי מהארי פוטר הגיע סטיבן קינג, ואחריו גל פנטזיות אירוטיות של אן רייס. הרבה לפני שהתחיל להופיע זבל בסגנון דמדומים. ובין לבין תמיד נשארו הקלאסיקות. חלף עם הרוח, וג'יין אייר, רבקה, ואנקת גבהים. ומאוחר יותר, סלינדג'ר, האמינגווי ופיצג'ראלד.
בשנתיים האחרונות של התיכון, כשהרעש מסביב הפך לבלתי נסבל, הוספתי פסקול משלי לכל העסק. בהתחלה נירוואנה ומרילין מנסון, אחר כך קריידל אוף פילת' ופאוור מטאל על מגוון סוגיו, ובלאק מטאל וגות'יק ואפילו קצת דום. החיים שלי קיבלו ריח של אלכוהול זול, עשן סיגריות (לא שלי), פודרה (בהחלט שלי, כל 200 השכבות), וברקע זכרונות של מסטיק מנטה ושמפו הארבל אסנס. וייאוש. המון ייאוש.
שרדתי. פיתחתי בדרך קצת בעיות עם אוכל וקצת בעיות עם שתיה, ואיזו בעיית דימוי עצמי (או מיליון), אבל גם אם לא יצא ממני שום דבר עצום כמו שכולם ציפו, אני לא בדיוק כשלון טוטאלי. לפחות רוב הזמן. השגתי כמה דברים ששאפתי אליהם, מחקתי כמה אחרים. מכל המטרות הנעלות שהצבתי בפני עצמי נשארה כרגע לי אחת עיקרית. ללמוד לזרוק. להשתחרר מהפחד התמידי. להגיד שיילך הכל לעזאזל. וזה נראה לי קצת מלכוד 22 כרגע. כי לזרוק זין זה לא אני, זה לא ב-DNA שלי. וכדי לעשות משהו שלא טבעי לי, אני צריכה מודעות. ומודעות מביאה איתה לחץ. וחרדה. מעגלי משהו, החרא הזה.
אז מדי פעם אני עוד חולמת על תחושת הכשלון הזו שלפני הבגרויות. ולא מצליחה לכתוב, כי לא ייצא מזה כלום. ורוצה להתכרבל לכדור קטנטן ולהסתתר בפינה. אבל, היי, אני מתפקדת. אני בסדר, החיים שלי דווקא לא רעים בכלל. והאושר? האושר נמצא במרחק זריקת זין.

The Painful Truth- קומיקס

כשניסיתי להסביר את התיאוריה הזאת לחברים, הם מילמלו משהו על אשפוז כפוי ואלקטרותרפיה. החלטתי שאם אצייר את זה, הסיפור שלי יהיה יותר ברור ויותר אמין.

אני גאה לציין, שהעבודה על הקומיקס הזה נתנה לי את ההזדמנות להגיד בפעם הראשונה (וככל הנראה היחידה) בחיי את המשפט: "בהתחלה תכננתי לגרום לפיה לצעוק בגרמנית, אבל הגעתי למסקנה שזה לא יהיה רעיון כל כך טוב."

Proper Protection- קומיקס

כן, אני מפרסמת הרבה יותר ציורים מטקסט לאחרונה. המוזה שלי מעדיפה אמנות ויזואלית בזמן האחרון. את כל התלונות ניתן להפנות אליה.

A Matter of Interpretation -קומיקס

פאב, חברים, הפה שלי. זה לא מלוכלך כמו שזה נשמע.

טוב, נו, זה כן.

Space-Palm - קומיקס

אחד אחרון מוושינגטון. (שוב ממוזאון התעופה והחלל)

היי, אם מישהו טרח להפיק סרט על נאצים בחלל*, אני לא רואה סיבה שלא יהיה משהו גם על שינדלר.

*http://www.imdb.com/title/tt1034314/

This Ain't Wright- קומיקס

והרי הקומיקס השני מסדרת "פפרל בוושינגטון". והפעם, מהמוזיאון הלאומי לתעופה וחלל.

תהנו,
פפרל

My Kingdom for a Pie- קומיקס

לאחר יומיים של עבודה מפרכת, אני גאה להציג את הקומיקס הראשון מהטיול בוושינגטון.

נ.ב.- אני מודה ומתוודה, שאם אצטרך לצייר ולו פאי אחד נוסף, אני עשויה לעשות משהו שכולנו נתחרט עליו.

מכשפה- סיפור

בינתיים גם הספקתי לשלוח עוד סיפור לתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. גם הפעם, ככל הנראה, הוא לא היה מדכא דיו עבורם. בכל אופן, לעזאזל עם הארץ- בשביל דברים כאלה יש לי בלוג.

מכשפה

הילדים מסתובבים סביבה במעגל. פרצופיהם הקטנים מקיפים אותה סחור סחור, עיניהם בוהקות.

היא מביטה בהם בהשתאות. איזה מין משחק זה? היא מכירה משחקים במחבואים ובתופסת. אמא הסבירה לה איך להתחבא מתחת למיטה כך שלא ימצאו אותה. היא לימדה אותה איך לברוח על רגליה הדקות הקטנות, ואיך לתפוס את רצועות הסינר כדי שאמא לא תוכל לברוח בתורה. את המשחקים האלה היא למדה להבין. מעולם לא הבינה למה צריך להתחבא, למה צריך לברוח ולמה צריך לתפוס, אבל אמא אמרה שאלה הם חוקי המשחק, וצריך לשחק לפי החוקים.

את החוקים של המשחק החדש הזה היא לא הבינה. מה הילדים רוצים ממנה? למה הם מסתובבים? ולמה הם צועקים?

"מכשפה!" קורא קול דקיק אחד. במהרה מצטרף אליו קול שני, ושלישי. "מכשפה! מכשפה!" מצייצת מקהלת הקולות הילדותיים.

היא מחייכת אליהם. היא מכירה מכשפות. בספרי האגדות של אמא, עם התמונות הצבעוניות הגדולות, יש מכשפות. בספרים של אמא יש גם דרקונים ופיות, ואפילו טרול או שניים. מכל המכשפות שאמא סיפרה לה עליהן, הכי אהבה את המכשפה הקטנה, זו שהיה לה בית מכשפות קטן, ומטאטא קטן ועורב בשם אברקסס.

פתאום הכל הופך להיות מובן ומוכר. היא המכשפה הקטנה, והילדים רוקדים איתה במעגל, כמו המכשפות בליל ולפורגיס, על הר ברוקן.

"יחי ליל ולפורגיס!” היא קוראת בשמחה, כיאה למכשפה. המכשפה הקטנה אמנם רק בת מאה עשרים ושבע, אבל היא בהחלט יודעת לרקוד ולחגוג כמו הותיקות והנכבדות במכשפות.

הילדים עוצרים לרגע, ומביטים בה בסקרנות. אולי הם נזכרו שלמכשפות בגילה אסור עדיין לעלות על הר הברוקן לחגוג את חג האביב עם שאר המכשפות. אולי היא צריכה להסביר להם שזה רק משחק, כמו שאמא מסבירה לה לפעמים, כשהיא שוכחת ונבהלת מהמפלצת הירוקה הגדולה שרודפת אחריה. אמא מרימה את השמיכה הצמרירית, ומראה לה שוב שמתחתיה מסתתר ג'ימבו, הלברדור השחור הגדול שלהם. היא אוהבת את ג'ימבו, וג'ימבו אוהב לרדוף אחריה מתחת לשמיכה, והוא בכלל לא מפלצת. למרות שיש לו שיניים די חדות.

לפני שהיא מספיקה לפתוח את הפה, הילדים כבר צווחים שיר חדש. “פסיכית! מטורללת! מכשפה פסיכית! פסיכית...”

...

"היא פסיכית! היא משוגעת בדיוק כמו אחותך! אם היא לא הייתה משוגעת כבר כשהיא נולדה, אם זה לא תורשתי הזבל הזה, אני בטוח שהיא התחרפנה כש... כשזה קרה. לעזאזל, שרי, היא הייתה שם. היא הייתה איתה לבד בבית. המטורפת הזאת חתכה לעצמה את הוורידים כשהילדה בבית!”

היא לא אהבה לשמוע את אבא ואמא רבים. היא התחבאה בחדר והשתדלה לא להקשיב. היא פחדה מאד מצעקות, אבל יותר משפחדה, היא כעסה. היא רצתה לרוץ לסלון ולחבק את אמא. ולשאוג עליו, שלא יעז לצעוק על אמא שלה. לו רק היה לה קצת יותר אומץ, לו רק יכלה לשחרר את הכרית. לו רק יכלה לזוז. הצעקות שיתקו אותה. כיווצו אותה לגוש קטן ורועד, פקעת של זעם וחרדה שכל רצונה להיעלם.

מהסלון, היא שומעת את הקול של אמא. הקול שתמיד היה רך וחמים כמו לחמניות עם צימוקים, וכמו הפרווה האפורה של לארס החתול, הקול שהיה מלטף כמו פיג'מות הפלאנל הישנות שלה וכמו רוח הערב מהשדות, הקול המוכר והאהוב משתנה פתאום לבלי היכר. הקול הזה הוא קר, וקשה, ויבש כמו החצץ במגרש המשחקים.

"הקשבתי מספיק למנטרה ההיסטרית שלך, דוד. עכשיו תקשיב אתה לי. לוסי לא הייתה מטורפת. לא אכפת לי על איזה בליל של טינופת פרימיטיווית התחנכת, אבל אני לא אתן לך לדבר ככה על המשפחה שלי. לוסי סבלה מדיכאון. ועם כל מה שהיא עברה, לא פלא שהחיים האלה הפכו להיות גדולים עליה.”

הקול הזר שהיה של אמא רועד קצת. 'רק שלא תבכה...' היא לוחשת לתוך האוזן הוורדרדה והרכה של לארס. 'בבקשה, רק שלא תבכה שוב.'

לארס מקשיב לה בארשת רצינית ומתחפר עם ראשו הקטן בין ידיה, כאילו מהנהן בהסכמה לתפילתה החרישית. הוא זז בחוסר נוחות כשדמעה בודדת ונופלת על קדקודו הקטיפתי.

אבל אמא לא בוכה. הקול שלה רק נעשה קשה יותר, זר יותר, מפחיד יותר. “ובטח שלא אתן לך לדבר ככה על הילדה שלי. הילדה שלנו, דוד. היא ילדה רגישה, היא שונה מילדים אחרים. יהיה לה הרבה יותר קשה להסתדר בחיים מאשר לחתיכות הספחת המפונקות שהיא תגדל איתן. אם אתה לא מתכוון לתמוך בה, אל תתערב. לא ארשה לך להקשות עליה עוד יותר.”

היא מחבקת את לארס קצת יותר חזק. הוא פולט נהמת מחאה קטנה, אבל לא זז מחיקה. היא עוצמת את עיניה בכוח. מאחורי העפעפיים הסגורים היא רואה המוני כתמים של ארגמן. היא קוברת את פניה בפרוותו של לארס. 'הם רבים בגללי, לארס,' היא אומרת שוב ושוב, בקול צרוד וחנוק, 'אמא כועסת בגללי.'

"ואת, מה את חושבת לעצמך, עם כל הסיפורים שלך והמשחקים שלך, והמפלצות והמכשפות?... זה מה שיעשה אותה שפויה יותר? זו התמיכה שלך?!... להפחיד אותה עם סיפורים על מפלצות?!”

"להפחיד אותה? זה הצעקות שלך שמפחידות אותה, לא הסיפורים! הלחץ שלך! הפאניקה שאתה משדר...!”

היא מנסה לסתום את האוזניים. היא עייפה מפחד ומדמעות. החדר החשוך מתחיל להיטשטש. במעומעם, היא עוד שומעת אותם צועקים משהו על הדודה לוסי. ומשהו על הילדה שלה. היא עוד מספיקה לחשוב שאף פעם לא שמעה שהייתה לדודה לוסי ילדה. ואז היא רואה לרגע את התלתלים השחורים של לוסי. וזרים על גבי זרים של וורדים אדומים, מאות מהם, אלפי וורדים.

ואז הידיים המנומשות של אמא עוטפות אותה וקרני השמש חודרות דרך הוילון וכבר צריך לקום, לפני שהשוקו על שולחן המטבח יתקרר. באור השמש, הערב הקודם נראה כמו סיוט רחוק. כל מה שנשאר זה כמה כתמים מלוחים על לחייה וגי'מבו שמח ללקק אותם בלשונו החמה.

זה היה בבוקר. אבל עכשיו כבר כמעט צהריים והשמיים אפורים וכועסים. אמא, ג'ימבו ולארס לא איתה, והמשחק של הילדים כבר לא מוצא חן בעיניה בכלל. החיוכים שלהם מתרחבים לעוויתות זאביות מלאות שיניים קטנות. היא מדמיינת חוטמים אפורים קמוטים ועיניים זהובות מעל חולצות בית הספר הצבעוניות. הצווחות הילדותיות גוברות ועולות לקול שאגה. היא כבר לא יכולה להבחין במילים.

המעגל הולך ומצטמק סביבה, והעננים הכבדים סוגרים עליה מלמעלה. היא מכסה את פניה בידיה ומרגישה את האוויר בורח ממנה. היא מנסה לנשום יותר חזק, למלא את הריאות, אבל האוויר הזה כבד מדי, סמיך מדי. במקום להקל עליה הוא רק חונק אותה. כפות הידיים שלה כל כך קרות שהיא לא יכולה להזיז את האצבעות. רעמת השיער שלה רטובה מזיעה, ועגלי זיעה קטנים מבצבצים על מצחה ועל שפתה העליונה, עד שכל פניה מתכסים בתערובת מלוחה של דמעות, זיעה ונזלת.

היא רועדת, ומנסה לצעוק, אבל הגרון שלה יבש מדי והיא משתעלת ונחנקת, אבודה במערבולת הדמויות הקטנות. היא בולעת דמעות ואוויר דחוס, עד שהבטן שלה כואבת. הכל מסתחרר, והיא מרגישה שעוד שניה תיפול. והם ימשיכו להתקרב ולהתקרב עד שירמסו אותה. הם ירמסו אותה לתוך האדמה, ואמא לעולם לא תוכל למצוא אותה.

ואז הכל מתפרץ בגשם של אבני חצץ חדות. הן שורטות את פניה ואת ידיה, מסתבכות בשיערה, נתקעות בין קפלי הסוודר. היא מרגישה את השריטות בוערות על עורה, שומעת אבנים עוברות בשריקה ליד אוזניה, מאיימות לנקר את עיניה. היא קורסת על הקרקע, מגוננת על פניה ומייבבת בשקט.

היא נותרת באותה תנוחה גם כשהפעמון מצלצל וכל הילדים רצים פנימה. היא לא שמה לב שנשארה לבד עד שקולה המחוספס של המורה קורא בשמה ומול פניה צץ זוג רגליים כעורות בגרביונים חומים. זוג הרגליים אומר לה ללכת לשטוף פנים ולהיכנס לשיעור. בראשה עוד מהדהדות צעקות הילדים ושריקות האבנים.

היא שוטפת את פניה הלוהטות במים קרים מעל כיור המתכת של השירותים. היא שונאת את זוג העיניים האדומות והנפוחות במראה. והיא שונאת את הכיור המכוער. היא חושבת על דודה לוסי שנפצעה במקלחת. לוסי נפצעה קשה, ולא תחזור יותר. היא בקושי זוכרת את לוסי, אבל כשהיא חושבת עליה נעשה לה קר ועצוב בפנים.

בשיעור חשבון היא מכסה עמוד שלם בספר שלה בעיגולים אדומים ושחורים. היא צובעת ביסודיות כל עיגול ועיגול, ומדמיינת שלארס יושב על ברכיה השרוטות ומתחכך בבטנה הכואבת.

***

כשאמא שואלת על השריטות, היא אומרת שנפלה לשיחים בדרך הביתה. היא לא אוהבת לדבר על בית הספר עם אמא. היא מרגישה שזה רק יעציב את שתיהן. כל כך טוב להן ביחד בעולם הקטן שלהן, עם הספרים וג'ימבו ולארס. היא לא תיתן לרעש ולרוחות מבחוץ להיכנס לעולם החמים והיפה הזה.

אמא לא מתעקשת. היא אוספת אותה לחיבוק חזק ודומם והן עומדות כך, מחובקות, עד שחצר המשחקים הופכת לזיכרון רחוק, יבחוש קטן הנח בפאתי הכרתה הילדותית. זערורי כמו החרקים המעופפים שלארס מנסה לצוד בערב, כשאף אחד אחר לא רואה אחרי מה החתול הגדול רודף. רגע אחד מבטו הירוק מתמקד בנקודה אחת בחלל, אזניו זקורות וקצוות שפמו רוטטים, וברגע שאחריו הוא מזנק כאחוז תזזית, מנסה לתפוש פיסת אוויר בכפותיו. כעבור דקה הוא כבר חוזר למקומו על הספה ומתגלגל לגוש רך ורדום של פרווה אפורה.

"בואי,” מכריזה אמא פתאום. היא משחררת אותה, ומתרחקת מעט, כדי להביט בעיניה השחורות. ”בואי נלך לטייל בפארק. רוצי לנעול מגפיים, אני אלך להביא את הרצועה של ג'ימבו.”

השמיים בפארק מעוננים בדיוק כמו בחצר בית הספר, אבל אלה לא אותם שמיים. כאן הם גדולים, רחבים, רעננים. באוויר הצונן נישא ניחוח של גשם ושל דשא רטוב. ענפיהם הדקיקים של העצים מכוסים טיפות קטנטנות של קריסטל ובארוגות השחורות בשולי השביל משתרכים שיחים נמוכים של ורדים אדומים קטנטנים. נקודות האודם הבוהקות על רקע האדמה השחורה נצרבות בזיכרונה הילדותי בהבזקים של אושר.

כך היתה רוצה שהכל יישאר לנצח. הפרחים האדומים הקטנים, ריח הקרקע הדשנה, זנבו המתנפנף של ג'ימבו המרחרח חלזון בהמשך השביל. וידה הקטנה הלכודה בחוזקה ביד החמה של אמא. ראשה מסתחרר מאהבה לכל הסובב אותה, וליבה הקטן מאיים להתפקע מחדווה פראית.

"אמא,” היא נזכרת פתאום. “מה זה אומר להיות מאומצת?”

אמא קופאת לרגע במקומה. אבל כשהיא עונה, קולה נשאר שקט ורגוע.

"איפה שמעת את זה, חתלתולה?”

באוזניה מהדהד שוב הקול הצרוד של המזכירה, רחל. רחל מריחה תמיד מסיגריות וקפה ומשהו מתוק וחונק. והיא תמיד משחקת בעצבנות בפניני השרשרת שלה עם ציפורניה הארוכות הוורודות כשהיא מדברת. כשעברה ליד חדר המורים בדרך לשירותים היום, עצרה לרגע כששמעה את שמה. 'היא לא לגמרי בסדר בראש, לא כמו האחרים,' בוקעת הלחישה הצרודה של רחל מאחורי הדלת הפתוחה למחצה. מהתשובה של דליה, המורה לספורט, היא מצליחה לקלוט רק שברי משפטים. 'הייתה לבד איתה בבית... מצאו אותה באמבטיה... והילדה ישבה על השטיח...' הן אמרו משהו על דיכאונות, ועוד כמה מילים ארוכות שהיא לא הבינה. ושוב ושוב המילה המוזרה הזאת, “מאומצת.”

"לא זוכרת,” היא משקרת לאמא. היא משקרת בפעם השניה באותו יום, והיא לא אוהבת את זה. אבל היא אוהבת לדבר על בית הספר עוד פחות משהיא אוהבת לשקר.

"לאמץ מישהו,” מסבירה אמא, “זה לקחת מישהו שאין מי שידאג לו, ולטפל בו. זה אומר לדאוג לו ולאהוב אותו כמו שההורים שלו היו אוהבים אותו, כי עכשיו הוא שלך. זה אומר שעכשיו אתם משפחה, ואתה אחראי לו. כמו שאנחנו אימצנו את לארס ואת ג'ימבו. לא היה מי שידאג להם, ואנחנו נתנו להם בית. ועכשיו הם חלק מהמשפחה שלנו.”

"ובני אדם? אפשר לאמץ גם בני אדם?”

"לפעמים, כשלילד או לילדה אין אמא ואבא שיטפלו בהם, הורים אחרים יכולים לאמץ אותם. ואז ההורים האלה הופכים למשפחה שלהם, ולילד או לילדה יש בית ואמא שאוהבת אותם.”

"זה אומר שהאמא החדשה היא אמא חורגת?”

"לא,” פוסקת אמא במרץ, כמעט בחדות. "אין דבר כזה אמא חורגת. או שאת אמא אמיתית, או שאת לא אמא. וכל אמא שאוהבת את הילד שלה כמו שאני אוהבת אותך, תמיד תהיה האמא שלו, וזה לא משנה איך הוא הגיע אליה.”

היא חושבת על המילים האלה בערב, במטבח החמים. אמא בישלה אורז לבן אוורירי כמו עננים והכינה את הסלט החביב עליה, עם כרוב, גזר והרבה מיונז. היא לועסת את הסלט שלה, החמים מהאורז, וחושבת שנראה שהיום הזה לא היה נורא כל כך אחרי ככלות הכל.

***

למחרת בבית הספר היא לא יוצאת לחצר בהפסקה. היא מנצלת את השקט של הכיתה הריקה כדי להתחיל לקרוא את הספר החדש שלקחה מהסיפרייה אתמול. ספר מסדרת השביעיה הסודית שעדיין לא קראה- נכס שלא יסולא בפז. הוא הסתתר בחלקו האחורי של המדף. לולא חפרה בנחישות בין כל הספרים בן מדפים א ו-ג', למורת רוחה של הספרנית, הייתה נאלצת לחזור הביתה עם ספר מטופש של מסיבת פיג'מות שהמורה ניסתה לדחוף לה ('סמדר שיר נפלאה לילדות קטנות,' התעקשה המורה). גב הספר היה חסר והודבק בנייר דבק חום, אבל שאר הכריכה לא נפגעה והעמודים היקרים שבפנים נותרו שלמים.

אמא הכינה לה סנדוויץ' עם פסטרמה וחרדל, כמו שהיא אוהבת, והיא יושבת על השטיח, שלובת רגליים ורוויית עונג, גומעת בשקיקה ממעשיות הדודה אניד ולועסת לחם לבן עם פסטרמה.

היא כל כך מרוכזת בספר, שהיא לא שמה לב שהיא לא לבד עד שקול צייצני מעליה זועק בבעתה מעושה:

"איכס! מה זה הסירחון הזה! מה, את אוכלת נקניק? דוחה!”

היא קופצת בהפתעה, אבל כשהיא רואה את המגפיים הוורודות של נעמי מול פניה, היא חוזרת לספר. היא מנסה להמשיך לקרוא, כאילו כלום לא קרה. המורה תמיד אומרת שאם נתעלם ממי שמציק לנו, הם יפסיקו. הכי חשוב, מסבירה המורה, לא להחזיר.

"מה, את חירשת?! כלבה מסריחה!”

היא נועצת את מבטה בעקשנות בין דפי הספר, אבל היא כבר לא מצליחה להתרכז במילים. גם התיאבון שלה נעלם כלא היה. היא עוטפת את הסנדוויץ' בזהירות בשקית הפלסטיק, כדי לסיים אותו מאוחר יותר.

"כלבה פסיכית חירשת!” צועקת נעמי. “תעני כשמדברים איתך, חתיכת זבל!”

לפני שהיא מספיקה להבין מה קורה, הסנדוויץ' נבעט מידה בהינף מגף וורודה. הוא נרמס מיד תחת רגליה של נעמי. צמותיה הזהובות מתנפנפות בזעם, בעוד סוליות מגפיה הופכות את הלחם והפסטרמה לעיסה דוחה.

היא מתרוממת בבהלה, אבל נעמי כבר סיימה לטפל בסנדוויץ', ועכשיו פנויה לעבור לבעליו. היא דוחפת אותה חזרה על השטיח, והספר נופל מידה. נעמי בועטת בספר, והוא עף אל פינת הכיתה.

"מה את עושה?!” היא צועקת על נעמי, צווחה דקה של כעס וייאוש, שמהדהדת בין קירות הכיתה הריקה.

"מה שמגיע לך, מכשפה פסיכית דוחה!”

תוך שבריר שניה נעמי כבר אוחזת בספר, ומשליכה אותו לעבר הקיר הנגדי.

"תעזבי את הספר! תעזבי את הספר!”

היא קמה ורצה לעבר נעמי. עד שהיא מגיעה אליה הצלצול כבר שואג והילדים מתחילים להיכנס לכיתה. אדם מרים את הספר הפתוח המוטל ליד הקיר, ומיד מקבל סימן מנעמי למסור אותו חזרה אליה. היא לא צריכה לבקש פעמיים. עד שהמורה מגיעה, הספר כבר מוטל מרוט וחבוט בתוך הפח, ודמות שפופה עם רעמת שיער כהה ופרועה רוכנת מעליו, מסירה בעדינות קליפות בננה ומנגבת דמעות באגרוף קטן ומטונף.

"חכי, בסוף היום...” לוחשת נעמי באזנה בארסיות בדרכה חזרה למקומה.

היא קצת פוחדת מסוף היום, אבל הבית החמים מפתה הרבה יותר משנעמי מפחידה אותה. היא שמחה לארוז את המחברות שלה ואת הקלמר הסגול הפרחוני בחזרה בתיק בית הספר. היא כמעט רצה החוצה מהכיתה, גמדון פרוע ורציני בין כל הילדים המחייכים.

כשהיא מגיעה למדרגות, התיק שלה נמשך לפתע לאחור, והיא נוחתת עליו כשגרליה מתנופפות באוויר. פרצופה הצוהל של נעמי מופיע מעליה.

"היי, פסיכית. חשבת ששכחתי?!”

היא מנסה להתרומם, אבל התיק שלה כבד מדי.

"שמעתי שגם אמא שלך הייתה מטורפת. שמעתי שהיא התאבדה כשהיא ראתה את הפרצוף המכוער שלך. את זוכרת את זה, פסיכית? גם את תתאבדי כשתגדלי? תעשי טובה לכולנו, הא?”

היא לא יודעת אך זה קורה, אבל הרגל שלה מתרוממת פתאום בכוח, ונוחתת בדיוק בתוך בטנה של נעמי. עד שהיא מצליחה לקום, נעמי כבר נעלמת במורד המדרגות. היא רצה אל ראש המדרגות, ורואה דמות דוממת במגפיים וורודות שוכבת שם למטה, באמצע מעגל של ילדים מבועתים. הרצפה בין הצמות הזהובות מתחילה להיצבע באדום. שלולית הצבע הולכת ומתרחבת.

היא לא חושבת על הצעד הבא. היא פשוט רצה במורד המדרגות. הילדים מתרחקים ממנה בצווחות. היא מחליקה על שלולית הדם, כמעט מועדת, אך נשארת על רגליה. היא ממשיכה לרוץ, בעוד ההמולה מאחוריה מאיימת לבלוע אותה.

"רוצחת!” צועק מישהו מאחוריה.

היא רצה בין מטחי הגשם, רצה כפי שלא רצה מעולם בחייה הקצרים. כואב לה בצד וגרונה ניחר מבכי והתנשפויות, אבל היא לא יכולה להאט. היא רצה בכוונה דרך שלוליות. אולי המים העכורים ישטפו את הדם מנעליה. היא בקושי שמה לב שגרביה ספוגות מי גשם.

כמה צעדים לפני הבית היא מועדת. היא נוחתת הישר אל תוך שלולית בוץ גדולה, מתיזה סביבה סילוני מים שחורים. אין לה כוח לקום, והיא נשארת לשבת בתוך הבוץ, פניה חפונות בין כפות ידיה המלוכלכות. היא לא יודעת כמה זמן היא עוד יושבת שם ומייבבת כמו חיה פצועה. המים חודרים למכנסי הטרנינג שלה ומרטיבים את התחתונים, אבל לא אכפת לה. היא הרגה אותה. היא הרגה את נעמי. נראה שהיא מכשפה אחרי הכל.

קול מוכר שולף אותה ממעמקי מחשבותיה העמומות. זוג ידיים עדינות וחזקות מרים אותה ותופס אותה בכוח, מאמץ אותה אל חזה עטוי סודר רך. “קטנה שלי! ילדה יקרה שלי! ששש... די, די חתלתולה, אמא כאן...”

היא מנסה להסביר לאמא מה עשתה, מנסה להסביר שהיא לא ראויה לחמלה. היא לא הילדה הקטנה שלה יותר, לא אחרי מה שעשתה. אבל כל מה שהיא מצליחה למלמל בין ההתייפחויות זה "אני... אני... אני מכשפה, אמא... אני מכשפה...”

"חתלתולה קטנה שלי,” משיבה אמא ברוגע, מלטפת את שיערה הרטוב ומנשקת את פניה שטופות הבוץ והדמעות. “הכל בסדר, ילדה יקרה שלי. את לא ידעת שגם מכשפות יודעות לבכות?”

כמה מעלות טובות לפפרל

נראה שהצלחנו (עד כמה שאפשר, ולא בלי עזרת שעון מעורר) להתגבר על הג'טלג. אז, כמו שהבטחתי אתמול, אתחיל לחשוף בהדרגה את מעללי מלפני הנסיעה. בתור התחלה, הנה כמה דברים שמנעו ממני כתיבה בבלוג לזמן מה:

כולם מעשה ידי, כמובן.

זהירות, יש חור בדונאט!

אני מודה שקצת הזנחתי את הבלוג בחודש האחרון, אז הגיע הזמן להשלים פערים. ואין זמן טוב לכתיבה כמו אחרי טיסה של 10 שעות, ו-30 שעות רצופות בלי שינה. (פלוס-מינוס סטיית תקן בגבולות הרישיון הספרותי. נמנמתי כשעה במטוס, איפשהו בין "מרוסקת" עם מארי אליזבת ווינסטד לאיזשהו מותחן עם ג'ניפר לורנס. אבל לא מעבר לכך. אפלו בהיתי בהכרה מלאה ב-3 שעות של "ענן אטלס", וכמעט הבנתי משהו מהעלילה, או יותר נכון עלילות, או משהו בסגנון.)
בכל אופן, העובדה שלא הייתי בארץ מצדיקה רק את חוסר הפעילות שלי בבלוג ב-10 הימים האחרונים. את שאר התירוצים אפרט בהרחבה מאוחר יותר. אחרי "ענן אטלס" הגעתי למסקנה שסדר כרונולוגי זה פאסה. ושוב, להזכירכם, לא ישנתי קרוב לשתי יממות. במקביל לכתיבת הפוסט הזה, אני פורקת בהדרגה את המזוודה שלי (בובת הפנדה הפרוותית כבר בחוץ, הספרים החדשים עדיין בפנים). איפשהו ברקע הספקנו להפעיל שתי מכונות כביסה, ונראה לי שבשלב כלשהו גם הזמנו אוכל. (מעיפה מבט בהמבורגר לידי. כן, ככל הנראה הזמנו אוכל.)
את ההיילייטס מהמסע לוושינגטון הבירה (פלוס דקה או שתיים בניו יורק), הייתי מסכמת כך: המוני סנאים (מזן פלאפיים-אוצ'י-מוצ'י-חמודים-שלי), 2 היתקלויות כמעט-אלימות עם 2 הורים שונים (אפרט בהמשך), כמה פסלים נפלאים של פייטרו מאני בגלריה הלאומית (בעיקר הנערה הקוראת. עמדתי ובהיתי כמה דקות שלמות), פסל האדם החושב של אוגוסט רודן (לא רע בכלל), המוני פסלי רקדניות של דגה (בעגה מקצועית של מבקרי אמנות: הכנתי כאלה מפלסטלינה בגיל שלוש) ציור אחד נפלא של הירנימוס בוש (לא שיצא לי לראות ציורים לא נפלאים שלו. פשוט בגלריה הלאומית היה רק אחד), המוני עצמות בסמית'וניאן (ואף לא עש "ראש המוות" אחד לרפואה...), שלושה ספרים חדשים, פנדה פרוותית מגן החיות, המון שמות משעשעים על מצבות בארלינגטון, פסל לינקולן שמשום מה אסור לשבת לו על הברכיים וכמה מבני שלטון משעממים- שטויות כמו הקפיטול והבית הלבן.
כדי להראות שאני לא אדם שלילי לגמרי, אוותר על רשימה ארוכה ומלנכולית של כל מאפייני הסיביליזציה הנפלאים שאתגעגע אליהם עם שובי לארץ אבותינו (במילים אחרות, ניאנדרתאליה). במקום לשקוע במרה שחורה (בינתיים), אנסח רשימה קצרה וקלילה יותר של כל הדברים שלא אתגעגע אליהם בארץ הכסת"חים הבלתי מוגבלים.

1. קפה גרוע. כן אני יודעת שאפשר למצוא קפה נפלא בניו יורק, אבל לא היו לי זמן או כוחות לחפש ביומיים שהיינו שם. כשאמרתי לחברה שהקפה בדיינרים דווקא לא רע בכלל, היא כמעט בכתה מרחמים עלי. 
2. קרשי אסלה חצויים באמצע. אין לי מושג מה המטרה בהם. והם נראים דפוק. ומעצבנים אותי באופן עקרוני.
3. בהמשך לסעיף הקודם- הורדת מים אוטומטית בשירותים. התוצאה היא השתנה נגד השעון, כשבכל שניה את עשויה להישטף בזרם המים. אני לא אדם של אקסטרים, תתבעו אותי.
4. אגב תביעות- כל הזהרות הכסת"ח הדביליות נוסח "עשוי להכיל תותים" על קופסת תותים,"דגם הג'ינס הזה משופשף בכוונה", ו-"הדונאט עשוי להכיל חור". נו באמת. אידיוטים.
5. שלטי פרסומת ברכבת התחתית עם אדם קורן מאושר כי יש לו איידס/סרטן/שחפת, בליווי סלוגן אופטימי בסגנון "יחד נשרוד."
6. אמהות היסטריות שצועקות עלי כי כשנכנסתי עם שאר האנשים לאולם הקולנוע היא לא שמרה על הבת שלה, והילדה התנתקה ממנה לשניה. הטיעון שלה לכך שהייתי צריכה לזוז הצידה ולתת לכל העולם לעבור: "היא בת 9!" התשובה שהייתי רוצה לתת: "ואני בת 25, זונה. ניצחתי." שיהיה ברור- לא נגעתי בילדה, לא דחפתי אותה ולא עקפתי אותה באגרסיביות תוך ריסוק הגולגולת שלה על אחד הקירות. נראה שבאותה מידה יכולתי לעשות את כל אלה- שלפחות יהיה לה על מה להתרעם.
7. רדנקים רפי שכל שמלמדים את הילדים שלהם להציק לסנאים אבל מזדעזעים כשמישהו (לדוגמה, כותבת הבלוג הזה) שואל מה לעזאזל הם עושים, וכך חושף את היצורים התמימים למילה hell.
8. מסעדות שמציינות את מספר הקלוריות בתפריט, ומדווחות בהתלהבות על מנות דיאטטיות שיש בהן רק 2,000 קלוריות. גם תראו לי תרשים איפה בדיוק זה יתיישב על הירכיים שלי, אז בכלל אשמח לאכול את הזבל הזה.

טוב, נראה שזהו בינתיים. אני לא אחראית לשום דבר שייכתב בפוסט זה מכאן ואילך.

גרביל

בזבוז יעיל של הזמן

אלפי שנים של אפור

הזהרה: בפוסט הבא יופיעו ספויילרים לקאסל, סוף עונה 2.


לא קראתי את אנה קרנינה. ולא מתוך פחד מקלאסיקות כבדות ומדכאות. לא קראתי את אנה קרנינה בגלל מה שהרומן הזה מייצג עבורי. עוד קלאסיקה עבת כרס על עולם שנשלט על-ידי גברים לבנים שבו אשה שלא מתנהגת כראוי, שלא סותמת את הפה ונותרת נאמנה לבעלה, נענשת על-ידי הגורל באופן טראגי. וכן, אני מבינה את כל העניין עם רוח התקופה, אני מבינה שמעמד האשה לא בדיוק היה משהו שהאנושות ככלל יכולה להתפאר בו מאז... מאז תחילת תולדותיה פחות או יותר. אני מבינה שאני לא יכולה לצפות מרומן בן המאה ה-19 לתפיסה שאפילו במאה ה-21 אינה מובנת מאיליה לרבים מחברי גוש הטינופת הכלל שנקרא "האנושות".
אני קראתי לא מעט קלאסיקות מאותה תקופה, בין אם להנאתי או במסגרת הלימודים, ואני מסוגלת לתת את הקרדיט הראוי לדמויות בהתאם לנסיבות התקופה שבה הן חיו. אני לא אוהבת לקרוא כל יצירה באשר היא דרך פריזמת ה"אכלו-לי-שתו-לי-עשו-לי". אבל כשרומן סובב כולו סביב הגורל הראוי לאשה נואפת, בעולם שבו אם הינך בעל זרג אתה רשאי לדחוף אותו באשר תחפוץ, הוא מעלה את חמתי ולו רק מפאת המקום שהוא תופס בפנתיאון הספרות הקאנונית.
אין בכוונתי לחרוץ את דינה של יצירה ספרותית כזו או אחרת, אבל אני שומרת על הזכות לבחור להימנע מהוצאת זמני היקר על ספר שרואה בי כלי שעשועים שראוי להיזרק על פסי רכבת אם הוא מלוכלך מכדי להמשיך לשחק בו. תודה.
כאב לי לגלות תפיסה דומה אצל אחד הסופרים האהובים עלי בני המאה ה-20, סומרסט מוהם. ברומן Mrs Craddoc הוא כותב על אשה הכבולה בשלשלאות של נישואים פזיזים לבעלה הבור, עד ליום מותו, בצל אפיזודת האהבים הקצרה שניהלה עם בחור הצעיר ממנה במספר שנים. בגיל 30 היא נתפסת כזקנה בלה שעצם הניסיון שלה לאהוב ולהיאהב הוא מגוחך. מובן, ששוב כל כובד האחריות והאשמה בבגידה נופל על כתפי האשה.
ובכן, לו נותרה התפיסה הזו נחלתן של מאות שעברו, ניחא. את הנעשה אין לשנות. אבל היום, חוששתני, ספגתי את הקש האחרון. ולא היה זה טוד אקין שהביס אותי. לא רב ולא אייתוללה היו אחראים לזעמי היום. המכה באה מן המקום הכי פחות צפוי- סדרת טלויזיה נפלאה, בת העשור הזה, מערביות נאורה ומתוחכמת למהדרין מהמהדרין.
היוצרים של קאסל, אני שונאת אתכם. אין לי מושג על מה חשבתם, אבל מתחשק לי לבעוט לכולכם בבירכיים. באיזו זכות, נבלות שכמותכם, אתם מענישים את בקט ברגע שהיא מנסה לבנות לעצמה מערכת יחסים נורמאלית, כאלטרנטיבה לפלרטוט האינסופי וחסר הכיוון עם קאסל? איפה הייתם כשמתחילת הסדרה קאסל קפץ על כל פרגית שנקתה בדרכו, וחזר בסצינה הבאה עם חיוך שבע רצון? למה כשהוא עושה את זה, זה חלק מהשרמנטיות הסקסית של הדמות, וכשהיא מחליטה לשים עין על גבר אחר, היא ראויה להיענש? כך מר קאסל לא מוכן לשחק. הוא מחליט ללכת, שתלמד לקח, החוצפנית. ואספזיטו בן אלף הזונות עוד מעז לגשת אליה ולבקר אותה על כך שהעזה לפקפק בבלעדיות של קאסל עליה. כי הבלעדיות על המוסר נותרת בידי הגברים. שיוויוניות בתחת שלי, אנשים. שיוויונית בתחת שלי.
ועכשיו סלחו לי, אני חוזרת לראות קאסל. כל הזין.

תפוחים מסבתא

הסיפור הבא מוקדש לשני אנשים שאהבתי בכל מעודי, ושאינם איתנו עוד. 

תפוחים מסבתא- סיפור שלא פורסם

סבתא שלי היתה אדם קטנטן. 1.50 מטרים של רוגע מוחלט, שקט נפשי מופתי עד להכעיס, סבלנות סטואית חסרת פשרות ונכונות להקרבה עצמית החדורה ברוח הקומוניזם. כל מה שנחסך ממנה בילדותה בבילורוס של שנות ה-40, כל מה שלא יכלה להעניק לבנותיה בעוד היא מתישה עצמה לדעת בעבודה בשנות ה-60 וה-70, נתנה עד כלות לנו, הנכדים.

בימי החגים הייתה שומרת קופסאות קרטון מעוטרות ואורזת בהן ממנחות אהבתה בין שלל דברי מתיקה. כל ממתק עטוף היה בחום ידיה הקטנות הקמוטות משישים שנות עבודה. לרוב הייתה מוסיפה לחמניית שמרים ריחנית, עמוסת פרג מתוק, מעשה ידיה. ובין הממתקים, בודד וגלותי, מונח היה דרך קבע תפוח חרמון אדום ומבריק.

את התפוח לרוב הייתי מכרסמת ראשון, תמיד בקצת עצב. השמחה שבקבלת המתנה מהולה הייתה בכאב ובושה על כך שלקחתי דבר מה מסבא וסבתא. ידעתי שאין להם הרבה והנכונות שלהם לחלוק נגעה לליבי למרות, ואולי בגלל, גילי הצעיר. התפוח תמיד נראה כל כך לא שייך שכל נוכחותו אימללה אותי. אורח חייהם הפשוט של הסבים שלי התפרש בעיני התמימות כעוני מחפיר והתפוח היומיומי בין ממתקי החג העצים את החוויה אלפי מונים. זו הייתה נטייתי- לחפש בכל אותות אומללות, להחדיר כל דבר ברגשנות המגוחכת שליוותה את שנות ילדותי. רחמיהם של ילדים הם זולים, חזקים וטהורים. כמו אכזריותם.

סבתא תמיד הזכירה לי עכברון קטן, אפור ושקט, הממעט לדרוש, ממעט להתלונן, ממעט לשדר נוכחות. במעורפל, ובעיקר מתוך סיפורים, אני זוכרת איך עוד בבילורוס היינו משחקות שתינו בחתול ועכבר. מקצה אחר של הבית הייתה משמיעה סבתא ציוצים של עכבר, ואני הייתי עונה לה ב"מיאו" ילדותי, וחוזר חלילה. כמזכרת מאותו משחק, השתמר כרטיס ברכה קטן עם תמונה של חתול אפור. היא שלחה לי אותו לארץ אחרי שעזבנו, כשהיא וסבא הפכו למעין דמויות מיתיות החיות אי שם בארץ רחוקה ובבוא היום יצטרפו אלינו כאן, בין הדקלים. “זוכרת?” כתוב מצידו השני של הכרטיס.

לא זכרתי דבר כשהם הגיעו, אבל הם עזרו לי להיזכר. במהרה תחושת הקרבה המעורפלת חסרת הפנים הפכה לדבר מוחשי, קונקרטי ויומיומי. כפניקס העולה מן הלהבות, היא פרחה והתגלמה מחדש בטעם התבשילים של סבתא, בריחו המרגיע של מעיל העור הישן של סבא, בשקשוק המתכתי של ארגז כליו. את תמונת ילדותי השלימו קולם הישנוני של שדרני רדיו רק"ע, רחשי הטיגון של קציצות ותפוחי אדמה, סלמון מעושן מתוצרת סבא, תה מתוק ועוגת לקח ריחנית. את עוגת הלקח הייתי אוכלת תוך עיקום אפי המנומש. טעם הציפורן החזק והנוכחות המעיקה של הדבש והצימוקים לא היו אהובים עלי במיוחד, אבל עוגה היא עוגה. כילדה, מעולם לא אמרתי "לא" לדבר מתיקה כלשהו באשר הוא. ובעוגות של סבתא היה משהו מוכר וביתי שגרם לי להיקשר אליהן, על אף סלידתי מן הציפורן.

שם, בבילורוס,סבתא הייתה מרצה לפיזיקה. בחטיבת הביניים נהגתי לשאול אותה שאלות לפני מבחנים. תמיד הייתה מקפידה לענות במפורט, בערב רב של מונחים שמשמעותם נסתרה ממני. נטיתי לחשוד שאולי הפיזיקה של אז, של רוסיה, היא לא אותה הפיזיקה של ישראל של היום. תמיד היה איזשהו דיססוננס מטריד בין השתיים. בבית הספר הכל היה פשוט יותר, מותאם להלך החשיבה הילדותי, המחפש רשימות לשנן והכללות גסות להיאחז בהן. ובכל זאת, תמיד הקשבתי להסברים של סבתא וניסיתי להבין את המושגים הזרים והסבוכים.

הייתה זו סבתא שלימדה אותי חילוק ארוך. למרות תפיסתי המהירה, דווקא את החילוק הארוך התקשתי להבין. מוחי כאילו ננעל בפניו, התבצר בחומה של עקשנות עיוורת. כאילו היה החילוק אויב אכזרי שהכרתי התנגדה לו בכל מעודה. מרגע שנותר בלתי מובן הפך למקור ייאוש וסבל שכל מהותי התמרדה כנגדו וסרבה להכיר בו כחלק מעולמה המסודר וההגיוני של המתמטיקה. בשנותי הראשונות על ספסל הלימודים היה עולם זה מקור נחמה עבורי, אי של שפיות בין ההתחכמויות חסרות התועלת של הבנת הנקרא והפסוקים המייגעים וחסרי הפשר של ספר בראשית. והנה, לראשונה, המתמטיקה בגדה בי ועל כך מיענתי לסלוח לה. חמתי בערה בי יחד עם תחושת ההשפלה היוקדת על שאיבדתי את היתרון היחיד שעמד לזכותי. וככל שזעמתי יותר, כן גברה עקשנותי עד שהיה החילוק הארוך לקשר גורדי שכל רצוני היה לבתרו בהינף חרב.

אך סבתא לא נרתעה מפני בורותי הפתאומית. היא לא חרדה פן אאכזב אותה, כי לא תלתה בי את כל תקוותיה עלי אדמות. סבתא הייתה אדם הגיוני ופרקטי, שלא כמו רבים מן המבוגרים שהקיפו אותי במהלך ילדותי. לאט ובזהירות קלפה ובצתה עבורי את החילוק על שלביו, עד שלעסתי את פלחיו בכוחות עצמי והותרתי את הליבה נקיה למשעי.

הרוגע של סבתא לא היה, חלילה, חסר דאגות. אלא שדאגותיה היו שקטות, איטיות וכבדות יותר. את ההתרגשות שחסרה לה בחיי היומיום שמרה לטלנובלות הנצחיות שלה. שם, תחת שמש טרופית לוהטת, התרוצצו נשים היספאניות שזופות, בעלות תווי פנים רחבים וחושניים. הללו היו מתעלפות על ימין ועל שמאל, מאבדות את הזיכרון ומוצאות אבות, אמהות, אחים וילדים אבודים על כל צעד ושעל.

הייתי עוקבת בהשתאות אחר הבעת הפנים המתוחה שלה בעוד היא נאנחת ולופתת את ראשה בין ידיה. אצלי ההתרחשויות על המסך עוררו סקרנות משועשעת קלה ותו לא. ובכל זאת, הייתי משחזרת את הסצינות הסוערות מאוחר יותר עם בובות הברבי שלי. כמדומני, בובות הפלסטיק חסרות ההבעה ביצעו את תפקידן במקצועיות העולה בהרבה על זו של השחקניות הארגנטינאיות והברזילאיות. זאת על אף שהמסכנות ניסו בכל מעודן ליצור על המסך אשלייה של חיי זוהר עבור סבתא שלי, ועוד מיליוני נשים כמוה. נשים מכל רחבי העולם, אינטלקטואליות משכילות ועקרות בית קשות יום כאחת, ולעיתים שני הדברים גם יחד, היו עוצרות את נשמתן כאשר גוואדלופה, או קמילה או חואניטה מנפחת את נחיריה במורת רוח מוקצנת ומכריזה בסנתר מורם שחוסה איגנסיו אינו בנו האמיתי של רודריגו. ודובוני הפרווה שלי היו מזילים דמעה כשגרסת הפלסטיק שלה הייתה מסתובבת על עקביה ומניפה את רעמתה המחומצנת בדרמטיות.

לפעמים הייתי ממציאה תסריטים משל עצמי ומספרת אותם בעיניים זוהרות לסבתא במסווה של עלילות סרטים או סדרות שראיתי בלעדיה. היא הייתה בולעת את מילותי בשקיקה, מנענעת את תלתלי הפלדה שלה ועוצרת את נשמתה בהתרגשות בעודי מותחת את דברי בהנאה בין הפסקות תיאטרליות. גם כשחשדה, ואולי אפילו כשידעה, שאני שולפת את המעשיות סוחטות הדמעות מן השרוול, הייתה מקשיבה, מרותקת, כואבת את כאביהן של הדמויות, מאושרת בשמחותיהן ונאנחת בהקלה עם שוך הסערה.

את בובות הברבי שלי הייתה סבתא מכנה "ברבות". לה לא היו כאלה כשהייתה קטנה. כששאלתי אותה עם אילו בובות הייתה משחקת, סיפרה לי שהייתה מגלגלת צרור סמרטוטים ומכינה בעצמה בובה. הקשבתי בעיניים פעורות לרווחה, ריחמתי עליה עוד קצת וחזרתי לשחק עם הבובות שלי.

שעה אחר כך, אני שוב במטבח עם סבתא. היא מטגנת בלינצ'ס דקיקים וזהובים והבית כולו אפוף בריח הבצק המטוגן. אני מערבבת סוכר ושמנת בצלוחית קטנה בשביל הבלינצ'ס שלי. בהיסח הדעת, בלי להפסיק לערבב ובלי להרים את עיני מהצלוחית, אני אומרת: “אוי סבתא, את לא תאמיני איזה סרט ראיתי אתמול.”

אני זוכרת כמה שמחו סבא וסבתא כשעברו לדירה קטנה משל עצמם. סבא צבע בעצמו את כל הקירות והתקין ארונות אחסון מלוחות עץ בכל חלל לא מנוצל. לסבא היו ידי זהב, כמו שהעיד על עצמו לא פעם, בלא ענווה יתרה. הענווה היתה נחלתה של סבתא. סבא מעולם לא התרברב בסגולות שלא ניחן בהן, אך לא היה זה מטבעו להצטנע. תמיד היה עבורי מודל של גבריות, כוח ובטחון. אפילו בעקשנותו הילדותית ראיתי אז הפגנה של סמכותיות ועוצמה.

סבא שלי היה אדם מורכב ורב ניגודים. כל חייו היה פועל, אך תמיד היה צמא לידע והספיק ללמוד מכל וכל כשכל כליו הם אהבתו לספרים וניסיון החיים שרכש. הוא אהב לעבוד עם הידיים ולא הייתה מלאכה שלא היטיב לבצע. אפילו בתפירה עזר לנו הוא, ולא סבתא. סבתא הייתה מטליאה את מכנסי כשהייתי קטנה והרבתי לשפשף את ברכיהם. היא הייתה תופרת כפתורים שנתלשו. אפילו הייתה לה קופסה עם שלל כפתורים צבעוניים מעוצבים במגוון דוגמאות מפלסטיק ומתכת. יכולתי לבלות עידנים בניסיון למיין אותם. אך כשהגיע הדבר לעבודת תפירה רצינית- מכפלת לג'ינס, הצרת חצאית או מכנסיים, הייתה אמא לוקחת אותם לסבא. עבודתו הייתה ייסודית והתוצאה המושלמת הייתה חוזרת במהרה בליווי חיוך ועקיצה קטנה נוסח "מה הייתם עושים בלעדי?”

סבא ידע הכל על כל תחום אפשרי והיה לו כשרון נדיר של מספר. הוא לא היה אדם דברן, אבל אהב לדבר על נושאים שהתמחה בהם. מרותקת, הייתי מקשיבה להסברים על כל פריט בארגז הכלים השחור הכבד שלו. למקדחה הענקית הישנה שלו היו אינספור מקדחים שונים והוא תמיד ידע מיד איזה מהם יתאים לכל מלאכה. שוב ושוב הייתי שואלת על ההבדלים בין מגוון הברגים שאוחסנו בארגז בסדר מופתי, והוא תמיד היה מסביר ברצון. מעולם לא הצליח לשעמם אותי בדיבוריו, אפילו כשתיאר בפרוטרוט את אופן הפעולה של מפעל קרטון.

וכשהיה מספר על ילדותו על שפת הנהר ועל תקופת שירותו בצבא הסובייטי, לא היה אדם מאושר ממני עלי אדמות. הייתי יושבת פעורת עיניים וגומעת בשקיקה כל פרט ופרט, החל בנהלי חלוקת הלחם בצבא וכלה במעשיות מסמרות שיער על מפגשים עם דובים וזאבים ביערות המושלגים של בילורוס. לא תמיד ידעתי אילו מהסיפורים התרחשו באמת ואילו היו בדיה מוחלטת, ולמען האמת לרוב לא היה אכפת לי במיוחד מה אחוז האמת בסיפורים. הדמיון והמציאות היו מולחמים בלהט דיבורו לכדי מקשה אחת עד שלא ניתן היה להבחין בינהם.

אבל עוד יותר מהסיפורים המסעירים של סבא, אהבתי את החמימות הנוחה של השגרה שהשניים דבקו בה בקנאות. כמה פעמים נשארתי לישון אצלם בדירה, ואלה היו כמה מהימים הרגועים והמאושרים בחיי. בקיום היומיומי שלהם היה סדר והיגיון. הכל התנהל בדיוק כפי שראוי היה שיתנהל, כאילו היה כך מאז ומעולם וישאר כך לנצח.

כל יום בשנה ללא יוצא מן הכלל ארוחת הבוקר הייתה גזר מגורד ודייסת שיבולת שועל. לדייסה היה טעם לוואי חזק של מאזולה, בה השתמשה סבתא במקום חמאה. מאז התקף הלב של סבא הם הקפידו על תפריט בריא. החמאה הפכה אורחת בלתי רצויה על שולחנם, לדאבונו של סבא.

אחרי הדייסה היה מגיע תה בספלי חרסינה גדולים. הספל הלבן ששפתו מעוטרת בכתום היה של סבא. פשוט כי כך צריך היה להיות. עם התה הייתה סבתא אוכלת גבינה לבנה חמצמצה וקשה עם לחם רוסי שחור שבילדותי סלדתי ממנו אך לימים הפך לסוג האהוב עלי.

אחרי ארוחת הבוקר תמיד היה מה לעשות. תיקונים שונים בבית, כביסה ועיתונים לרוב. וכמובן, הטלוויזיה, אותה היה סבא מפעיל תמיד בקולי קולות, עקב שמיעתו הלקויה.

בחדר הרחצה שלהם עמד תמיד ריח של סבון רוסי. גם אחרי עשור בארץ, בלי כל אפשרות גישה לסבון סובייטי, שרר אצלם אותו ריח ישן ומוכר מימי ילדותי.

במטבח, על מדף לבן מעל הקומקום, עמדה אצלם דרך קבע קערת קריסטל מלאה סוכריות קשות צבעוניות. דיושס ירוקות, עם טעם אגסים עדין, וברבריס אדומות. לברבריס היה טעם גנרי של סוכריה אדומה קשה. אלה היו סוכרכיות של יומיום, לתה. בחבילות של סבא וסבתא מעולם לא היו כאלה. לצד לחמניית השמרים הרכה והתפוח התמידי היו רק ממתקים מתוצרת הארץ- טורטית, וטוב טעם וטעמי- נכסי צאן ברזל של ילדות ארץ ישראלית. היו שם גם סוכריות שוקולד בנייר צלופן מנצנץ עם מילוי כתמתם בטעם תפוזים ותרופה נגד שיעול, טעם שהוא יותר מעניין משהוא טוב.

טיולי הערב של הסבים שלי היו עבורי הרפתקה בפני עצמה. בדיעבד, לא היו אלה אלא הליכות ארוכות בשכונה, אבל באותם ימים היה בהן מעין קסם. הדימיון הפורה שלי ראה בטיולים המשותפים טקס לילי, המלווה במסע אל הלא נודע. בעצמי מעולם לא הרהבתי עוז להתרחק מהבית, ועוד אחרי השקיעה. עם סבא וסבתא חשתי נועזת, בטוחה ומוגנת. הרחובות הריקים היו שייכים לנו והיינו מהלכים בהם לאיטנו כאדונים.

באור הלבנה והפנסים, אפילו המקומות המוכרים ביותר נראו משונים ומסתוריים, מכושפים כמעט, אך לא מאיימים. הייתי ממציאה לעצמי אינספור ייקומים מקבילים בהם כיכבתי באלפי תפקידי גבורה. לפעמים היו גם סבא וסבתא דמויות בעלילותי, והם שיתפו פעולה כניצבים דוממים, נותנים מענה לגחמותי בהסכמה שבשתיקה.

ובסוף כל טיול ציפה אותו פרס קבוע שערכו לא יסולא בפז- חזרה לבית חמים, מואר ומזמין. למיטה חמה ונקיה, לאותו אורח חיים סדור שיחזור על עצמו גם מחר וביום שאחריו ובזה שאחריו.

שנים חלפו מאז אותה תקופה חסרת דאגות ורוויית חלומות. מאז הספקתי לגלות רבבות סוגי כאב, אלפי גוונים של אושר ועשרות זני תפוחים. תפוחי סמיט ירקרקים גדולים שטעמם עשיר וחמצמץ, תפוחי פינק ליידי סמוקי לחיים, מתוקים וריחניים. כל קיץ הביא עמו תפוחי ענה מוארכים בגווני צהוב ואדום, כל חורף האדימו תפוחי יהונתן עגולים ומושלמים כאותו תפוח שניתן לשלגיה. קרה שהביאו לי מאירופה תפוחי בר קטנטנים שכמותם מעולם לא טעמתי ותפוחים עסיסיים גדולים כמו ראש של תינוק. ובכל זאת, בעיקר בימי החגים, נותנת הייתי את כל ייבולי התפוחים בעולם, אלה שהיו ואלה שישנם ואלה שעוד יצמחו, בעבור טעימה אחת קטנטנה מתפוח החרמון שבחבילות החג של סבתא.