זהירות, יש חור בדונאט!

אני מודה שקצת הזנחתי את הבלוג בחודש האחרון, אז הגיע הזמן להשלים פערים. ואין זמן טוב לכתיבה כמו אחרי טיסה של 10 שעות, ו-30 שעות רצופות בלי שינה. (פלוס-מינוס סטיית תקן בגבולות הרישיון הספרותי. נמנמתי כשעה במטוס, איפשהו בין "מרוסקת" עם מארי אליזבת ווינסטד לאיזשהו מותחן עם ג'ניפר לורנס. אבל לא מעבר לכך. אפלו בהיתי בהכרה מלאה ב-3 שעות של "ענן אטלס", וכמעט הבנתי משהו מהעלילה, או יותר נכון עלילות, או משהו בסגנון.)
בכל אופן, העובדה שלא הייתי בארץ מצדיקה רק את חוסר הפעילות שלי בבלוג ב-10 הימים האחרונים. את שאר התירוצים אפרט בהרחבה מאוחר יותר. אחרי "ענן אטלס" הגעתי למסקנה שסדר כרונולוגי זה פאסה. ושוב, להזכירכם, לא ישנתי קרוב לשתי יממות. במקביל לכתיבת הפוסט הזה, אני פורקת בהדרגה את המזוודה שלי (בובת הפנדה הפרוותית כבר בחוץ, הספרים החדשים עדיין בפנים). איפשהו ברקע הספקנו להפעיל שתי מכונות כביסה, ונראה לי שבשלב כלשהו גם הזמנו אוכל. (מעיפה מבט בהמבורגר לידי. כן, ככל הנראה הזמנו אוכל.)
את ההיילייטס מהמסע לוושינגטון הבירה (פלוס דקה או שתיים בניו יורק), הייתי מסכמת כך: המוני סנאים (מזן פלאפיים-אוצ'י-מוצ'י-חמודים-שלי), 2 היתקלויות כמעט-אלימות עם 2 הורים שונים (אפרט בהמשך), כמה פסלים נפלאים של פייטרו מאני בגלריה הלאומית (בעיקר הנערה הקוראת. עמדתי ובהיתי כמה דקות שלמות), פסל האדם החושב של אוגוסט רודן (לא רע בכלל), המוני פסלי רקדניות של דגה (בעגה מקצועית של מבקרי אמנות: הכנתי כאלה מפלסטלינה בגיל שלוש) ציור אחד נפלא של הירנימוס בוש (לא שיצא לי לראות ציורים לא נפלאים שלו. פשוט בגלריה הלאומית היה רק אחד), המוני עצמות בסמית'וניאן (ואף לא עש "ראש המוות" אחד לרפואה...), שלושה ספרים חדשים, פנדה פרוותית מגן החיות, המון שמות משעשעים על מצבות בארלינגטון, פסל לינקולן שמשום מה אסור לשבת לו על הברכיים וכמה מבני שלטון משעממים- שטויות כמו הקפיטול והבית הלבן.
כדי להראות שאני לא אדם שלילי לגמרי, אוותר על רשימה ארוכה ומלנכולית של כל מאפייני הסיביליזציה הנפלאים שאתגעגע אליהם עם שובי לארץ אבותינו (במילים אחרות, ניאנדרתאליה). במקום לשקוע במרה שחורה (בינתיים), אנסח רשימה קצרה וקלילה יותר של כל הדברים שלא אתגעגע אליהם בארץ הכסת"חים הבלתי מוגבלים.

1. קפה גרוע. כן אני יודעת שאפשר למצוא קפה נפלא בניו יורק, אבל לא היו לי זמן או כוחות לחפש ביומיים שהיינו שם. כשאמרתי לחברה שהקפה בדיינרים דווקא לא רע בכלל, היא כמעט בכתה מרחמים עלי. 
2. קרשי אסלה חצויים באמצע. אין לי מושג מה המטרה בהם. והם נראים דפוק. ומעצבנים אותי באופן עקרוני.
3. בהמשך לסעיף הקודם- הורדת מים אוטומטית בשירותים. התוצאה היא השתנה נגד השעון, כשבכל שניה את עשויה להישטף בזרם המים. אני לא אדם של אקסטרים, תתבעו אותי.
4. אגב תביעות- כל הזהרות הכסת"ח הדביליות נוסח "עשוי להכיל תותים" על קופסת תותים,"דגם הג'ינס הזה משופשף בכוונה", ו-"הדונאט עשוי להכיל חור". נו באמת. אידיוטים.
5. שלטי פרסומת ברכבת התחתית עם אדם קורן מאושר כי יש לו איידס/סרטן/שחפת, בליווי סלוגן אופטימי בסגנון "יחד נשרוד."
6. אמהות היסטריות שצועקות עלי כי כשנכנסתי עם שאר האנשים לאולם הקולנוע היא לא שמרה על הבת שלה, והילדה התנתקה ממנה לשניה. הטיעון שלה לכך שהייתי צריכה לזוז הצידה ולתת לכל העולם לעבור: "היא בת 9!" התשובה שהייתי רוצה לתת: "ואני בת 25, זונה. ניצחתי." שיהיה ברור- לא נגעתי בילדה, לא דחפתי אותה ולא עקפתי אותה באגרסיביות תוך ריסוק הגולגולת שלה על אחד הקירות. נראה שבאותה מידה יכולתי לעשות את כל אלה- שלפחות יהיה לה על מה להתרעם.
7. רדנקים רפי שכל שמלמדים את הילדים שלהם להציק לסנאים אבל מזדעזעים כשמישהו (לדוגמה, כותבת הבלוג הזה) שואל מה לעזאזל הם עושים, וכך חושף את היצורים התמימים למילה hell.
8. מסעדות שמציינות את מספר הקלוריות בתפריט, ומדווחות בהתלהבות על מנות דיאטטיות שיש בהן רק 2,000 קלוריות. גם תראו לי תרשים איפה בדיוק זה יתיישב על הירכיים שלי, אז בכלל אשמח לאכול את הזבל הזה.

טוב, נראה שזהו בינתיים. אני לא אחראית לשום דבר שייכתב בפוסט זה מכאן ואילך.

גרביל