אתה קצת מלוכלך, והפרווה שלך קצת בלויה. יש לך מבט מבוהל משהו, אבל חיי הרחוב לעולם לא ייקחו ממך את החן המלכותי שלך.
אתה מסתכל עלי בחשד כשאני קוראת לך. אתה כבר יודע שאי-אפשר לסמוך על חיות שהולכות על שתיים. אתה רואה את האוכל, נעצר, מהסס. אתה לא בורח, אבל לא ניגש עד שאני מתרחקת.
מרחוק, אני רואה אותך יוצא מהסמטה. מביט בזהירות לצדדים. מתקרב לערימת האוכל, מרחרח. אתה מפנה אלי את גבך וניגש לסעודה.
וכשאני רואה את הגב הקטן הזה, את האזניים הזקופות תמיד- גם כשאתה אוכל, כשאני יודעת שלא הצלתי אותך, שלא עשיתי למענך כמעט דבר ובכל זאת נתתי לך ארוחת בוקר אחת, ביום אחד מתוך 9 תקופות חיים שלמות, משהו בי נמס ומתחמם ונשבר בעת ובעונה אחת.
אין לך שם, אין לך כתובת. אתה אחד ממיליונים. אני כנראה לא אזהה אותך בפעם הבאה שניפגש. אבל אני אוהבת אותך. תשמור על עצמך, זר קטן ויקר.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.