הזהרה: בפוסט הבא יופיעו ספויילרים לקאסל, סוף עונה 2.
לא קראתי את אנה קרנינה. ולא מתוך פחד מקלאסיקות כבדות ומדכאות. לא קראתי את אנה קרנינה בגלל מה שהרומן הזה מייצג עבורי. עוד קלאסיקה עבת כרס על עולם שנשלט על-ידי גברים לבנים שבו אשה שלא מתנהגת כראוי, שלא סותמת את הפה ונותרת נאמנה לבעלה, נענשת על-ידי הגורל באופן טראגי. וכן, אני מבינה את כל העניין עם רוח התקופה, אני מבינה שמעמד האשה לא בדיוק היה משהו שהאנושות ככלל יכולה להתפאר בו מאז... מאז תחילת תולדותיה פחות או יותר. אני מבינה שאני לא יכולה לצפות מרומן בן המאה ה-19 לתפיסה שאפילו במאה ה-21 אינה מובנת מאיליה לרבים מחברי גוש הטינופת הכלל שנקרא "האנושות".
אני קראתי לא מעט קלאסיקות מאותה תקופה, בין אם להנאתי או במסגרת הלימודים, ואני מסוגלת לתת את הקרדיט הראוי לדמויות בהתאם לנסיבות התקופה שבה הן חיו. אני לא אוהבת לקרוא כל יצירה באשר היא דרך פריזמת ה"אכלו-לי-שתו-לי-עשו-לי". אבל כשרומן סובב כולו סביב הגורל הראוי לאשה נואפת, בעולם שבו אם הינך בעל זרג אתה רשאי לדחוף אותו באשר תחפוץ, הוא מעלה את חמתי ולו רק מפאת המקום שהוא תופס בפנתיאון הספרות הקאנונית.
אין בכוונתי לחרוץ את דינה של יצירה ספרותית כזו או אחרת, אבל אני שומרת על הזכות לבחור להימנע מהוצאת זמני היקר על ספר שרואה בי כלי שעשועים שראוי להיזרק על פסי רכבת אם הוא מלוכלך מכדי להמשיך לשחק בו. תודה.
כאב לי לגלות תפיסה דומה אצל אחד הסופרים האהובים עלי בני המאה ה-20, סומרסט מוהם. ברומן Mrs Craddoc הוא כותב על אשה הכבולה בשלשלאות של נישואים פזיזים לבעלה הבור, עד ליום מותו, בצל אפיזודת האהבים הקצרה שניהלה עם בחור הצעיר ממנה במספר שנים. בגיל 30 היא נתפסת כזקנה בלה שעצם הניסיון שלה לאהוב ולהיאהב הוא מגוחך. מובן, ששוב כל כובד האחריות והאשמה בבגידה נופל על כתפי האשה.
ובכן, לו נותרה התפיסה הזו נחלתן של מאות שעברו, ניחא. את הנעשה אין לשנות. אבל היום, חוששתני, ספגתי את הקש האחרון. ולא היה זה טוד אקין שהביס אותי. לא רב ולא אייתוללה היו אחראים לזעמי היום. המכה באה מן המקום הכי פחות צפוי- סדרת טלויזיה נפלאה, בת העשור הזה, מערביות נאורה ומתוחכמת למהדרין מהמהדרין.
היוצרים של קאסל, אני שונאת אתכם. אין לי מושג על מה חשבתם, אבל מתחשק לי לבעוט לכולכם בבירכיים. באיזו זכות, נבלות שכמותכם, אתם מענישים את בקט ברגע שהיא מנסה לבנות לעצמה מערכת יחסים נורמאלית, כאלטרנטיבה לפלרטוט האינסופי וחסר הכיוון עם קאסל? איפה הייתם כשמתחילת הסדרה קאסל קפץ על כל פרגית שנקתה בדרכו, וחזר בסצינה הבאה עם חיוך שבע רצון? למה כשהוא עושה את זה, זה חלק מהשרמנטיות הסקסית של הדמות, וכשהיא מחליטה לשים עין על גבר אחר, היא ראויה להיענש? כך מר קאסל לא מוכן לשחק. הוא מחליט ללכת, שתלמד לקח, החוצפנית. ואספזיטו בן אלף הזונות עוד מעז לגשת אליה ולבקר אותה על כך שהעזה לפקפק בבלעדיות של קאסל עליה. כי הבלעדיות על המוסר נותרת בידי הגברים. שיוויוניות בתחת שלי, אנשים. שיוויונית בתחת שלי.
ועכשיו סלחו לי, אני חוזרת לראות קאסל. כל הזין.
לא קראתי את אנה קרנינה. ולא מתוך פחד מקלאסיקות כבדות ומדכאות. לא קראתי את אנה קרנינה בגלל מה שהרומן הזה מייצג עבורי. עוד קלאסיקה עבת כרס על עולם שנשלט על-ידי גברים לבנים שבו אשה שלא מתנהגת כראוי, שלא סותמת את הפה ונותרת נאמנה לבעלה, נענשת על-ידי הגורל באופן טראגי. וכן, אני מבינה את כל העניין עם רוח התקופה, אני מבינה שמעמד האשה לא בדיוק היה משהו שהאנושות ככלל יכולה להתפאר בו מאז... מאז תחילת תולדותיה פחות או יותר. אני מבינה שאני לא יכולה לצפות מרומן בן המאה ה-19 לתפיסה שאפילו במאה ה-21 אינה מובנת מאיליה לרבים מחברי גוש הטינופת הכלל שנקרא "האנושות".
אני קראתי לא מעט קלאסיקות מאותה תקופה, בין אם להנאתי או במסגרת הלימודים, ואני מסוגלת לתת את הקרדיט הראוי לדמויות בהתאם לנסיבות התקופה שבה הן חיו. אני לא אוהבת לקרוא כל יצירה באשר היא דרך פריזמת ה"אכלו-לי-שתו-לי-עשו-לי". אבל כשרומן סובב כולו סביב הגורל הראוי לאשה נואפת, בעולם שבו אם הינך בעל זרג אתה רשאי לדחוף אותו באשר תחפוץ, הוא מעלה את חמתי ולו רק מפאת המקום שהוא תופס בפנתיאון הספרות הקאנונית.
אין בכוונתי לחרוץ את דינה של יצירה ספרותית כזו או אחרת, אבל אני שומרת על הזכות לבחור להימנע מהוצאת זמני היקר על ספר שרואה בי כלי שעשועים שראוי להיזרק על פסי רכבת אם הוא מלוכלך מכדי להמשיך לשחק בו. תודה.
כאב לי לגלות תפיסה דומה אצל אחד הסופרים האהובים עלי בני המאה ה-20, סומרסט מוהם. ברומן Mrs Craddoc הוא כותב על אשה הכבולה בשלשלאות של נישואים פזיזים לבעלה הבור, עד ליום מותו, בצל אפיזודת האהבים הקצרה שניהלה עם בחור הצעיר ממנה במספר שנים. בגיל 30 היא נתפסת כזקנה בלה שעצם הניסיון שלה לאהוב ולהיאהב הוא מגוחך. מובן, ששוב כל כובד האחריות והאשמה בבגידה נופל על כתפי האשה.
ובכן, לו נותרה התפיסה הזו נחלתן של מאות שעברו, ניחא. את הנעשה אין לשנות. אבל היום, חוששתני, ספגתי את הקש האחרון. ולא היה זה טוד אקין שהביס אותי. לא רב ולא אייתוללה היו אחראים לזעמי היום. המכה באה מן המקום הכי פחות צפוי- סדרת טלויזיה נפלאה, בת העשור הזה, מערביות נאורה ומתוחכמת למהדרין מהמהדרין.
היוצרים של קאסל, אני שונאת אתכם. אין לי מושג על מה חשבתם, אבל מתחשק לי לבעוט לכולכם בבירכיים. באיזו זכות, נבלות שכמותכם, אתם מענישים את בקט ברגע שהיא מנסה לבנות לעצמה מערכת יחסים נורמאלית, כאלטרנטיבה לפלרטוט האינסופי וחסר הכיוון עם קאסל? איפה הייתם כשמתחילת הסדרה קאסל קפץ על כל פרגית שנקתה בדרכו, וחזר בסצינה הבאה עם חיוך שבע רצון? למה כשהוא עושה את זה, זה חלק מהשרמנטיות הסקסית של הדמות, וכשהיא מחליטה לשים עין על גבר אחר, היא ראויה להיענש? כך מר קאסל לא מוכן לשחק. הוא מחליט ללכת, שתלמד לקח, החוצפנית. ואספזיטו בן אלף הזונות עוד מעז לגשת אליה ולבקר אותה על כך שהעזה לפקפק בבלעדיות של קאסל עליה. כי הבלעדיות על המוסר נותרת בידי הגברים. שיוויוניות בתחת שלי, אנשים. שיוויונית בתחת שלי.
ועכשיו סלחו לי, אני חוזרת לראות קאסל. כל הזין.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.