מוקדש באהבה אינסופית לשלושת האנשים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת על הורות: אמא, ג'ס, ואחי הפצפון
"אמא, מה זה זין?"
"זה מהדברים שלאמא מותר להגיד ולך- לא."
"למה?"
"כי אתה ספחת קטנה."
"מה זה ספחת?"
"יש לך מזל שאתה כזה חמוד, טמבל."
"למה?"
גם אני שואלת את עצמי די הרבה, בשלוש השנים האחרונות.
החלטתי לשמור אותו לא כדי לעשות למישהו דווקא, לא בהתרסה ולא מצדקנות. לא הפסקתי את ההריון מתוך אנוכיות גרידא. הייתי צריכה שינוי, והוא היה ההזדמנות שלי.
אבא שלו היה בחור נחמד. מופת של כבוד וערכים. אדם טוב, מוסרני ומיוסר. הייתי עוקרת את כל שיני הבינה שלי עם צבט בטרם אתן לו להתקרב לילד שלי.
הוא לא אמור היה לדעת. כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ כשראיתי את הפלוס הכחול על מקל הבדיקה. האמת נפלטה ברגע של ייאוש. לא יכולתי לשאת עוד את הדאגה בעיניים שלו אחרי כל סשן הקאות. הוא כאילו עמד ליד דלת השירותים בכל פעם, מצותת לתכולת קיבתי המתאבדת במי האסלה.
הבנתי שאם יציע לקבוע לי תור לרופא עוד פעם אחת, אקיא עליו.
"עד כמה סתום אתה יכול להיות?!" הזעקה קורעת את דפנות הגרון הפצוע שלי. "אני בהריון. ואני הולכת."
"... אבל ברור שלא תפילי."
"אני שמחה מאד שברור לך. רק תראה לי רגע שוב את שטר הקניין שמוכיח את הבעלות שלך על הגוף שלי?"
"את צוחקת, נכון? את רוצה להגיד לי שלדעתך לאבא אין זכות דיבור בעניין?"
"מאמא'לה, כשתסחוב אותו תשעה חודשים בבטן ותתן לו לקרוע את הגוף שלך בדרך החוצה, אתה מוזמן לבוא לדבר איתי על זכויות."
"זה גם התינוק שלי!" הוא מתלהם, כמו שרק בחור נחמד יודע.
"זה לא תינוק של אף אחד. זה גוש תאים שתקוע בגוף שלי. ואם יום אחד הוא יהיה תינוק, הוא לא יהיה בעיה שלך, כי זה נגמר."
"רגע, מה? מה נגמר? את כועסת שהבעתי דעה בנושא?"
"זה נגמר מזמן. לא ידעתי איך… לא הייתה לי הזדמנות להגיד את זה."
"מאיפה זה הגיע פתאום? כל כך טוב לנו ביחד. את… את פשוט עייפה. וההורמונים…"
"אלה לא ההורמונים, וזו לא היסטריה. זו אני, ואני החלטתי. זה המוח הנשי הקטן והחמוד שלי. אומר לך שזה נגמר."
"אני לא מבין…! מתי? מתי החלטת? ולמה? זה משהו שעשיתי?" הוא נעמד ביני לבין הדלת, עצום ועלוב, כתיפיו הרחבות שמוטות בחוסר אונים תובעני, בלתי מתפשר. "תסבירי לי…"
ניסיתי. ניסיתי להסביר אינסוף פעמים בחודשים האחרונים. הוא לא שמע כלום מרוב מאמץ להקשיב. ואז הוא דיבר ודיבר, עד שהשתקתי אותו עם סקס מכני עייף ונרדמתי עם ראש מבולבל, שלא זוכר למה העיניים בוכות.
כבדים ועיקשים הם כבלי האלטרואיזם. מי הטיפשה כפויית הטובה שתקום ותעזוב את התגלמות הטוב? האביר האצילי, שתמיד יעזור, גם אם תתחנני שיפסיק? אחד שמוכן להקריב הכל, שגם אותך יקריב באמונה שלמה על מזבח הקדושה שלו.
הוא קורקטי מכדי לתת לי עילה לצו הרחקה אפילו. רק עומד שם, כמו פעוט מגודל עם עיני המלאך הירוקות הרטובות שלו, ומתחנן כמו סמרטוט רצפה נטוש.
"תני לי עוד הזדמנות. בשביל שנינו. מה עשיתי לא בסדר?"
זו בדיוק הבעיה. בכל חייו האומללים לא העז לעשות שום דבר שסוטה ולו מילימטר אחד מגבולות הבסדר.
נחלצתי החוצה בדרך לא דרך. איימתי לקרוא למשטרה, להתאבד, ואז להרוג אותו. צעקתי עליו עלבונות שאחרון הנבלות לא ראוי להם. שיקרתי שבגדתי בו בכל הזדמנות אפשרית, שהוא הגעיל אותי מהנשיקה הראשונה. שהשתמשתי בו כדי להגיע לאח שלו, שכל הזמן הזה הוא היה רק פרס ניחומים עלוב. את האישום האחרון היה מטח בפני חדשות לבקרים בלאו הכי. זה כנראה היה קלף המילוט שלי. הוא התרסק כמו עגבניה על רצפת אבן.
כל אותו ערב הוא בכה לי בטלפון. הקשבתי, הרגעתי, הכלתי. אולי גם בי דבקה מעט מהקדושה המיוסרת שלו. כמו יבחוש מורעב, הוא מצץ וליקט כל טיפת נחמה מקולי, עד שנרגע וויתר.
למחרת התקשר לינוק עוד מעט חמלה. ביום שלאחר מכן החלפתי מספר טלפון. אחרי חצי שנה העמסתי את הבטן העצומה שלי על משאית הובלות יחד עם כמה ארגזי ספרים ועברתי לעיר אחרת, זרה ושקטה יותר.
אני מכניסה בקבוק מים חדש אל הילקוט הקטן עם אזני הארנב, מניחה את קערת הקורנפלקס הריקה בכיור, ומבשרת לפעוט שמסיבת העיתונאים נגמרה. הוא קצת מאוכזב, ואפילו משמיע יבבה קטנה בעודי דוחסת אותו לתוך כתפיות הילקוט. אני לא אוהבת לאכזב אותו, אבל עדיף שיהיה מאוכזב משיהיה רעב כי אמא איחרה למשרד בפעם החמש-מאות החודש.
"יד."
הוא מושיט לי בהכנעה כף יד שמנמנה ואנחנו צועדים החוצה.
בדרך הוא רוצה לדעת למה לעצים יש עלים, למה מכוניות נוסעות על הכביש, למה אסור לגעת בגופה של הציפור, למה הוא מחרפן אותי, האם הציפור תבריא, ולמה הדודה שחנתה באמצע מעבר החציה היא בת זונה מטומטמת.
"לא, לא, לא. אנחנו לא אומרים דברים כאלה. רק אמא, ורק כשהיא ממש כועסת."
ילדים קטנים הם כמו סמארטפון מחורבן. מתעדים לנצח כל שטות שאתה עושה. לא משנה כמה פעמים אני מסבירה לדביל הקטן שמה שאמא אומרת בבית- או ברחוב, או בקניון, או באוטובוס- נשאר בבית, הוא בכל זאת ימצא דרך לגרום לגננת הזונה שלו להאמין שהוא גדל במעוז של פריצות והזנחה.
לכן כל בוקר אני מנסה להתגנב למעון בלי שהגננת תראה אותי. זה די מטומטם, כי בלאו הכי לא הייתי יוצאת משם בלי לוודא שהצוות מודע לקיומו של יוצא חלצי, שלא ישכחו לי אותו אחר כך בחצר כי לא ראו שהוא הגיע.
אובר-גננת לאה מזכירה לי את הרכזת שהיתה לי בתיכון. כל ייעודה בחיים הוא למצוא הזדמנויות לנזוף בי, כאילו הפרה הזקנה יודעת יותר טוב ממני איך לגדל את הילד שלי.
רק אתמול היא איגפה אותי כשניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הבוגד הקטן ולהגניב אותו החוצה בחסות המון ההורים הצרים על הכניסה.
היא מסמנת לי שאחכה, ומפלסת את דרכה בין פעוטות עייפים, עוצרת מדי פעם ללטף ראש מיוזע, לטובת ההורים המתבוננים.
"הילד מתעקש שקוראים לו טמבל!" היא מסננת בלחש, משתדלת שלא למשוך את תשומת ליבם של שאר ההורים.
היא מותחת את חיוך הגננת המעושה שלה עד שציפוי הסיד היבש מאיים להיסדק. עיגולי הסומק המביכים על לחייה בוערים בלהט דידקטי. עיניה השקועות בין קמטי המסקרה יורקות להבות תוכחה מטיפית.
"את יודעת מה זה עושה לדימוי העצמי של ילדים בגיל הרך?!"
אני מעיפה מבט, לבדוק אם משהו בדימוי העצמי שלו השתנה מאז עזבנו את הבית בבוקר. הטמבל שלי רודף אחרי פעוט אחר, במעגלים, שניהם גועים בשאגות צחוק היסטרי. נראה לי די בריא.
"וכשהסברתי לו שזה לא מתאים, הוא החליט שקוראים לו חתלתול!"
מי ילד טוב של אמא?
"מי קורא לילד בשם של בעל חיים?!"
"אני לא יודעת, תשאלי את הורים של דב, או של לביא. חוץ מזה, חתלתול זה חמוד. אני לא קוראת לו תיקן, או קרציה, או, נגיד, פרה."
אין לי מושג כמה פעמים הם השמיעו לו בלופ הקלטות של יובל המבולבל עד שהסכים להתפשר על 'יויו.'
"יש לו שם כל כך יפה ומיוחד. מה הבעיה לקרוא לו יוסף, או יוסי?"
ברגע שהבנתי שהוא נשאר, החלטתי לקרוא לו יוסי. על שם סבא שלי. קצת מיושן, אבל לפחות זה לא שם של סלע, או מקווה מים. מה גם ששם בלתי אופנתי מלמד אותך להגן על עצמך מגיל צעיר. בשבילי זה עבד.
אבל מאז שבקע לאוויר העולם, הוא בעיקר טמבל, או חתלתול. לפעמים יויו.
"שום בעיה," אני עונה למסיכת הטיח, ההולכת ותופחת מול עיני. "פשוט כרגע הוא בחר להיקרא יויו. זה עניין של הגדרה עצמית. הזכות של ילד לבחור איך להיקרא היא חלק אינטגרלי בהתפתחות הנפשית הבריאה שלו ובבנית הדימוי העצמי."
וואם! לזה לא ציפית, זונה.
בפעם אחרת היא החליטה שלגיטימי להעיר לי על כך שבחרתי שלא לימול אותו.
"בינתיים הם לא שמים לב לדברים כאלה. אבל מתישהו הם יבינו. את באמת רוצה שהילד שלך ירגיש שונה, בגלל בחירה גחמנית שלך?"
אני עוצמת עיניים לרגע, ומזכירה לעצמי שליויו יש עוד שנה שלמה לבלות בגן הזה, שאין שום סיכוי למצוא לו מקום בגן אחר באמצע שנת הלימודים, ושהאשה הזאת מאד אומללה כי אף בן אנוש מעל גיל שלוש לעולם לא יתקרב אליה והיא תמות לבד בדירה הקטנה והמסודרת שלה, מבלי שתעבור ולו מחשבה מקורית אחת במוח הקטן והמסודר שלה, עד יומה האחרון. היא תרדם, לבד, כמו בכל לילה, שקועה במאמר פדגוגי משמים מאמצע המאה הקודמת, ולמחרת לא תהיה אף נפש חיה שתשים לב שהיא לא קמה. היא אדם קטן ועלוב, שדבקות בקונבנציות מיושנות היא הגשר הרעוע היחיד שלה לשאר האנושות, ולא ישאר אחריה שום דבר חוץ משם ותאריך על מצבה מאובקת. המחשבה על המצבה שלה מעודדת אותי, ואני מצליחה להמשיך בטון יחסית רגוע.
"ראשית, בתור אמא שלו, מחובתי לדאוג שתמיד ירגיש שונה, ונפלא ונאהב ויהי מה." היא מנסה לצטט משהו מאחד המאמרים העתיקים שלה בתגובה, אבל אני מרימה יד בתנועה כל כך סמכותית שלרגע אני בטוחה שנכנס בי דיבוק. אולי רוחה של זקנת שבט גאה מאיזשהי תרבות מטריארכלית עתיקה ואצילית.
"ושנית," עולה מגרוני הקונטראלטו השליו, המעושן קמעה, של הרוח. "שנית, את אשת חינוך. אם אני לא טועה, מתפקידם של אנשי חינוך- לחנך. כדי שהדור הבא יהיה קצת פחות בור ואכזרי, פחות נשלט על-ידי סטיגמות פרימיטיביות. אולי פחות נוטה להגן על מנהגים אכזריים ופרימיטיביים."
אני לא יודעת כמה מזה היא הבינה, אבל היא חושקת שיניים ונוצרת את לשונה.
היום היא עסוקה מדי בפיוסו של גרגויל מייבב שנראה כמו הכלאה בין ניקולס קייג' לסטיב בושמי, כך שדרשת הבוקר נדחית להזדמנות אחרת.
רינה, הסייעת עגולת הלחיים ניגשת אלינו עם חיוך לבבי ויויו רץ לחבק אותה.
"בוקר טוב, יוספי," היא קוראת, מניפה אותו אל-על. היא כל כך מתוקה שלפעמים גם לי מתחשק קצת לרוץ לחבק אותה. אבל אני חוששת שהיא תהפוך את זה למנהג קבע, ותנסה לדבר איתי תוך כדי. למחוייבות כזו אני לא מוכנה. אני אומרת לה תודה רבה, מסמנת נשיקת אודם על הלחי של יויו, שיזכור שהוא שלי, ורצה אל עוד יום של מועקה משרדית.
מצבורי המזל מהבוקר אוזלים לקראת השעה שלוש. אני כבר מתחילה להתארגן, כשהבוס מחליט להטיל מייל אחד אחרון לתוך התיבה שלי.
אגב גרבוץ אחר הצהריים שלו, הגיע הפוץ הנפוח למסקנה שחייו אינם שלמים בלי איזה דו"ח שעקרונית הייתי אמורה לסיים עד סוף השבוע, "אבל אמרת הבוקר שהוא כמעט מוכן, נכון? הייתי רוצה לעבור עליו כבר היום. תגישי לי אותו עד סוף היום, בבקשה."
אני מקללת מקרב לב את הפה הגדול שלי ואת הזין הקטן שלו, אבל מרגע שהמייל נפתח אין דרך חזרה. ההתראה האוטומטית כבר נשלחה ודיני נחרץ. אני מוותרת על פיפי אחרון לדרך, מוודאת שהתיק מוכן לפינוי מיידי ומתחילה להקליד טעויות אל קובץ האקסל כאילו הגסטאפו המזדיין נושף בעורפי.
תוך חצי שעה אני בחוץ, אבל הנזק כבר נעשה. עד שאני מגיעה, המעון כמעט ריק.
הזקנה שועטת לעברי כמו ארבעת פרשי האפוקליפסה.
"את מוכרחה לדבר עם יוספי."
"אני תמיד שמחה לדבר איתו. יש לך רעיון לנושא ספציפי?" לא רק לילדים מותר להיות במצב רוח דווקא כשהם עייפים. חוץ מזה, השלפוחית שלי מתפוצצת.
היא חושפת שיניים בעווית עצבנית ששאפה להיות חיוך אבל אף אחד לא האמין בה.
"הוא הרביץ לחבר היום."
בינתיים מושא השיחה ניגש אלי ומתחכך ברגלי. "מעיין לא חבר שלי," הוא מושך באפו. אני מתכופפת לחבק אותו וליבי נכמר למראה העיניים האדמדמות והאף הרטוב. הוא רואה שעומדים לרחם עליו, אז הוא משרבב את השפה התחתונה בהדגשה ומתחיל לייבב.
"מסכני קטן שלי. ספר לאמא…"
"הוא צריך להבין שאלימות זו לא הדרך."
מוזר, כי ברגעים אלא ממש זו נראית לי בדיוק הדרך. לנשום, אני מזכירה לעצמי. לדמיין מצבה. האשה אומללה. תמות לבד. לא סופקה מזה חמישה עשורים.
"אני רוצה לשמוע את הגירסה של הבן שלי קודם, אם לא אכפת לך. ספר לאמא מה קרה, יויו."
"מעיין הרביייייייייייייייץ לייייייייי….!"
"ואתה היית צריך לבוא לספר לי! אנחנו לא מחזירים." גועה הזונה בהחלטיות. המבט שלי כנראה אומר כל מה שאני מנסה לא להגיד, כי היא משתתקת.
"אמא אוהבת אותך מאד, חמוד שלי." ובלחש, "אני תמיד בצד שלך. אמא תטפל בזה. לא לדאוג מתוקי."
הוא מנגב דמעות ונזלת על הכתף שלי, ואני פונה לזונה, שכבר קרובה להתפוצץ.
"אני בטוחה שטיפלת בסיטואציה בצורה הכי מקצועית שיכולת. אני רוצה להאמין שהילד שלי נמצא בידיים טובות. אני שמחה שאת פועלת כדי למנוע אלימות בגן. ליויו מעולם לא היו בעיות עם ילדים אחרים, אבל אני אדבר איתו. בינתיים כולנו קצת עייפים. מחר יהיה יום חדש, נכון פיצקי?" הוא מניע את הפרצופון שלו כנגדי, אבל לא אומר כלום. "אני אשמח מאד אם תדברי גם עם ההורים של מעיין." זה הגרגויל, אם אני לא טועה. אני מאד מקווה שלאדונים קייג' ובושמי יש מה לומר להגנתם.
אנחנו הולכים בשקט, דרך המרכז המסחרי. בבית הקפה הקטן בפינה אני מסבירה שאמא חייבת פיפי, והוא ניאות לרדת. הוא מחכה לי בשקט בתא הקטן, עייף מכדי לנדנד. תחושת ההקלה היא שמימית, ואני מוכנה לחזור לתפקד כמבוגר אחראי.
אני מושיבה את הנאשם הננסי על כסא מולי, ומתאפקת שלא לצחוק למראה הארשת הרצינית ששורה עליו..
"אז מה בדיוק קרה במעון, עם מעיין? אני מבטיחה שלא אכעס, חמוד שלי."
"הוא הרבייייייייי…."
"ששש, מתוקי. ספר לי כמו ילד גדול. יהיה לי יותר קל להבין."
הוא מושך באף בתנועה הארנבית הזאת שלו ומוחה את הטיפות מהריסים הארוכים באגרופיו הזעירים.
"מעיין הרביץ לי."
"ומה קרה אחר כך? אמרת ללאה?"
הוא מהנהן במרץ.
"אמרתי! אמרתי שמעיין מרביץ!"
"ומה היא אמרה?"
"שאתרחק ממנו. ו… ואז... ואז הוא בא ושוב הרבייייייייייייייייייייייץ!"
"ואז החזרת לו?"
הוא שותק.
"זה בסדר מתוקי, אמא לא תכעס."
"דחפתי אותו."
"כדי שיפסיק?"
הוא מהנהן שוב.
"אתה עשית את הדבר הנכון, חמוד שלי. זה טוב שיש כללים, וחשוב לשמור עליהם, אבל לפעמים אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשמור על הכללים ומישהו אחר פשוט לא מאפשר לנו. ואז, לפעמים, אנחנו צריכים להגן על עצמינו. אנחנו לא נספר את זה ללאה, כי התפקיד שלה הוא לשמור על הכללים. ולא נתווכח איתה. אבל מותר לנו לשמור על עצמינו. אם אין ברירה אחרת, והגננת לא עוזרת, אמא מרשה להחזיר. לא חזק, אבל מספיק כדי שהילד האחר יבין שלא מתעסקים איתך. זה נקרא להפעיל שיקול דעת. אמא מאד גאה בך."
הוא נראה קצת מבולבל, אז אני קונה לו גלידה כדי להבהיר את הנקודה. נראה שהוא די מרוצה.
"אנחנו נראה מומינים בבית?" התקרית עם החרא הקטן הזה מעיין נשכחה עם מריחת הגלידה הראשונה על הלחי שלו. אנחנו עוברים דרך הפארק. הוא רץ לפני בדילוגי ארנב קטנים, חוזר מדי פעם לוודא שאני עוד כאן.
"בטח, מתוקי."
מקור הבידור העיקרי של שנינו הוא גרוטאה עצומת מימדים, שלפני עשרים שנה עוד הייתה עונה לשם טלויזיה. חיברתי אותה למכשיר DVD, גם הוא כבר מזמן לא ילד. אין לנו ממיר או כבלים. צרבתי ליויו אוסף הולך וגדל של סרטי אנימציה מבית דיסני ופיקסאר, ואת כל העונות של המומינים. אני לא מההורים שפוחדים שאם הילד יראה תכניות טלויזיה טיפוסיות הוא יגדל להיות אלים. אני בעיקר לא רוצה שיגדל להיות אידיוט.
מאותה סיבה הוא גם לעולם לא ידע שמיץ פטל הוא ארנב ושיש בעולם אריות מטומטמים שחושבים שהם אוהבים תות. אני סומכת על מערכת החינוך שתדע לתת לו את כל הבינוניות שהוא זקוק לה. אצלי הוא דווקא נהנה מאד מספרות ילדים נישתית. קשקושים שוליים של אסטרד לינדגרן, טובה יאנסון וביאטריקס פוטר. לא יודעת אם במועצה הפדגוגית שמעו עליהן.
"ותכיני לי שניצל תירס?"
"ועוד איך, חתלתול. אפילו שניים." הוא כנראה שכח שהבטן שלו מלאה גלידה. אבל הפולניה שבי תמיד שמחה לראות אותו אוכל. התפריט שלו כרגע לא מאד מגוון, אבל הוא תואם לא רע את היכולות הקולינריות שלי. נו שוין, אגניב לו קצת ברוקולי לפסטה בערב.
אני לא אוהבת להשאיר אותו יותר מדי זמן מחוץ לשדה הראיה שלי, גם כשאנחנו בבית. מצד שני, אני כל כך סחוטה ומיוזעת שהגועל לבדו שומר אותי ערה. מקלחת, אני מחליטה. רק אושיב את הטמבל לאכול ואז יהיו לי חמש דקות לעצמי.
אני חותכת את השניצל לקוביות, שופכת חצי בקבוק קטשופ על הצלחת ומפעילה את הטלויזיה. הוא מנסה לשנורר עוד קטשופ.
"מתוקי, אנחנו בוחנים את הגבולות של אמא."
הוא הרבה יותר חכם משהוא נראה. הוא מבין טוב מאד מתי ללחוץ ומתי מוטב לוותר. היום הוא מחליט להסתפק בחצי בקבוק.
"אני כבר אצטרף אליך, חתולי. אמא רק תתקלח מהר."
אני חוטפת בקבוק בירה תרפויטי מהמקרר ורצה לחדר האמבטיה. שלוש דקות אחר כך אני כבר בחוץ, נוטפת מים ועטופה במגבת. אני לא יודעת מה גרם לי למהר יותר מהרגיל הפעם. אני לא מאמינה גדולה בהשגחה עליונה. לפעמים היסטריה היא פשוט מנגנון שימור יעיל.
הוא עומד ליד הטלויזיה, כמו הילדה בפולטרגייסט. רק שהוא גם מושך את המפלצת הענקית קדימה בידיו הקטנות.
אני לא זוכרת מתי זינקתי, איך תפסתי אותו בכח, איך המגבת נפלה. שבריר שניה מאוחר יותר הטלויזיה מרוסקת על הרצפה, מעלה עשן. בדיוק בנקודה בה עמד הילד שלי לפני רגע.
"רציתי לשחק עם המומינים," הוא פולט מבין זרועותי.
רבע שעה עוברת, ואז עשרים דקות, ושנינו עוד יושבים על הרצפה, עטופים במגבת הלחה, ומתייפחים. אני בוכה בגלל מה שיכול היה לקרות. הוא בוכה בשלב הזה בעיקר כי אני בוכה.
"טמבל טמבל טמבל שלי! חתלתולון חמודון של אמא. מתוקון יקר שלי. בחיים בחיים לא אשאיר אותך לבד יותר, אפילו לרגע. טמבל! אתה לא יודע שאתה כל מה שיש לי? אמא אוהבת אותך, אמא כל כך כל כך אוהבת אותך…"
הוא מושך באפו וחושב לרגע.
"למה?"
