גן עיריה בשכונת קריית היובל בירושלים. השנה שנת 1992. רותי הגננת במצב רוח מעשי מהרגיל. במהלך היום היא אפילו קמה מהכיסא פעם או פעמיים להעיף מבט על מעשיהם של כמה מהילדים.
אתמול מישהו שלח לה תזכיר בנושא העמקת הקשר עם הדרדקים וחשיבות התקשורת איתם למען התפתחות תקינה ומניעת תסביכים נפשיים בעתיד. רותי מחליטה להתחיל כבר היום.
בתור צעד ראשון, תלמד סוף כל סוף את שמות ילדי הגן. אפילו יש לה תוכנית. היא תעשה את זה במסווה של ניסיון לעלות על שורשי השמות. ככה אולי יחשבו ההורים שאכפת לה. ואם כבר מדברים על ההורים, סוף היום יהיה זמן מעולה. שבדיוק יתחילו להגיע באמצע ויראו אילו שיחות עומק מתנהלות אצלם בגן.
אבל קודם כל היא צריכה לטפל ברוסיה הג׳ינג׳ית הקטנה. נטע (או אולי נטלי?) אמרה שהג׳ינג׳ית שוב מדברת רוסית. רק בעיות מביאה הילדה הזאת. כל העולים האלה של השנים האחרונות- פשוט מכה. הילדים האחרים לא מבינים אותם, וזו לא רק השפה. הכל אצלם שונה, מלחיץ אפילו. זו תרבות אחרת. הם לא יודעים איך לחנך אותם, אלה.
מובן, יש גם אחרים. החברה הזאת של הג׳ינג׳ית, ולריה, דווקא השתלבה יפה. למה המוזרה הזו עם הפרצוף הוורוד מנמשים לא יכולה להיות כמוה? לחייך מדי פעם, קצת נימוס, קצת שמחת חיים. אבל לא, זאת כל הזמן עם הפרצוף החמוץ שלה, לא מדברת עם אף אחד. כאילו היא יותר טובה פה מכולם, לא לכבודה לחייך אליהם.
ואיזה מבט היא נתנה לרותי אתמול, כשהחצופה החליטה שהספגטי שהכינו במיוחד ביום בישול לא לטעמה, ורותי נזפה בה. סך הכל העירה לה על השיניים שלה, שבטח רקובות ממתקים. כל הילדה הזאת, כולה רק בעיות וכפיות טובה.
אולי מישהו צריך היה בכלל לקחת את הילדים הרוסים האלה מהמשפחות שלהם, לתת לאיזו משפחה ישראלית טובה. שתגדל אותם להיות נורמליים. לא ילדים כמו ולריה, אבל בעייתיים כמו הג'ינג'ית הזאת- שום דבר טוב לא ייצא מכאלה.
רותי מסיימת להבהיר לבעייתית שכאן בגן מדברים עברית, פה זה לא רוסיה. הג'ינג'ית, כרגיל, שותקת. עושה עין הרע עם המבט, טפו טפו לא עלינו. מזל שיש זמן לקפה וסיגריה לפני הריכוז של סוף היום. אלוהים יודע שרותי צריכה את זה, אחרי כזה מבט.
"חנה, תסדרי לי את הכיסאות ב-ח', בבקשה," היא זורקת לסייעת בדרך החוצה, לחצר. "אני מסיימת את הסיגריה ואז נאסוף אותם לריכוז ושלום על ישראל."
חנה פולטת אנחת רווחה. שעה אחרונה לפני השחרור.
"בואו, ילדים, מתחילים לאסוף את הפלסטלינה," היא מכריזה בענייניות. רותי לא יודעת מה הייתה עושה בלעדיה. מתנת שמים ממש, ברוך השם.
העיניים הצהובות הרעות של הג'ינג'ית מלוות את רותי כל הדרך החוצה. חתול שחור לא עושה כזה מזל רע כמו הילדה הזאת. הרסה את כל הפסקת הסיגריה. בכל מקום שתסתכל- הפרצוף החמוץ שלה. כמו איזה כישוף, לא עלינו.
רותי מכבה את הסיגריה על מעקה הבטון של ארגז החול, זורקת את הבדל לתוך כוס הקלקר הריקה וחוזרת אל תערובת הריחות של צבעי פנדה, ממרח השחר והנפיחות של כיתת הגן.
היא מרימה את תוף המרים מהמדף ועושה חצי סיבוב בין פינות המשחקים, מקישה כל העת על ידה השמאלית עם התוף. חנה עוברת בעקבותיה, מזמינה את אחרוני הקמים להניח את צעצועיהם ולהצטרף למעגל.
"ריכוז, ילדים! ריכוז!" קולה מנסה לגבור על רעשי המשחק וצלצולי התוף.
הסבב מתחיל לא רע בכלל. לנמוכה עם התלתלים השחורים קוראים סיון, על שם החודש שבו נולדה. תענוג שעוד יש מי שמכבד תאריך לידה עברי, פלא ממש. עם כל הלועז הזה, רותי לפעמים לא יודעת אם היא בישראל או באיזו אמריקה, לא אלוהים ולא מסורת.
הרזה עם הברכיים הבולטות, שמנוזל גם בקיץ, זה כפיר. כי אבא שלו רצה שיהיה חזק, כמו אריה. בהצלחה עם זה. רון וגיל זה קל. ההורים שמחו לקראתם הרבה יותר משרותי שמחה לראות אותם כל בוקר. גם שי היה חתיכת מתנה לאבא ואמא. גל זה כי אמא אוהבת את הים. שירה- כי אבא אוהב מוזיקה.
כאן מגיע תורן של שתי הרוסיות. אבל אלה, לך תדע איך הם נותנים שמות לילדים שלהם? רובם גם ככה לא רצויים, מגיעים לפני הנישואין, או בכלל בלי. רותי לא רוצה להתעסק עם כל העניין הזה.
"ולריה- זה לא שם ישראלי, אז לא נדבר על זה היום."
היא כבר עומדת לדלג הלאה, לגיא השובב. את השם שלו היא זוכרת טוב, כל היום הפרחח הזה עושה לה צרות. אבל לב טוב יש לו. רואים את זה, מהחיוך שלו. והורים כאלה מקסימים…
לפתע הג'ינג'ית קמה ממקומה. עיניה רושפות אש כתומה מבין הנמשים.
"השם שלי," היא צועקת, לא עוצרת לנשום, כאילו יודעת שעוד רגע ישתיקו אותה. "הוא על שם אמא של סבא שלי. קראו לה גניה!"
בשנה הבאה, מחליטה רותי, תעבוד בגן בלי עולים. רק בעיות עושים, אלה.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.