שיחות קטנות עם סוליות נעליים

השבוע הזנחתי מעט את הבלוג שלי, אך לא באשמתי. אני חוזרת הביתה בשעות הזויות, כפי שיעיד החבר שלי. כשאני יוצאת מהמשרד לפני 19:00 אני מרגישה שעברתי על חוק בלתי כתוב כלשהו. אם לא הייתי כל כך מותשת בשלב הזה, זה היה גורם לי להרגיש מאד שובבה, ואולי אפילו קצת סקסית. טוב, על מי אני עובדת. כדי להרגיש סקסית אני צריכה... עדר חדי קרן, שני דרקונים ולהק חזירים מעופפים. חמודים כאלה, כמו בייב, רק עם כנפיים.

על כל פנים, עד שאני מגיעה הביתה מתחשק לי בעיקר להתכרבל מול הטלויזיה. או לבהות בספר. או להיכנס לתרדמת.

ואז אני מרגישה שכל מגוון הנהמות הניאנדרטליות שחדר להכרתי במהלך היום נותר לא מתועד. לדוגמה, כל הטינופת האוריקולרית שאנשים נוטים לכנות "small talk". 

לרוב, כשאדם אינטליגנטי עושה את זה, אין לי בעיה עם התופעה. כולנו זקוקים מדי פעם לתקשורת עם בני אנוש אחרים, וקשה לפתוח שיחה במילים: "סטיבן פריי נורא חמוד כשהוא מדבר על גלידה". אין כל ספק שסטיבן פריי הוא חמוד, וכל מילה שלו ראויה להערצה ויהי הנושא כל שיהי. מכאן, שאין ספק שהוא נפלא גם כשהוא מדבר על גלידה. קשה שלא להסכים עם הטענה, ובכל זאת, לא יזיק הקשר מסוים. לדוגמא, העובדה שראיתי את סטיבן מבקר במפעל של בן אנד ג'רי'ס בוורמונט במסגרת תוכנית טיולים שלו בארצות הברית. ואם טרם ראיתי את חברי לשיחה היום, יהיה נחמד אם אגיד "שלום"/ "בוקר טוב"/ "צהריים טובים" או "יברך אותך חתולו של תקרה, אישי היקר", בטרם אפנה להלל את סטיבן.

אבל אם כל שברצונך לעשות הוא להכיר בנוכחותי, לשם נימוס, בהחלט ניתן, ואף כדאי, להסתפק באותו "שלום"/ "בוקר טוב"/ "צהריים טובים" או "יברך אותך חתולו של תקרה, אישי היקר", ולהפסיק שם. בעיקר אם אתה אידיוט גמור. (ואז נצטרך לפסול את ברכת השלום האחרונה, כי לא יצא לי לשמוע הרבה אידיוטים מכירים בקיומו של חתול תקרה. אני מניחה שהעובדה שהם לא מכירים בו די מרגיזה אותו, ולכן הוא נמנע מלספק להם תאי מוח נוספים. זה מעגל קסמים שמזין את עצמו.) 

למעשה, אם אתה משתייך לקטגוריה "אידיוט גמור", וזו קטגוריה די רחבה, על-כן לא בלתי סביר שהאדם הפונה אלי משתייך אליה, רצוי שתסתפק ב"הי". זה יותר קצר. ואני אוהבת כשאנשים מקצרים בדיבור, בעיקר בבוקר. 

השומר בכניסה למשרד שלי, למשל, הוא אדם מאד חביב, אבל הדבר הפשוט ביותר שהוא יגיד יהיה, מה לעשות, דבילי. ורועש. הוא נוהג להגיד דברים נוסח :"או, את לבושה בלבן היום. ממש כמו כלה!", או "יורד גשם היום", כשאני נכנסת לבניין רטובה מכף רגל ועד ראש. מה אתה אומר?! ואני חשבתי שאני פשוט מזיעה בטירוף. 

אבל אותו אני יכולה איכשהו להבין. הוא עומד כל היום לבד בכניסה לבניין, ולא פלא שהוא מנסה להיתלות בכל פיסת שיחה מזדמנת. כשזה מגיע לאנשים שעובדים כל היום במשרד עם בני אדם אחרים ובכל זאת ינצלו כל הזדמנות לפלוט רצף צלילים רק כדי לשמוע את הקול הדוחה של עצמם- הם דורשים בעיטה. בהנחה, כמובן שהם לא מסוג האנשים שמענין לשמוע אותם מדברים. ויש מעט מאד כאלה. 

וכיוון שאנשים מהסוג השני לרוב לא ידעו לסווג את עצמם ככאלה, החלטתי ליצור מדריך קצר, שיבהיר את אתה אכן אדם מעניין ואשמח לשמוע עוד על החיים שלך, השקפת העולם שלך ותחומי העניין שלך, או שמא, אבוי, אתה משעמם את הלחי השמאלית של התחת שלי, מדכא את הלחי הימנית, וכל קיומך הוא מבחינתי תחושת אי נוחות אחת גדולה אי שם באמצע. ואפילו לא תדע לענות על ההערה האחונה שלי משהו נוסח "מה שעושה לך את זה, יקירתי." ותסתום.

ובכן, כך אדע אם פפרל רואה בי חבר לגיטימי לשיחה, או משהו שנדבק לסוליה של הנעל שלה והתחיל פתאום לדבר:
* אם אני עונה בהרחבה לשאלות שלך כשאני לא מוכרחה, שואלת שאלות משל עצמי, צוחקת מהבדיחות שלך, זוכרת מה סיפרת לי אתמול ודורשת עדכונים בנושא, ככל הנראה אתה בסדר. תמשיך לדבר. כשארצה שתסתום אגיד לך בעצמי. ואני יודעת שתבין.
* אם אני לא פונה אליך אלא אם כן יש לי שאלה דחופה בענייני עבודה, עונה לשאלות שלך בהמהומים, וממשיכה להקשיב לאוזניות שלי אם אתה פונה אלי גם כשהמוזיקה לא פועלת, נראה שאתה שייך לקבוצה "משעמם-לחי-ימנית-מדכא-לחי-שמאלית-תסתום".
* אם כשאתה מנסה לספר או להראות לי משהו שנחשב בעולם שלך למשעשע, ובתגובה אני בוהה בך בהשתאות במשך דקה, מנסה לחייך בנימוס, ומתחילה להתרחק בהדרגה- אתה מוזר. באופן רע. ונו... תסתום.
* אם אני מקללת בגלוי את אמא שלך, מבצעת רצח עם מילולי בבני העדה שלך ומספרת בדיחות מלוכלכות שעשויים לתבוע אותי עליהן בכל פעם שאתה בסביבה, נראה שאני מחבבת אותך. ויודעת שתדע להשיב אש. ומאד מכבדת את זה. ואוהבת את זה. אז קדימה, תראה למה אתה מסוגל.
* אם יש לך תמונה של חתול, תראה לי אותה. ויהי מה. גם אם אתה משעמם ומדכא לי את התחת. חתול זה תמיד טוב. רק אל תנסה ליזום איתי שיחה תוך כדי. אלא אם כן אני קופצת לחבק אותך. זו דרך שלי להבהיר שאתה בסדר.

בכל אופן, נראה שהוצאתי מספיק עשן ליום אחד. כפי שאתם רואים, בשעות אחר הצהריים אני מצליחה לתקשר לא רע. בייחוד כשיושב לצידי מאג עצום של קפה. וכשאני לא מוקפת אידיוטים.