סיפור בהמשכים: מזכירתו של פסיכופת- פרק 1

אם כבר התחלתי לעבור על טקסטים ישנים שקשקשתי אי אז, בימי נעורי (שלשום, או משהו...) חפרתי ממעמקי תיקיית המסמכים של הלפטופ משהו (ספק סיפור ארוך, ספק נובלה קצרצרה) שהתחלתי לכתוב קצת אחרי שהפסקתי לעבוד במכון מחקר מסוים בירושלים. מדובר בגוף ידוע יחסית העוסק, בין השאר, במחקרים חברתיים עבור הממשלה. משהו מאד מכובד, על פניו. רק שהייתי שם מזכירה. ספציפית, המזכירה של השמוק הזקן שעומד בראש הארגון. יצא לי לעבוד עם הרבה אידיוטים, ועם הרבה חלאות. אבל ריכוז האידיוטיות והחלאתיות שנתקלתי בהם דווקא במכון הנכבד והמתייפייף הזה הצליחו לצלק אותי, ככל הנראה לשארית חיי. 
שלושה דברים חיוביים צמחו מן התופת הזה. ראשית, בזכות תקופת העבדות שם צברתי די משאבים למימון לימודי בבית ספר כותרת, אחת התקופות הנעימות בחיי. שנית, התחלתי לכתוב את הסיפור, אותו אפרסם כאן בהדרגה- אם כי לא בחלקים שווים ולא במרווחי זמן שווים (שלא תגידו שאני לא עקבית- זה יהיה מיותר כי כבר אמרתי את זה בשבילכם). הדבר השלישי שפרח מתוך ערימת הזבל האורגני הזה הוא היכולת שלי להסתכל אחורה כשאני חושבת על מגוון צורות החיים הנאלחות שאני נאלצת להתמודד איתן היום, ולהבין עד כמה זה יכול להיות יותר גרוע. זה לא תמיד מנחם, אבל לפעמים, כשאני לא עייפה מכדי לחשוב בהיגיון זה קצת עוזר לי לשים דברים בפרופורציה. בייחוד לאור העובדה שיש לי היום יתרון בולט שלא היה לי אז, יתרון שלפעמים משנה הכל. יש לי מישהו נפלא לחבק כשאני חוזרת הביתה, ולא משנה כמה היום בעבודה היה מתסכל, מתיש ומרגיז. 
אחרי ההקדמה הארוכה והמייגעת הזאת, הנה החלק הראשון של הסיפור. תהנו. או משהו.

מזכירתו של פסיכופת- פרק 1

השעון המעורר מצלצל. צליל חזק וצורם שחודר אל תודעתי המעורפלת כחדור סכין שזה עתה הושחזה דרך גוש רך וצהבהב של חמאה. צלילי המנגינה הקצבית של Hard Rock Hallelujah מפלחים את מסך הערפל בעוד ידי לופתות את הכרית בזעם מהול בייאוש ושפתי ממלמלות אל תוך הציפית הפרחונית "לא...עוד לא... רק עוד קצת..."

אני מתחפרת מתחת לשמיכה, מלאת תיעוב כלפי היום החדש שהעז להפציע. מתעלמת בהתרסה מזעקות הסולן של לורדי ויבבות הגיטרה המלוות את קולו. לא לי הוא קורא, לא היום, לא עכשיו.... ואכן, הפלא ופלא, הוא חדל מזעוק ומניחני לנפשי. לעת עתה.

תשע דקות בדיוק חלפו, ושוב נמלא חדרי צווחות, יללות והלמות תופים. מלמטה מגיעים קולות קרקוש כלים. אמי ערה כבר מזמן, עמלה על שלוש מנות לשלוש ארוחות- לחם יומם של הזכרים בני הבית. קולות ויכוח רמים מגיחים מבין צלילי הגיטרה, טרוניות זועמות של אחי פרחחי הצעיר, על המשחק שיהיה הערב ועל כך שהוא מוכרח להישאר ער עד לסיום המשחק, ולא רק עד המחצית. ואני רק חושבת כמה רחוק הוא הערב, כמה קשה היא הדרך עד לאותו זמן קסום שבו אוכל לשוב בשלווה וברוגע אל בין הסדינים ולחלום על הערב שלמחרת וזה שאחריו וזה שאחריו.

דקה של רעם מחריש אוזניים ואחריה תשע דקות של שקט יחסי. טריקת דלת. צ'אקי הלך לבית הספר מבלי שניתן מענה הולם לדרישותיו. חריקה של כסא זז, זרימת מים בכיור במטבח. התארגנויות אחרונות. ושוב טריקת דלת. והשעון צורח פעם שלישית. פעם שלישית אני קופצת את אגרופי ועוצמת את עיני בחזקה. קריאות ההלל הרמות לרוק הכבד חדלו מלהרשים אותי זה מכבר. למעשה, בשלב זה אני כבר מקללת בזעף את פינלנד ואת השנה הרת הגורל שזיכתה את לורדי בניצחון שכעת רודף אותי בוקר בוקר בהפוגות קצרות של תשע דקות.

בהכנעה ממורמרת אני מזדחלת אל מחוץ לשמיכתי, אל המציאות העגומה שמתגלמת בעוד יום נאלח בחייה של מזכירת מנכ"ל. החדר מוצף אור שמש מסנוור והסחרחורת הרגילה של הבוקר שבה ומציירת מול עיני הלאות כתמים לבנים ושחורים שנגה אדמדם מאיר את שוליהם. שמש חורפית קופחת, שורפת, שמש ארורה שחומה ממאן להגיע לאזורים המוצלים, בהם שורר קיפאון אימים. מזג האוויר, כהרגלו, חבר למכלול הגורמים שהתאגדו כנגדי כדי להבטיח יום נוסף שכמוהו כחלום בלהות אינסופי.

רועדת קלות, אני מתעטפת בחלוק המרופט ומשתיקה את השעון המעורר. כשהפלאפון בכיס החלוק וכוס הקפה המלוכלכת מאתמול בידי, אני גוררת צעדי במורד המדרגות. נעלי הבית הישנות מתחככות ברצפה בקול איוושה מלנכולית עם כל צעד. הצעדים ארוכים וחסרי חיים, כאילו צועדת אני אל עבר הגרדום.

קפה. חזק, ולעזאזל העצבים הרופפים ודפיקות הלב הטורדניות. ודייסה. רותחת, כמו שאני אוהבת. שתבעבע בקערית כשאני מוציאה אותה מהמיקרוגל. כמובן, שוב הגזמתי כמנהגי בזמן החימום. הדייסה אכן בעבעה. בקערית. ועל שפת הקערית. ועל מגש המיקרוגל. קללה רמה ברוסית וחיפוש אחר המטלית המטונפת. הלכלוך נוקה ואפשר לשבת לאכול.

צונחת באנחה על הכסא ולוגמת לאיטי, כפית אחר כפית, מהתבשיל הדליל. הרבה חלב, ורצוי קמצוץ קינמון. החלק הנעים של הבוקר עובר מהר. מהר מדי. מתחיל ריטואל הבהייה בקערית הריקה. אנחה נוספת.

חצי שעה מאוחר יותר אני עדיין באותו מקום. הוגה בעניינים ברומו של עולם. בראשי מסתובב סחור וסחור משפט נוסף בספר שלא אכתוב היום. ועוד קובץ מילים שלא אמרתי לעוד אדם שאיתו יכולתי... ותהיות רבות מספור על סבל האנושות. כל אלה מתגבשים למסקנה אחת ויחידה- הגיע הזמן שאלך להתרחץ. מתרוממת בכבדות ומתחילה את המסע חזרה במעלה המדרגות, כשפי פעור בפיהוק אימתני.

בחדר האמבטיה מחכה לי אויבת ישנה נושנה, בת בליעל תחמנית וגחמנית השובה אותי פעם אחר פעם ומובילה אותי אל בין המסדרונות האפלים של האיד והאגו. המראה. תלויה היא מעל הכיור ובה נבלעות פני העייפות והחיוורות כרוח רפאים מימים עברו. מול השתקפות עגמומית זו נמלא ראשי הקודח הרהורים נוגים על העבר ועל אשר היה ואיננו ועל שיכול היה לקרות אם ואילו ואילולא. רק להווה אין שם מקום. תחושת הזמן מתערפלת ומתפוגגת לאיטה בערפל של מציאות חלופית שלא הייתה ולא תהייה. זרועותיה העדינות של ההכחשה נכרכות סביבי ושפתי הלוטוס המתוקות של ההדחקה מרחפות על לחיי ברצף של נשיקות ענוגות.

יום יבוא ולא אצטרך להכין עוד אף כוס של תה ארל גריי בחלב. לא אגע עוד בצנצנת הדבש הדביקה והמבחילה. לא אשמע עוד טרוניות ופקודות המנוסחות במין זכר, וקולות צורמים חסרי פשר המושמעים תוך ניסיון עלוב להיזכר בשמי. "אהה... אהם..את! בוא לפה!"

מתנערת בגועל ומטביעה את המחשבות על היום המצפה לי בזרם חזק של מים חמים. נותנת לעצמי להתבשל באדים, לחשוב רק על מילות השיר שאני מזמרת בקול, כדי לא לשמוע את עצמי חושבת.

ושוב החוצה אל הקור, רועדת מכף רגל יחפה ועד ראש לא מסורק. מבט חטוף בשעון ורצף קללות מורכב המערב שלוש שפות שונות ומכלול אנטומי מרתק. מטייחת קצת את האדמומיות סביב העיניים בנגיעת צללית, עם קצה האצבע- כי את המקלון למריחה איבדתי כבר מזמן. דוחפת את שקית הניילון המלאה בצידה לשאר היום אל התיק, ממששת ובוחרת זוג נעליים בחושך תחת המדרגות ורצה החוצה. ורצה חזרה פנימה, להביא את הפלאפון. והארנק. ושוב החוצה.

מערכת התחבורה הציבורית בירושלים פועלת בדיוק ויעילות של שעון שוויצרי תוצרת סין הנמכר במחצית הדולר לתיירים בשווקי איסטנבול. כיוון שחיבתי לעממי ולאקזוטי מעולם לא חצתה את גבולות העולם המערבי, התלהבותי מסוג זה של סחורה עולה אך במעט מהתלהבותי מהרעיון של ישיבה בישבן חשוף על גחלים לוהטות. עוד פרט המשותף לשתי החוויות הוא האופן שבו הן הנסיעה בכבישי הבירה והן הגחלים יגרמו למתנסה בכך לקפץ בלהט על מושבו.

מצד שני, עמידתי שלי בלוחות זמנים מחייבת צי צייתני של חשמליות שוודיות כדי להבטיח את הגעתי בזמן, או לכל הפחות באיחור שלא יעלה על מחצית השעה. אכן, הדיסהרמוניה בין שתי העובדות הללו לא מותירה לי ולו סיכוי קלוש להתייצב במשרד בשעה המיועדת.

12:10. ממעמקי תיקי עולה מנגינה נוספת שלאחרונה הייתה לי לצנינים. צלילי Toxicity בהחלט מקבלים אופי ארסי כאשר אני באיחור ומספר המתקשר מוסתר. חיבתי ללהקת System of a Down הצטמצמה לאחרונה באופן משמעותי. בייחוד כאשר מיד אחריהם נשמע, מעברו השני של הקו, קולה הזועף של סיגלית.

כמו כל שיחה בחודשים האחרונים ולמעלה משמונים אחוז מכלל השיחות שניהלתי בחיי, אני פותחת גם שיחה זו בנימת התנצלות.

"הי... בדיוק עמדתי להתקשר. אוי, כבר 12:10, סורי, לא שמתי לב... בכל אופן, לא תאמיני באיזה פקק נתקעתי. שוב..."

"כן, אבל כבר דיברנו על זה שחשוב שתודיעי אם את מאחרת, כדי שנוכל להתארגן בהתאם."

היא לא מבינה שאיחור שלא הוצהר- לא התרחש. מישהו צריך ללמד את הבחורה שיעור או שניים בתורת ההדחקה.

"כן, אני יודעת... ממש ממש מצטערת...." כאילו שמדובר באיזושהי תאונה אומללה, שהקשר שלי אליה מקרי לחלוטין. "אני לא שמתי לב לשעון..." אותו תירוץ עלוב, בפעם השלושים אלף ושבע עשרה.

היא נאנחת בהדגשה תיאטרלית, ולמקרה שלא הבהירה מספיק את הנקודה, מוסיפה: "לא יתכן שאני אצטרך להעיר לך על זה כל פעם. אנחנו מעוניינים שהעניינים פה במשרד יתקתקו. אני מאד מבקשת שתקחי את זה לתשומת לבך."

ואני מאד מבקשת שתקחי את סגנון הדיבור המתנשא שלך ואת משחקי האגו המגוחכים שלך ותתחבי אותם לעומק המחוזות האפלים שאליהם אור השמש טרם הגיע. במקביל למענה זה, עולות בראשי מספר מחשבות על המקצועות הרווחים בקרב בנות משפחתה ועיסוקיה שלה בשעות הפנאי.

"כן, צודקת. אשתדל להגיע בהקדם." ועוד מספר אפיטטים פיוטיים שהשתיקה נאה להם עולים על דעתי, אך לא על דל שפתי.

בחריקת בלמים מקפיאת דם, אני נזרקת לקצהו השני של האוטובוס ונתלית בכוח על אחד העמודים הקרובים לדלת. מובן שהנהג לא שקל את האפשרות של האטה לפני התחנה. טרחה מיותרת שנועדה לחלשים בלבד. אני יורדת מהאוטובוס, לוחשת מספר איחולים חמים גם לנהג.

מטפסת במדרגות ובמקביל דוחפת את הארנק ומשקפי השמש בקדחתנות לתיק. מתנשפת- גם מחוסר אוויר וגם במטרה ליצור אפקט מרשים: עשיתי את מרב המאמצים להגיע בזמן.

"נוראי מה שהולך שם בכבישים", אני מודיעה בחגיגיות.

גל ואורה מהנהנות בהסכמה. שתיהן מחייכות בשמחה לקראתי. איתן אני מסתדרת לא רע בכלל, כנראה לאור העובדה שאינני נתונה למרותן. מה גם, שאין להן חלק במשחקי הכוחות המטונפים של הלשכה.

"הוא שם?" אני שואלת בחשאיות.

אורה נותנת בי מבט מלא רחמים ומהנהנת.

שישרף! אני אומרת בליבי. לאט, שירגיש כל רגע.

האיחור לפחות יצמצם את שעות הסבל שלי, משמונה לשבע ורבע. שבעה מדורי גיהנום בשבע ורבע שעות. למקומות, היכון-

"את מכין לי תה, צילה?" מקדם את פני קול צווחני כחריקת מסמר על לוח.

"כן דיק, ברגע שאניח את הדברים." אני מסננת בין שיניים חשוקות. בתקווה שתחנק איתו, בהמה.

"שלום ג'ני." סיגלית מרימה את עיניה העגולות מערימת ניירות שמציפה את השולחנות של שתינו. שיניה הקטנות נחשפות בחיוך מתוק כריחו של פרי מרקיב.

אני מחזירה חיוך המזכיר עווית כאב, הן במראה והן בתחושה.

"עוד משהו שרציתי להעיר לך עליו," היא מתחילה, כאילו שיחת הטלפון מעולם לא נקטעה. אני נושמת עמוק ומנסה להרגע. ולדמיין אותה טובלת בחבית חומצה. "אתמול, באיזו שעה הלכת?"

ביום הקודם נמלטתי מהשאול רבע שעה לפני המועד הנקוב. פשוט הרגשתי שאתפוצץ אם הטלפון יצלצל שוב. בדרך החוצה, כמובן, גיליתי ששכחתי את הנייד על השולחן. יש האומרים שמיסתוריות הן דרכי האל. אני אישית סבורה שאין בהן כל מיסתורין- מרפי כבר עלה על שיטת הפעולה של הנוכל הזקן. כאשר אני מגיעה לשולחן, הוא כבר רוכן מעליו, נובר בין ערימות הדפים המסודרות שהשארתי למחר. לא אלוהים, דיק. הוא מחייך את חיוך הקרפדה החולה שלו וממלמל משהו על המסמכים שהוא צריך, ואם אני זוכר איפה הם. אמרתי שאני לא זוכר. מלמלתי משהו על זה שאני צריכה ללכת דחוף ונמלטתי מהמשרד.

והנה, עכשיו הגיע הזמן לשלם.

"הלכתי בחמישה לשמונה, בערך. לא היה מה לעשות, והגעתי מוקדם אז...."

"דיק היה כאן ברבע לשמונה ולא היית."

שקרנית! ברבע לשמונה יצאתי מהמשרד, והוא היה נקי מכל נוכחות זדונית.

"לא יכול להיות. בעשרה לשמונה אני יודעת בבירור שעוד הייתי כאן."

"ג'ני, זה לא היום הראשון ולא השבוע הראשון שלך כאן. אני חוזרת על זה שוב ושוב, ואני רואה ששום דבר לא עוזר. (הנחת יאוש וגלגול עיניים) מה אני אמורה לעשות שזה יעבוד?"

"לא יודעת."

"עד איזו שעה את אמורה להיות כאן, לפי הגדרת התפקיד?"

"שמונה." שלא יגידו שיש לי בעיות קליטה, יש סיבה לכך שברחתי ברבע לשמונה. אם היו טלפונים נוספים- ואני בטוחה שהוד רוממותו התקשר לפחות עשר פעמים לפני שהופיע במשרד (השד יודע מאיפה- לא ראיתי אותו במדרגות או במסדרון)- אסור היה לי להתעלם מהם עד שהשעון מורה שמונה. טכנית, לא הייתי אמרה להתעלם גם מטלפונים שהגיעו אחרי שמונה, אבל אחרי שמונה יכולתי בקלות לומר שכבר לא הייתי במשרד. בשבועות האחרונים, השעה שמונה הגיעה מבחינתי דקה אחת מוקדם יותר עם כל יום שעבר. אף פעם לא הייתי טובה עם שעונים.

"יפה. ולמה הלכת לפני שמונה?"

"כי באתי מוקדם." את התירוץ של 'לא שמתי לב לשעון' כבר מיציתי לאותו יום. ולשנה הקרובה.

"ומי אמר לך לבוא מוקדם? את באת מוקדם על דעת עצמך. אני צודקת או לא צודקת?"

לפני שאני מספיקה למלמל דבר מה בתגובה, חוצה את החדר סופת הוריקן מצווחת בחצאית ורודה ונעלי ספורט. ועיניים שלא היו מביישות את הכובען של אליס. בקול צווחני כקריאת הכרוכיה, מהללת ליידי שטרייכמן את נפלאות התה הירוק. והתה ככלל. וחדר הכושר. והקוסקוס בקפיטריה. הכל בנשימה אחת, וכל זאת בעוד שפתיה יונקות בשקיקה מזרבובית בקבוק המים הנצחי שלה. מאז ימיו של תומאס מור לא חולל המבטא הבריטי בכזו אכזריות כבפי אותה ברייה.

היא משגרת לעברי ברכת שלום חפוזה וחיוך ברוחב האוקינוס האטלנטי ונעלמת מעבר לעיקול.

בינתיים, אני משתמשת בתרגיל ההסחה המזדמן כדי להתחיל בפריקת המטען שהבאתי עמי בתיק הגב השחור המרופט, משתדלת ליצור כמות מינימלית של קשר עין עם האינקוויזיטורית הראשית בצידו השני של השולחן. בובת החרסינה הנוירוטית הקטנה מפנה את תשומת ליבה לרגע קל לטלפון שמשמיע באותו רגע את זעקתו הצורמת, זעקה המענה אותי חזור וענה בימים ומדירה מנוחה מעיני בלילות. ובכל זאת, ברגע זה, קולה הוא קול הישועה.

אני מנצלת את ההזדמנות כדי לצאת אל מאחורי שולחני ולשעוט כל עוד רוחי בי לעבר חדרי השירותים. אדם שגודל שלפוחיתו כגודל אותו אצבעון, אסור לו שיחקרוהו עם הגעתו למשרד, לאחר שעה בדרכיה העקלקלות של ירושלים.

עם שובי, רווחת הקלה בפי וחיוך מטופש מרוח על שפתי, החקירה נמשכת.

"עדיין לא הסברת לי על סמך מה החלטת ללכת מוקדם אתמול," מתעקשת הגברת.

"צודקת. טעות שלי. מצטערת."

עמיתתן למקצוע של מריה מגדלנה והעלמה רחב מסרבת להתרצות:

"זה לא עוזר שאת מצטערת. את אומרת את זה פעם אחר פעם. אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. להמשך ככה זה לא יכול."

ודאי שלא. הרי אתמול העולם נחרב עקב העובדה שטרחן זקן שמזה עשור צריך היה להצטרף לבוראו ולחסוך סבל מסובביו לא מצא מסמך שערכו כערך מוצרי עלילי ואף מועט מכך- שכן אם ייעשה בו שימוש לאותה מטרה יהיה הדבר כואב ומביך כאחת. עובדה זו פשוט נעלמה ממני, ולכן בטיפשותי גרדתי את עצמי מהמיטה ועשיתי את כל הדרך הארורה למשרד, שאינו אמור לעמוד כאן כלל, כי העולם נחרב. ההיגיון שלי פשוט לא פועל כמו שצריך בזמן האחרון. כנראה תוצאה של תסכול מתמיד. אך אני אומרת רק זאת:

"כן. מצטערת. לא יקרה שוב."

"אז את מכין לי תה?" עולה פעיה מהחדר הסמוך.

"מכין, מכין." ואני גוררת את רגלי לעבר עמדת התה.

חוששתני שלאחר היום המאושר שבו אקבל הודעה על פיטורי מתופת זה, צפוי לי התקף היסטריה בכל פעם שיעלה באפי ריחו של תה ארל גריי. חבל, די חיבבתי את המשקה.

אני מתאפקת שלא לירוק בכוס. אבל רק כי מסתכלים עלי. ומערבבת הרבה זמן עם כפית הפלסטיק. כי שמעתי שזה מסרטן. ליתר בטחון, אני גם משתעלת קצת, קרוב לשפת הכוס. אולי יצא מזה משהו.

כשאני מסתובבת חזרה לכיוון הלשכה עם כוס התה, הוא כבר רכון מעל שולחנה של סיגלית. יש לו נטיה להזדחל חרש ממאורתו ולרכון מעל שולחותנו באופן שלו היה מעט יותר אנושי היה מתפרש כהטרדה מינית. במצב העניינים הנוכחי, אני רואה בכך פשוט הטרדה. האדם עצמו מהווה מבחינתי מטרד סביבתי חמור, ולו רק מפאת הצחנה העולה ממנו. חוששתני שלאשתו נמאס בשלב מסוים להזכיר לו להתקלח ולצחצח שיניים. להבטיח שיקח את תעודת הזהות והארנק ויקשור כיאות את שרוכי נעליו ולהזכיר לו איך ומתי עליו להגיע הביתה- זה בהחלט די והותר עבורה.

וזאת בטרם התחלתי אפילו לדבר על הקולות הבוקעים מצורת חיים זו. החל מגיהוקים וכלה בנפיחות, הבן-אדם הוא סימפוניה מהלכת של מגוון צלילים שחלקם היו גורמים לחזיר יבלות מצוי להתלונן על גינוניו הלקויים של היוצר. כאשר מגיע הדבר לטון הדיבור עצמו, שפתי הפיוטית מרימה ידיים.

הוא בוהה רגע קל בהפתעה בכוס התה שאני מגישה לו, נזכר בסיבת קיומה ואף (במעורפל) בזהות המגישה ומודה לי על טרחתי, בליווי חיוך המותח את פניו הקמוטים לצדדים, באופן הגורם לי לחשוש לשלמות העור העתיק.

אני מתיישבת מול המסך שלי ומתחילה לספור דקות. עוברות שתיים עד שאני מזינה את קוד הכניסה למחשב ובודקת את המיילים בתיבה שלי. שום דבר מעניין, הרבה אישורי השתתפות שאני מתעלמת מהם, כי סיגלית כבר אישרה. והצעת עבודה לא מפתה במיוחד כמזכירה של טרחן זקן אחר במכון. לא תודה- זו לא בדיוק הדרך החוצה מחיי עבודה אומללים. בערך כמו לרוץ למעלה במדרגות בסרט אימה סוג ז'- זה לא שתהיה שם יציאה, הסיטואציה לא משתנה- את עדיין לבד בבניין נטוש עם רוצח פסיכופט. רק את והוא. והמסור.

אנחה כבדה ומבט מהיר על המיילים של הבוס. הרבה זבל שסיגלית כבר הדפיסה. הרבה זבל שעוד לא הדפיסה. אנחנו מדפיסות את כל המיילים שלו, חוץ ממה שסיגלית אומרת לא להדפיס. יש חילוקי דעות בין סיגלית לדיק בסוגיה הזאת, כך שאני תמיד עושה את העבודה לא נכון. בכל מקרה אשמע את המילים "אבל היית צריך לדעת שאנחנו מדפיסים כל מייל שמגיע" חמישים פעמים ביום לכל הפחות, ועוד חמישים פעמים את המילים "אבל את כבר לא חדשה כאן, קצת תגדילי ראש- ברור שדברים כאלה אין שום צורך להדפיס". ובכל פעם שוב עולות אצלי בראש אותן תמונות מנחמות ישנות מאותם סרטי אימה סוג ז'- גופות מבותרות בשלולית מתפשטת של צבע כתמתם-ורדרד. רק שאצלי בראש זה אדום. אצלי בראש זה תמיד אדום.

עברו חמש דקות. נשארו לי שש שעות וחמישים וחמש דקות. עוד אנחה.

ממעמקי התיק מזמר הפלאפון שלי. הפעם הצלצול מתקבל בברכה- קול מהעולם המופלא שבחוץ. אמא.

"אני מפריעה לך?”

"לא, ממש לא.” לו רק יכלה השיחה להימשך לנצח...

"באמת? כי אם את באמצע משהו...”

"אני ממש לא באמצע, אין הרבה עבודה בינתיים, באמת.” רק שהעיניים של סיגלית לא עוזבות אותי לרגע ואני מנסה לדבר בשקט, לשמור על פרופיל נמוך.

"יש לי רק שאלה קטנה. זה רק לרגע.”

"בטח, אין בעיה. אני יכולה לדבר, אמרתי לך.” מתחמקת בעקשנות מהזרקורים חסרי ההבעה של הסוהרת. כלבה.

"אני פשוט בחנות, ויש כאן מכנסונים שחשבתי שאולי תרצי.”

מהמהמת בהסכמה. רשרוש ניירות וצווחה חזירית קטנה מהחדר הסמוך. עוברת לרוסית.

"הבן זונה מחרחר שם, שיתפגר.”

"רק תעני לי לגבי המכנסונים, זה באמת שנייה אחת.”

"לא, זה לא קשור. אני שמחה לכל הסחת דעת, באמת. ספרי לי על המכנסונים.”

מהחדר הסמוך נשמע "אוי" נוסף. חזק יותר הפעם. “אוי! אה...אה... בואי!”

סיגלית נועצת בי מבט של תוכחה, אבל לא אומרת כלום. היא קמה ונכנסת לגוב האריות בעצמה. לזכותה של חתיכת הטינופת הקטנה יאמר שהיא יודעת לקחת את העניינים לידיים ולהרגיע את המטורף ברגעי משבר. לדוגמה, כשהוא מאבד עוד דף בבלגן התמידי שלו. יום אחד מישהו יצית את ערימת הניירות הזאת. יום אחד...

"אז מה עם המכנסונים? את רוצה אותם או לא?”

"מה? רגע, תחזרי בבקשה על התיאור? אמרת ג'ינס?”

"כן, עם הרבה כיסים. קצרצר. וצמוד.”

"עד כמה צמוד?”

"עלי הוא לא נסגר. לך בטח יתאים בדיוק. ממש סקסי. לקחת?”

"ממ... כמה הוא עולה?”

"הוא עלה 150. עכשיו זה 50.”

מתוך החדר: “אוי! את יכול לבוא גם רגע?! את בא? אה...אה...”

"ג'ני! תכנסי לפה רגע".

לטלפון (ברוסית, כמובן): “אמא, הבהמה צריך אותי, שייחנק. הוא והזונה שלו מחפשים שם איזה משהו ולא נוח להם עם זה שלא כל המשרד על הרגליים במצב חירום. כן, תקחי את המכנס, תודה. אני אחזיר לך את הכסף בערב.”

חמש שעות לשחרור. הצורר נמצא בישיבה. דלת החדר סגורה. כל רצוני- שלא תיפתח לעולם. כרית הפודרה ירוקת העיניים מצידו השני של השולחן מתארגנת ליציאה, כל כולה חיוכי ליפגלוס ורוד נוצץ ועצות מועילות. ורשימת הוראות ארוכה כאורך הגלות. ואני יודעת שעד שהיא תלך, גוש הטינופת שסגור בחדר כבר יגיח החוצה וידרוש השגחה צמודה וחיבור מתמיד למכונת החייאה אנושית בדמות מזכירה.

אני מכרסמת תפוח ירוק חמצמץ ומסיירת בין הכתבות הכלכליות-חברתיות באתר Ynet. זה החלק היחיד בעבודה שאינו מסב לי סבל. הרבה פטפוטים על ויסקונסין. אולי יצרפו אותנו ל-OECD. ואולי לא. סל התרופות מתרחב ומצטמצם. מצבם של ניצולי השואה עדיין בקאנטים. ומסתבר שבירה יכולה למנוע התקפי לב. זה מעניין. שווה גיחה לפייסבוק והערה משעשעת על הקיר הוירטואלי. בפייסבוק אין כל חדש. גם חזית המיילים שקטה. חזרה לפייסבוק. כלום. קונספירציה של החברים שלי נגדי?

לפחות מסכת גלגל"צ תסתיים בעוד זמן קצר. הקופסה מהסלט כבר נדחפה לשקית הנייר הוורודה (מותג כלשהו, כי הגברת רוצה שנדע איפה היא קונה. אחרי הכל יש לה סטטוס משרדי לשמור עליו). שכבת הליפגלוס חודשה (“אני לא אוהבת איפור חזק מדי. המראה הטבעי יושב עלי יופי"). היא מדדה ברחבי המשרד על עקבי סטילטו שאורכם משתווה למחצית גובהה, מנופפת בישבנה העגול כבדגל ניצחון. כי אי אפשר לרכוש מעמד רק בזכות עיניים יפות. בטון מתיילד היא מבשרת שהיא חייבת פיפי לפני שהיא זזה. היא לוקחת את תיק היד מהמדף שליד החלון, דוחפת את בקבוק המים המלא לשקית הורודה ומענטזת לכיוון היציאה. מאחורי גבה המתרחק אני נושאת תפילה חרישית שגברת ציצי-הגמד תיפול לאסלה ותישטף עם הזרם. כשאני חושבת על זה, נראה שאני מתפללת לא מעט בשביל אדם חילוני שפיתח את התיעוב לדת לכדי אמנות. התיעוב באופן כללי הוא אחד מהמלוטשים שבכשרונותי. החיים דואגים לכך כל יום מחדש.

בינתיים אני שוקלת את האפשרות לקפוץ לביקור קצר בפאב החביב עלי הערב. בירה קרה ופטפוט קצרצר ואישי כמו מלחיה בחדר אוכל של קיבוץ עם הברמן האנטיפת. תמיד הייתה לי חיבה לאנטיפתים. הם יודעים להתעסק בעיניניהם בלי להיכנס לחיי הזולת. אולי אפילו אזכה לשיחה אינטליגנטית ומעניינת עם האלטר-אגו שלי, בעוד אימבציל מבוסם עם דרגת קסם אישי השואפת לאפס מצידו השלילי של הציר וחיוך המעיד על נפלאות הלובוטומיה, בוהה בי מכיסא הבאר הסמוך ומהנהן בהסכמה במרווחי זמן קבועים.

מבט פרנואידי חטוף מעבר לכתף, וקיר הפייסבוק השומם שלי שוב נגלה לפני במלוא הדרו. הפוסט על הבירה נותר מיותם וחסר תגובות. “לו רק דנטה היה קופץ לביקור כאן בלשכה, באינפרנו היו הרבה פחות תיאורי אש וגופרית, יותר ניירת ושטיחים מקיר לקיר,” אני מקלידה, בתקווה לסחוט תגובה או שתיים.

סמן העכבר נודד לתיבת הדואר הנכנס של הלשכה והראש נודד אל מעבר להרים ולעמקים אל מחוזות בני-בלי-שם, שם טרם איבדתי כל צלם אנוש. אני חוזרת מהאשליה הזאת במהירות הבזק כשדלת המדור השביעי של הגיהנום נפתחת בסערה. אני אפילו מרגישה את צחנת הגופרית הפורצת משם עם האוויר הדחוס.

"הדפסת לי את כל המיילים?” הוא חורק בעוד שאר משתתפי הפגישה נסים על נפשם.

"הכל חוץ מהשלושה האחרונים.”

"למה לא הדפסת אותם? היה לך מספיק זמן. מה קרה?”

"הם הגיעו רק עכשיו.”

"ממש עכשיו? הרגע?”

"לפני עשרים דקות.”

"נו, אז למה לא הדפסת אותם?”

"כי רק עכשיו ראיתי אותם.”

"אז לא... אז אמרתי לך. את צריך להיות מאד מעודכנת במה שקורה כאן בלשכה. מאד חשוב שכל הזמן תראה את הדברים האלה.”

"אני מעודכנת. אני בודקת כל חצי שעה. אני לא יכולה להשאיר את האאוטלוק כל הזמן פתוח ולהסתכל עליו. בינתיים אני עושה עוד דברים.”

"איזה דברים?”

"עיתונות.”

"אז לא. אז עכשיו זה לא הזמן. עכשיו בוא, תעזרי לי להתארגן.”

הלב שלי קופץ בנג'י בלי חבל אל עבר המגפיים הצבאיות. הוא מספיק לחלוף על פני גרב ורודה דהויה לפני ההתנגשות עם סוליית הגומי.

"בוא,” הוא חוזר ומתעקש לאחר שישבני מתעכב עוד שניה או שתיים במקומו החמים על הכסא.

נשימה אחרונה של אוויר לפני הכניסה לממלכת האופל, והדלת נסגרת על כל תקוותי וחלומותי. פייד-אאוט.