מזכירתו של פסיכופת- פרק 2

ואחרי החפירה המאסיבית של הפוסט הקודם, הנה משהו קטן וחביב לקינוח- הפרק השני של תלאותי במכון שווינעדרעק.

(הפרק הקודם- אם טרם קראתם)

מזכירתו של פסיכופת- פרק 2

Me to Mama show details 15/1/10 14:23

הבן- זונה הדפוק התחרפן לגמרי. עכשיו צריכה לדווח לו כל פעם שאני הולכת לשירותים. שלא יצטרך חס וחלילה להישאר שתי שניות בלי השגחה. שיתפגר, כבר אמרתי?

Reply

Forward

    -----------------------------------------------------------------

Mama to Me show details 15/1/10 14:58

נו, אז מה אכפת לך- תכנסי אליו לישיבה ותגידי, בלי להתבייש, מכל הלב: אני צריכה ל-ה-ש-ת-י-ן!!

Reply

Forward

    -----------------------------------------------------------------

אמי מולידתי לא מכירה אותי אם חשבה ולו לרגע שהשיטה לא נוסתה. אך לא הכניסה הדרמתית לפגישת ראשי התחומים של המכון ולא ההצהרה על כך שבכוונתי לבלות את הדקות הקרובות בחדר השירותים לא שינו במאום את העווית הקרפדית והמבט המעורפל שמעבר לזגוגיות האטומות.

עם חזרתי ללשכה לאחר מילוי ריאותי בניחוח החירות והסבון שבין האריחים הלבנים, נכנסתי שוב לחדר המפלץ, לדווח שהמשימה בוצעה בהצלחה. ושוב, לא רק שדברי לא עשו כל רושם על הבוס הגדול, אלא שגם איש מהנוכחים השפויים לא גיחך ואפילו לא חייך לעברי.

"אז תביא לי עוד תה, כן?” הוא פולט, בליווי גיהוק קולני.

בדרך לפינת הקפה, אני מקנחת את אפי על גב כף היד. היא נותרת יבשה ונקיה, אבל אני בכל זאת מורחת את התוצאה המדומה על שפת הספל. סתם ליתר ביטחון. וגם משתמשת בחלב רגיל, ולא דל שומן כמו שהטירן דורש. לא נשאר הרבה חלב דל, ואני לא אבזבז אותו על בהמה שבכל אופן אינה מודעת למה שהיא בולעת. לעזאזל עם הגישה של המקום הזה לבטיחות: איזה משרד שמכבד את עצמו לא מחזיק קצת ציאניד בארון? או בקבוקון ארסניק קטן? אפילו מעט רעל עכברים לרפואה לא יימצא במקום הארור הזה. אני מוהלת כמויות מסחריות של ארס מנטלי בכל כפית תה, אך ללא הועיל. מעבר לבעיות העיכול המבחילות הזקן הנאלח בריא כמו שור. לו רק יכלו מבטים להרוג...

מניחה את השיקוי רווי השנאה בין ערימות הניירת ומנסה לחמוק תחת חוטמו הגדול. אני כבר בחצי הדרך אל הדלת. עוד צעד אחד ו...

"מה אתה עושה שם עכשיו, צילה?”

את אשתך ואמא שלך בו זמנית. באמצעות דגם בגודל אמיתי של זכרותו של פיל אפריקאי.

"יש הרבה עבודה.” עם כל קורי העכביש והיובש והיבלות שם בפנים, מוסיף הדופלגנגר היושב על כתפי.

"מה למשל?” מקשה החלאה.

"יש ערימות מיילים לענות עליהם, מהבוקר.”

"אבל לא נשאר שם כלום. היו רק כמה דברים למחוק. זה לא צריך לקחת כל כך הרבה זמן.”

"היו המון דברים שהוצאתי מהחדר שלך לפני שנכנסת לישיבה. הערימת מיילים של הבוקר שרק עכשיו עברת עליהם, זוכר?”

"טוב, לא חשוב עכשיו. תשיג לי את אביגדור בטלפון. תגיד ליעל שאני רוצה לדבר איתה. אז תתקשר אליו עכשיו.”

"רגע, למי? ליעל או לאביגדור?”

"כן.”

"מה כן? למי להתקשר?”

"תתקשר אליו עכשיו. ליעל. ואחר כך תכתוב מייל לקלודין בן-חמו שאני רוצה לראות אותה מחר דבר ראשון על הבוקר.”

"ומה עם אביגדור?”

"זה מה שהיית צריכה לעשות דבר ראשון. אני אמרתי לך, את לא מקשיב. את צריך ללמוד להקשיב. זה הבנת הנשמע. רגע, לאן את הולך?”

"להתקשר לאביגדור.”

"לא. אני רוצה קודם לדעת שהבנת.”

"הבנתי. להתקשר לאביגדור, ואחר כך ליעל ואז לכתוב מייל לקלודין.”

"איזו קלודין?” הדופלגנגר פורץ בצחוק היסטרי, תוך כדי תלישת שיערות ראשו ונדנוד עוויתי של גופו הקטן קדימה ואחורה.

"קלודין בן-חמו. אמרת לכתוב לה שאתה רוצה לראות אותה מחר בבוקר.”

"אז מה היא ענתה?”

"רק עכשיו אמרת לי לכתוב לה, זוכר?” אני מנסה להתנחם במחשבה שאולי הוא סובל מגידול במוח. בתקווה שהוא ממאיר.

"טוב, זה לא משנה. תתקשר ליעל.”

דרישות התפקיד, סעיף מספר 2984: ניהול דיאלוגים מתוך שיטקום בקן הקוקיה עם הדים ממלכוד 22.

יעל לא במשרד. גם אביגדור עזב מזמן. אני משאירה לשניהם הודעות, בתור כסת"ח (“את תמיד צריך להשאיר הודעה. כמה פעמים צריך להגיד לך את זה?”), והולכת להודיע שלא השגתי אותם. ולהסביר שוב, שאין לי תשובה מקלודין, כי לא יכולתי לחייג ולהקליד בו-זמנית.

"בסדר. אז מה את כותב לה?”

"שאתה רוצה לראות אותה מחר בבוקר.”

"לא. זה לא מה שאמרתי. תגיד בדיוק מה שאמרתי.”

הדופלגנגר יורה לעצמו בראש. עוד קודם לכן הוא כבר הספיק לרוקן מחסנית אל חלל האוויר שלפני פניו של דיק, אך הנפגעים היחידים בתקרית הם1,984,734 מתאי המוח שלי. עוברי אורח תמימים שנקלעו לקו האש.

"זה בדיוק מה שאמרת.”

"זה לא מה שאמרתי. תחזור על מה שאמרתי מילה במילה.” למניין ההרוגים נוספים עוד 1,765,987 חללים מן הזן הנכחד תאי מוח מזכירותיים (שם מדעי: סרבריוס סיקרטריוס. נעים על-פי רוב בקבוצות של 2-3 פרטים. ניזונים מפריכיות אורז וקרינה סלולרית).

"אמרת: 'תכתוב מייל לקלודין בן-חמו שאני רוצה לראות אותה מחר על הבוקר.'”

"לא. אמרתי: 'תכתוב מייל לקלודין בן-חמו שאני רוצה לראות אותה מחר דבר ראשון על הבוקר.'”

אז פתאום הבן-זונה הסנילי הוא מאסטר מיינד. הדופלגנגר שלי ואנוכי נותרים מסוחררים ופעורי פה. ידידי מתייאש ונעלם. גם לבריות דמיוניות יש גבולות.

"אוקי. אני אכתוב שאתה רוצה לראות אותה מחר דבר ראשון על הבוקר.”

"ותעקוב אחרי התשובה שלה. זה חשוב,” הוא מסכם תוך כדי נגיסה קולנית במלפפון שלם שמתפצח בקול רטוב של פגיעת לבנה בגולגולת.

הוא מציע גם לי מלפפון מתוך שק הירקות הנצחי שלו. עצם המחשבה מעלה את תכולת הקיבה שלי אל עבר הושת. זאת עוד בטרם מספיק מוחי היגע לעבד את האספקט הפרוידיאני של ההצעה.

הבחילה שוככת רק כעבור כשעה, כשאוויר הלילה הקפוא צורב את לחיי והופך את אפי לכתם ארגמן מוקיוני. אוויר הרים צלול ומרענן מהול בניחוחות הבנזין והסולר של כביש בגין. שחוקה ומרוקנת, אני מגבירה את קצב צעדי כדי לברוח מהקור ומהמחשבות. פנסי המכוניות חולפים על פני כמו החיים עצמם. אורות רפאים הנישאים ברוח ומתפוגגים לקול זעקת מנועים. הצלילים הנוסטלגיים של London After Midnight הבוקעים מן האוזניות שלי מציפים אותי בכאב עמום. הגוש בגרון הולך ומתעצם עם כל מילה של שון ברנן. אבל אם העיניים שלי דומעות, זה רק מהרוח הארורה. באמת.