שם מתחת לגשר- סיפור שלא פורסם

החלטתי לנצל את הפורום הזה כדי לפרסם סיפור ישן שכתבתי לפני שנתיים לתחרות הסיפורים של עיתון הארץ. הוא לא זכה, ולא פורסם מעולם. עד עכשיו.

שם, מתחת לגשר

יער של גורדי שחקים. חשוך וקר ורועש. מבט למעלה חושף בליל של אורות וערפיליות ואבק כוכבים. רצפת היער אפופת עשן, המדרכות רוחשות נעליים. וצמיגים, המוני צמיגים רועשים. בתוך יער כזה, תמיד תרגישי קטנה ולבד. לא משנה כמה חזק תחבקי את עצמך, כמה חזק תתפסי את הזרועות בין האצבעות הקפואות. גם אם תקברי את הציפרניים בבשר החשוף ותלחצי עד זוב דם. השמיים החשוכים בין אורות הניאון תמיד יהיו גדולים יותר.

שמים ריקים מכוסים כוכבי קרח קטנים ומנצנצים. היופי שלהם כואב עוד יותר במסגרת התאורה האלקטרונית. כמו מסך אפל בסרט מדע בדיוני ישן. את מצפה לראות את האותיות הירוקות, לשמוע מסר דיגיטלי מספינת האם אך זו כבר אבדה במעמקי הריק האינסופי.

היא עוברת בין שלטי חוצות עצומי ממדים וחלונות ראווה מזמינים למראה המקרינים חיזיון שווא של גלריות חסרות חיים וריקות מתוכן. המוני כורסאות שבהן לא תוכל להתכרבל ושולחנות עץ כהים שלא ייערכו עבורה. תצוגות של מכשירי תאורה מרהיבים, שבאורם הצהוב אין שמץ של נחמה. המוני חלומות בורגניים קטנים המחפים על ערימות רסיסים של תקוות מנופצות.

יש לה דירה קטנה ונוחה, שבה היא יכולה לפעמים לעצום עיניים ולנסות שלא לחשוב. לעיתים רחוקות היא אפילו מצליחה לחסום את זרם המחשבות לרגע או שניים. בעיקר כשהטלוויזיה פועלת חזק וערימת השמיכות המפרידה בינה לבין העולם כל כך עבה שהיא בקושי מודעת לגבולות גופה הצנום.

את הדירה היא עיצבה בגווני פסטל רכים. צבעים חזקים מפחידים אותה. כשהיא בבית, האור תמיד דלוק. אפילו בלילה היא משאירה מנורת לילה קטנה על השידה, כדי להזכיר לה שהיא חיה. כדי שלא תפתח עיניים בעלטה גמורה. החושך חונק אותה, מזין את הקלאוסטרופוביה שלה, יוצר תחושה שהיא נעולה לנצח בסקרופג עתיק. היא יודעת שאין טעם לצרוח, שבחוץ אין מי שישמע.

תמיד הייתה צריכה לדבר קצת יותר חזק מאחרים כדי שישמעו אותה. תמיד הייתה מעין שממית לבנה על קיר בצבע שמנת. צדודית קטנה שכולה היעדר נוכחות. תנועה שקולטים בזווית העין ולא יכולים למקם לאחר הפניית המבט. כך קיומה היה נסבל. מעולם לא חשה בנוח, אך ההסוואה צימצמה את חוסר הנוחות שליווה את חייה מאז שזכרה את עצמה.

במשרד בקושי דיברה. היא ישבה מול המחשב שלה וספרה דקות עד שהיום יגמר. עד שתוכל לחזור הביתה ולקרוא שוב, בפעם המי יודע כמה, את ביבר הזכוכית. מוקפת בחבורה של בחורות צווחניות, מטופחות ומדושנות עונג שציפורניהן בנויות ללא רבב וראשיהן המחומצנים מלאים בצמר גפן מתוק וקונפורמיסטיות גלגל"צית, היא רצתה להיעלם יותר מאי פעם. והיא נעלמה לתוך הדוחות והטבלאות, לתוך הסוליטייר ולתוך צליליו של סיביליוס באזניות. את הפסקת הצהריים הייתה מנצלת לסיבוב קצר בנוף התעשייתי האפור, רק כדי לתת לעיניה מעט מנוחה מהבורות המאושרת שהקיפה אותה מאז ילדותה המוקדמת.

שואפת לראותיה את עשן הסיגריה יחד עם עשן המכוניות והמפעלים, הייתה נרגעת מעט, מחדשת את מגן האדישות השברירי שאפף אותה. מול המחשב במשרד הייתה מכרסמת גזר ומלפפון משקית פלסטיק ירקרקה. תזונה בריאה הרגיעה אותה, נתנה לה הרגשה של שליטה. על פי רוב לא הייתה רעבה כלל. בימים טובים יותר, כשתחושת הבחילה הייתה שוכחת מעט, הייתה מצליחה לאכול כריך משולש קטן עם גבינה.

עוד מימי בית הספר הכירה היטב את הבדידות שחש אדם בחיק ההמון. בפניה אכולות האקנה ובחזיות המרופדות שאמה נהגה לקנות לה, הייתה מסתובבת מכונסת בעצמה, מסתתרת בין חבריה לספסל הלימודים, חובקת לחיקה את הבינוניות האנונימית. מהלכת הייתה לבדה, כצל בין החבורות הצוחקות, כטלאי בצורת נערה שנגזר מתוך הרקמה האחידה של חדוות הנעורים הסובבת.

תמיד הייתה גבוהה וגמלונית ויציבתה הייתה שפופה, כדי שלא להתבלט. היא התביישה בגובהה ובכחישותה וסבלה רבות בשל חיוורונה ועור פניה הבעייתי. אפילו עכשיו, כשכבר עברה את גיל שלושים, עוד ניכרים בפניה סימני המאבק. כשהיא מסמיקה בוערות על לחיה הצלקות שהותירו פצעי הבגרות. אמה הייתה תולה את האשמה בעוגיות השוקולד שהחליפו את רוב ארוחותיה באותם ימים רחוקים. היא תיעבה את עצמה בשל כך, אך לוותר על העוגיות לא הייתה מסוגלת.

העוגיות וספרי השירה הישנים ששנים של עיון שחקו את דפיהם הצהובים לכדי אוסף ממחטות עדינות, מוכתמות באינספור טביעות אצבעות חומות, היו מקור הנחמה היחידי שלה. בין דפיהם של יהודה עמיחי, יונה וולך והארט קריין הייתה מוצאת שקט רגעי. שם יכלה לחלוק ולו לרגע את שלוותו של חולה העגבת המוכר סיגליות.

עכשיו כמעט שאינה קוראת עוד שירה. אינה קוראת הרבה באופן כללי. קשה לה להתרכז. ואם היא מצליחה להתרכז, היא שוקעת. והיא מאד פוחדת לשקוע. רק את ביבר הזכוכית היא קוראת שוב ושוב. פעם אחר פעם היא מכבה את הנרות יחד עם נורה. אחר כך היא קופצת את אגרופיה בחוזקה ומתחפרת בין השמיכות.

בג'ונגל האורבני כל הנרות כבו כבר מזמן. היא חוצה את הכביש הסואן בזהירות מול חזית מאיימת של מכוניות נוהמות. עם כל רגע, היא מרגישה יותר קטנה, יותר שבירה. למרות המעיל הכבד והצעיף הכרוך בקפידה סביב צווארה הארוך, היא מרגישה חשופה. הכסות הפיזית היא אשליה בלבד אל מול העירום הנפשי, קצוות העצבים הבלתי מלופפים, שמתכווצים בכאב עם כל אוושה של הרוח.

הכביש רחב מדי. המוני נתיבים מפרידים בינה לבין הביטחון היחסי של המדרכה הנגדית. בכל נתיב ממתין נהג עצבני, רגלו הדרוכה שעונה על דוושת הגאז, עיניו נעוצות ברמזור. ברגע שהאור ישתנה, חייה הפקר. אגלי זעה קטנטנים צצים על מצחה החיוור. הצעיף מתחיל פתאום לחנוק אותה. כפות ידיה האדומות קרות ולחות כמו זוג דו-חיים חלקלקים. האוויר סביבה הופך סמיך יותר. כל תנועה שלה מתרחשת בהילוך איטי, כמו ריצה מתחת למים. לפתע כל רצונה הוא להתיישב על הכביש, באמצע מעבר החצייה. לתת לעצמה להשתחרר, לזרום. לעצום עיניים ולהיבלע אל תוך האין.

תמיד הייתה לה נטייה מסוימת לתבוסתנות. אמה תיעבה את הנטייה הזאת.

"איך תגיעי לאנשהו אם אין לך שום שאיפה להתקדם? את עושה את זה כדי לעצבן אותי? למה את לא עונה?! מה, אני אוכל אותך אם תעני? תפסיקי לכסוס ציפורניים, את לא בת חמש! מה זה ההתבכיינות הזאת? מה כבר עשיתי לך? הרמתי עליך יד פעם אחת בחיים שלך?”

היא הייתה מתכווצת עם כל סימן שאלה. בולעת את הדמעות עד שגרונה כאב. משלא יכלה לחסום עוד את זרם הדמעות, הן היו מתגלגלות בשטף חם ומנחם במורד לחייה השקועות.

"מה קרה לך? השתגעת שאת מיבבת ככה בלי סיבה? למה את לא אומרת שום דבר? איך ייצא ממך משהו אם את רק יושבת ומתבכיינת?! חשבת על זה פעם? עלי את לא חושבת, תחשבי לפחות על עצמך! לא כל החיים אני אוכל לדחוף אותך, הגיע הזמן שתקחי את עצמך בידיים!”

והיא דווקא חשבה. היא חשבה המון. היא חשבה על חוסר האונים שלה, על המאבק חסר הסיכוי שיהיה עליה לנהל כל חייה כדי לשרוד. חשבה על החולשה שלה, על חוסר היכולת שלה להתמודד עם החיים. על התלות באמה. על מה שיקרה אם אמה תמות, פחדה לחשוב אפילו. אך המחשבה הייתה מתדפקת יום יום על דלתות ההכרה שלה.

"תסתכלי עלי! כמה זמן את חושבת שאני אוכל לסחוב עלי את כל הנטל הזה?!” פניה הגדולות של האם היו מאדימות ונחיריה רטטו בזעם. נשימותיה הכבדות הכתיבו את קצב ההלמות של המחשבה על מותה, המאיימת להציף את מוחה של הנערה. היא ניסתה שלא להסתכל בפנים התפוחות, הסמוקות כסלק בשל. החזה הגדול והנפול בחלוק הביתי הישן היה מראה מזמין אף פחות. כך גם הידיים הוורודות והסדוקות הממוללות את הסינר המוכתם. הכתמים החומים והאדמדמים היו הופכים בעיני רוחה לדם.

"את בכלל מקשיבה לי?!” הייתה האם מתנשפת, בעוד הנערה ממקדת את מבטה בחור שנפער בבוהן נעל הבית הגברית האפורה. הנעל מיטשטשת. נטמעת ברצפה סביבה. כמה הייתה רוצה להיטמע ברצפה אף היא.

כאן הייתה מתערבת סבתא דבורה.

"עזבי את הילדה!” היא זועקת מהפינה שלה, שם ישבה בשקט רוב שעות היום. היא מניחה את סכין הקילוף בסיר האמייל עם תפוחי האדמה, נאנחת ומקרקרת בחימה שפוכה. "לי הרסת את החיים, אל תהרסי גם לה! מה את עשית עם עצמך שאת עושה כזה רעש? את לימדת אותה משהו? מה את נתת לה בכלל? אבא נתת לה? נתת לה בטלן חסר תועלת שברח ממנה עוד לפני שהיא נולדה, ירחם אלוהים! איך ייצא משהו מילדה שאבא שלה הפוץ לא אכפת לא בכלל אם היא חיה או מתה ואמא שלה מסתובבת כמו זונה בכל העיר עם העטינים שלה בחוץ?!”

הנערה עוצמת את עיניה בכוח ומתפטלת, בעוד אמה שועטת על הזקנה כשור זועם.

"מה את חושבת שאת מרשה לעצמך? ככה ליד הבת שלי את מדברת אלי? ככה?! מה את יודעת על גידול ילדים בכלל? כל החיים, הכל עשיתי לבד! את מירה ילדתי בלי שאף אחד יהיה שם להחזיק לי את היד! כל האחיות היו מתלחשות מאחורי הגב שלי! שאלו איפה המשפחה, ומה קרה שבחורה צעירה כזאת לגמרי לבד בבית חולים! את לא נקפת אצבע בשבילה! את רצית בכלל שאני אפיל, שאני אהרוג אותה! את הילדה שלי!”

"אני לא אשמה שאמא שלה פרוצה! אני אמרתי לך לברוח מהבית בגיל שבע עשרה?! אני שלחתי אותך להסתובב עם כל הזבל של הרחוב?! ללכת להיכנס להריון מאיזה דרעק? שאני לא אוכל להסתכל לאף אחד בעיר הזאת בעיניים, כי הבת שלי זונה?! חמש שנים כלום לא שמענו ממך ופתאום את חוזרת ומבשרת לי שאני סבתא! מה אבא שלך המנוח היה אומר, עליו השלום?!”

הקרקור הצרוד של סבתא דבורה עדיין מהרהד באזני הבחורה. המבטא ההונגרי הכבד והריח החזק של כרוב מבושל וקרם ידיים זול נשתמרו בארכיון מוחה, כמו בקפסולת זמן.

סבתא מתה בקיץ שעבר, בבית אבות. מירה עזבה את הבית לפני חמש שנים ואמא כבר לא יכלה לטפל בה יותר. מירה לא מצליחה להתנער מהמחשבה שאולי לולא עזבה את הבית, הייתה סבתא חיה עדיין.

עכשיו, ברחוב הקר, היא מתגעגעת למטבח הקטן והמחניק בבית אמה. באפה עולה ריח תפוחי האדמה המתבשלים על האש. הברז הנוטף סופר את השניות יחד עם השעון הפרחוני. בתנור מזהיבה עוגת התפוחים של סבתא, עם הרבה קינמון וטעם לואי חזק של ביצים. כמה רוצה הייתה כעת פרוסה מהעוגה החמימה, המתפוררת בפה. ותה פשוט מספל לבן, שדפנותיו הפנימיות מעוטרות קשתות כהות. קשת עבור כל כוס תה שנמזגה. כתמי הקפאין נותרו שם זמן רב אחרי שמירה עזבה. אחרי שסבתא מתה. הם יהיו שם על הספל הסדוק גם כשלא ישאר יותר אף אחד לשתות ממנו.

המכוניות דוהרות על פניה בהבזק אורות פנסים. נעליה השטוחות נושאות אותה בקצב אחיד לאורך המדרכה הצרה בצד הגשר. היא חושבת על הספלים המצוחצחים בדירה שלה. ספלים בצבע ירוק בהיר, מנוקדים בוורוד. כל ספל עומד על צלוחית תואמת על המדף המבריק של המטבח. ממלכה קטנה וקסומה, תוצרת איקאה, אנטר וזיגזג.

בבית תשתה קפה מהביל ותתחפר על הספה עם תפוז גדול וערוץ יס דוקו. לא כי זה מעניין במיוחד, אלא בעיקר כי זה מרגיע. היא תפעיל את הטלוויזיה חזק ותתחבא מאחורי הרעש.

הטלפון שלה לא מרבה לצלצל. אם יצלצל, יהיה זה על-פי רוב סקר טורדני כלשהו. היא שנאה את החדירות האלה לפרטיות שלה. לא אחת הייתה עונה בגסות העומדת בניגוד צורם לנימוס המרוחק שהייתה משדרת בדרך כלל. גם מבקרים לא הירבו להגיע.

לפעמים הייתה אמה מגיעה לביקור. מתנשפת, הייתה מטפסת במעלה המדרגות לקומה השניה, כשנוכחותה ממלאת את חדר המדרגות כולו. אז יותר מתמיד הזכירה למירה בעל חיים ימי גדול בשמלה ססגונית ותלתלי בובה זהובים.

פעם שאלה אותה מירה מדוע אינה עולה במעלית. אמא השיבה בתרעומת שיש לה שתי רגליים בריאות, תודה לאל, ואין לה שום כוונה לתת שירימו אותה שתי קומות במנוף. היא אמרה שרק עצלנים לוקחים מעלית בשביל שתי קומות ושאם מירה תמשיך עם הגישה הזאת לפעילות גופנית השרירים שלה יתנוונו לגמרי.

מירה שתקה. מעולם לא השתמשה במעלית. היא חרדה מפני התא הסגור הקטנטן עוד יותר משחרדה מהחושך. כל תנועה של המעלית הייתה נצח קטן ומזוויע. הייתה לה הרגשה שגם אמא פחדה מן המעלית, מהצפיפות החונקת ומהתנועה הבלתי נשלטת. אבל לאמא היו מספיק שכבות איפור לכסות את הפחד.

כשאמא הייתה מגיעה תמיד הביאה עמה מלוא השק קופסאות פלסטיק צבעוניות, עם מבחר מאכלים ביתיים. ברובם לא הייתה מירה נוגעת. למחרת הביקור, תוך מאבק איתנים עם הבחילה, הייתה זורקת את תכולת הקופסאות לפח הזבל ושוטפת אותן בקפידה. אמא הייתה לוקחת את הקופסאות הריקות ושמחה שבזכותה הילדה אכלה משהו סוף כל סוף. אין סיבה לצער אותה ולהגיד שביתה חיה על מרק ומאפים, שהגולעש והעוף המטוגן גורמים לה לצרבת.

בסיום כל ביקור, אמה נותנת בה מבט עצוב ונאנחת. “תהיי בריאה, ילדה שלי. אולי עוד תמצאי לעצמך מישהו, תסתדרי סופסוף בחיים. רק תאכלי טוב, אי אפשר ככה, שכולך לבנה כמו גופה.” ואז היא הייתה יוצאת ומשאירה אחריה שובל של בושם מתוק וריקנות קרירה. ומירה הייתה בוכה בשקט, בלי לדעת למה.

מעבר למעקה הגשר היא רואה את פסי הרכבת בין האבנים האפרפרות. במקביל לפסים זורמים בשקט מימיו העכורים של הנהר. מים שחורים, מים שבהם הכל נעלם. היא נעצרת ומתקרבת למעקה. ממששת את המתכת הקרה באצבעות רועדות.

שם למטה שוכן רוגע תמידי. שם לא תצטרך להסביר, להסתיר, לתרץ. אור הפנסים משתקף במים, כמו אור נרות בזכוכית מלוכלכת. היא רוכנת מעט מעל שפת המעקה. נותנת לרוח להכות בפניה.

רק עוד צעד. היא רואה את עצמה במים האפלים, הנינוחים. בחושך. החושך חונק אותה. הוא צמיגי וכבד וחוסם את פיה ואת אפה, ממלא את ריאותיה. הכל סביבה נעלם, ראשה מסתחרר. הדם פועם באוזניה ומבעד לפעימות היא שומעת צווחה חדה.

גרונה ניחר. היא יושבת על המדרכה, ראשה חבוק בין ידיה. חולפת דקה עד שהיא מבינה שהזעקה בוקעת מתוכה. היא משעינה את ראשה לאחור ובוהה אל האינסוף.

לאחר זמן מה, היא מתרוממת אט אט וממשיכה לצעוד לאורך הגשר. נראה שבכל זאת תצטרך לעצור ולקנות לחם לארוחת הערב.