אתמול פגשתי את הולדן קולפילד באוטובוס. אולי זה היה היום הארוך במשרד, אולי זה היה חוסר הדם בקפאין שלי, אבל את המשך הנסיעה העברתי עם דמעות בעיניים.
הוא עלה לאוטובוס ליד כיכר רבין. ילד גמלוני לקראת סיום תיכון, בליווי אשה בגיל העמידה- ככל הנראה דודה שלו, לפי הפרטים שדליתי מהשיחה בין השניים. למעשה, הקול שלה הוא שמשך את תשומת ליבי. קול דודתי, חזק וקצת צורם- מהסוג שתשמע מהקצה השני של האוטובוס, גם אם היא לא התאמצה להרים אותו. את הילד לא הייתי שומעת. הוא דיבר בשקט, בלחישה כמעט, כשהמבט שלו תמיד מופנה הצידה. והוא דיבר מעט מאד. ברור היה שהיא מנסה לדובב אותו, ליצור איזשהו קשר מבעד למעטה הלקוניות המונוסילבית.
היא דיברה על נושאים טכניים, קרים, לפעמים לא נעימים, והוא המשיך להסתכל הצידה, אל רצפת האוטובוס, ולמלמל תשובות קצרות ומדויקות. הסבת המבט הזאת, שכל כך מוכרת לי וכל כך מאפיינת טינאייג'רים מסוגרים (יישמע הדבר קלישאתי ככל שיישמע), די היה בה עצמה כדי לגרום לי למועקה בלתי מוסברת.
נושא השיחה היה כאוב לא פחות עבורי. הם דיברו (או ליתר דיוק, היא דיברה) על העתיד שלו. על מה שבכוונתו לעשות עם עצמו. וזה כאב. זה כאב כי אני זוכרת כל כך טוב את התקופה הזאת של סוף התיכון, שבה אתה מאבד את המסגרת המוכרת ששומרת אותך, גם אם בחוסר נוחות מסוים, במקום קבוע, שמבהירה לך מי אתה ולאן עליך ללכת בכל בוקר. היא יכולה להיות מתסכלת, לוחצת, מכאיבה, אבל אתה יכול לבעוט בה כאוות נפשך, מבלי לחשוש שהיא תתנפץ ותקרוס עליך במטר של רסיסים משוננים. ועכשיו המסגרת הישנה הזאת, המסגרת המרגיזה, הלא הוגנת, המנוכרת לפעמים, אבל בכל זאת, המסגרת שכרגע היא כל עולמך, מתפוררת סביבך. ואנשים מתחילים לצפות ממך- שתתבגר, שתצליח, שתעשה משהו עם עצמך, שתבחר. ואתה נותר המום. וכואב. ומבעד לכאב הזה אתה לא יכול לחשוב אפילו על העתיד הזה שכולם מדברים עליו. ואתה מרגיש כמו כישלון גמור. ורק רוצה להתכרבל בתוך פינה אפלה וחמימה ולהיעלם.
היא דיברה איתו על המבחנים לצבא, על העובדה שעשויים להוריד לו פרופיל על תת-משקל, על הנטיה שלו שלא לאכול ארוחת בוקר. הוא הבהיר, ובצדק, שבצבא המשקל המינילי הוא קבוע, ללא כל קשר לגובה, כך שעל אף המראה הבוכנוואלדי שלו, אם הוא עבר את סף המשקל, הוא בפנים. היא דיברה איתו על החשיבות של קב"א גבוה לעתיד המקצועי שלו (אני- Pfff...!) ושאלה על מצבי הרוח שלו. ועל הכעס שלו כלפי ההורים שלו. ולמה שלא ייצא קצת עם חברים.
ובכל פעם שהוא הסיט את המבט אל רצפת האוטובוס, הלב שלי נקרע. והוא כל כך הזכיר לי אדם קרוב מאד ורחוק מאד, גם הוא זה עתה סיים תיכון, גם הוא שוכן בלימבו המעורפל הזה של אדם צעיר בלי מסגרת. או הכשרה. והאוטובוס התערפל מול עיני. רציתי לחבק אותו, להגיד שהכל יהיה בסדר. לעזאזל, שהכל כבר בסדר. רציתי להגיד לה שלא תדאג, שהוא ייסתדר. אבל למה שיהיה בסדר? ממתי זה בסדר? איך לכל הרוחות משתלבים בשוק עבודה שבו בעלי השכלה גבוהה מקפצים מראיון לראיון בייאוש, בתקווה לחסוך מספיק למוצרי מותרות כמו, אתם יודעים, ארנונה וחשבון חשמל. אה כן, ודירה לשלם עליה ארנונה וחשבון חשמל. ואיך לכל השדים זה הגיוני שילד יהפוך בין יום לחייל, איך ברגע שנותנים לך רובה אתה הופך למבוגר, ואחראי לא רק לעתיד המקצועי שלך, אלא לחיים שלך ושל אחרים במלוא מובן המילה? אני לא פציפיסטית, ולא מנותקת מהמציאות, אבל העובדה שהמציאות דורשת דבר זה או אחר, לא הופכת את הכאב שלי לפחות מורגש.
אז לשם הם עפים, הברווזים האלה, כשהמזרקה בכיכר מלכי ישראל קופאת- לצבא. או, אם הקרח חד ודוקר מדי, ומתחיל להסדק מתחת לרגליים- לקב"ן.
הוא עלה לאוטובוס ליד כיכר רבין. ילד גמלוני לקראת סיום תיכון, בליווי אשה בגיל העמידה- ככל הנראה דודה שלו, לפי הפרטים שדליתי מהשיחה בין השניים. למעשה, הקול שלה הוא שמשך את תשומת ליבי. קול דודתי, חזק וקצת צורם- מהסוג שתשמע מהקצה השני של האוטובוס, גם אם היא לא התאמצה להרים אותו. את הילד לא הייתי שומעת. הוא דיבר בשקט, בלחישה כמעט, כשהמבט שלו תמיד מופנה הצידה. והוא דיבר מעט מאד. ברור היה שהיא מנסה לדובב אותו, ליצור איזשהו קשר מבעד למעטה הלקוניות המונוסילבית.
היא דיברה על נושאים טכניים, קרים, לפעמים לא נעימים, והוא המשיך להסתכל הצידה, אל רצפת האוטובוס, ולמלמל תשובות קצרות ומדויקות. הסבת המבט הזאת, שכל כך מוכרת לי וכל כך מאפיינת טינאייג'רים מסוגרים (יישמע הדבר קלישאתי ככל שיישמע), די היה בה עצמה כדי לגרום לי למועקה בלתי מוסברת.
נושא השיחה היה כאוב לא פחות עבורי. הם דיברו (או ליתר דיוק, היא דיברה) על העתיד שלו. על מה שבכוונתו לעשות עם עצמו. וזה כאב. זה כאב כי אני זוכרת כל כך טוב את התקופה הזאת של סוף התיכון, שבה אתה מאבד את המסגרת המוכרת ששומרת אותך, גם אם בחוסר נוחות מסוים, במקום קבוע, שמבהירה לך מי אתה ולאן עליך ללכת בכל בוקר. היא יכולה להיות מתסכלת, לוחצת, מכאיבה, אבל אתה יכול לבעוט בה כאוות נפשך, מבלי לחשוש שהיא תתנפץ ותקרוס עליך במטר של רסיסים משוננים. ועכשיו המסגרת הישנה הזאת, המסגרת המרגיזה, הלא הוגנת, המנוכרת לפעמים, אבל בכל זאת, המסגרת שכרגע היא כל עולמך, מתפוררת סביבך. ואנשים מתחילים לצפות ממך- שתתבגר, שתצליח, שתעשה משהו עם עצמך, שתבחר. ואתה נותר המום. וכואב. ומבעד לכאב הזה אתה לא יכול לחשוב אפילו על העתיד הזה שכולם מדברים עליו. ואתה מרגיש כמו כישלון גמור. ורק רוצה להתכרבל בתוך פינה אפלה וחמימה ולהיעלם.
היא דיברה איתו על המבחנים לצבא, על העובדה שעשויים להוריד לו פרופיל על תת-משקל, על הנטיה שלו שלא לאכול ארוחת בוקר. הוא הבהיר, ובצדק, שבצבא המשקל המינילי הוא קבוע, ללא כל קשר לגובה, כך שעל אף המראה הבוכנוואלדי שלו, אם הוא עבר את סף המשקל, הוא בפנים. היא דיברה איתו על החשיבות של קב"א גבוה לעתיד המקצועי שלו (אני- Pfff...!) ושאלה על מצבי הרוח שלו. ועל הכעס שלו כלפי ההורים שלו. ולמה שלא ייצא קצת עם חברים.
ובכל פעם שהוא הסיט את המבט אל רצפת האוטובוס, הלב שלי נקרע. והוא כל כך הזכיר לי אדם קרוב מאד ורחוק מאד, גם הוא זה עתה סיים תיכון, גם הוא שוכן בלימבו המעורפל הזה של אדם צעיר בלי מסגרת. או הכשרה. והאוטובוס התערפל מול עיני. רציתי לחבק אותו, להגיד שהכל יהיה בסדר. לעזאזל, שהכל כבר בסדר. רציתי להגיד לה שלא תדאג, שהוא ייסתדר. אבל למה שיהיה בסדר? ממתי זה בסדר? איך לכל הרוחות משתלבים בשוק עבודה שבו בעלי השכלה גבוהה מקפצים מראיון לראיון בייאוש, בתקווה לחסוך מספיק למוצרי מותרות כמו, אתם יודעים, ארנונה וחשבון חשמל. אה כן, ודירה לשלם עליה ארנונה וחשבון חשמל. ואיך לכל השדים זה הגיוני שילד יהפוך בין יום לחייל, איך ברגע שנותנים לך רובה אתה הופך למבוגר, ואחראי לא רק לעתיד המקצועי שלך, אלא לחיים שלך ושל אחרים במלוא מובן המילה? אני לא פציפיסטית, ולא מנותקת מהמציאות, אבל העובדה שהמציאות דורשת דבר זה או אחר, לא הופכת את הכאב שלי לפחות מורגש.
אז לשם הם עפים, הברווזים האלה, כשהמזרקה בכיכר מלכי ישראל קופאת- לצבא. או, אם הקרח חד ודוקר מדי, ומתחיל להסדק מתחת לרגליים- לקב"ן.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.