(כמעט) לבד בדבלין

איפה? פאב בית של מבשלת פורטרהאוס, דבלין.
מה? Porterhouse Dingle Dark Star
אבל מה זה? זה התחיל בתור אייל מחוזק ויושן בחביות ויסקי לכדי אלוהות נוזלית בבקבוק.
כמה? 12% אלכוהול
וכמה באמת? 12 מתוך 10
ספרי לנו עוד, ביץ׳: אנשי רייטביר המליצו לי על הפאב הזה בחום, והאלכוהוליסט הבכיר מבין חברי המליץ בחום על ההמלצות של רייטביר. מפת הפאבים שהכין בזכות האתר הפכה את הטיול שלו לבירה לכזו הצלחה שהכבד שלו פרש לפנסיה מוקדמת עם 150% נכות מביטוח לאומי. על כן, עשיתי כדוגמתו וטרם שמנו פעמינו אל ארץ התלתן והלפרקון, סימנתי כמה עשרות פאבים שהרייטביריסטים התחייבו על איכותם. בסטנדרטים של דבלין, אגב, כמה עשרות זו טיפה במבשלה ותו לא.
העזר כנגדי החליט, כהרגלו, לחלוק על דעתי ולשים אותי ואת מפת הפאבים שלי ללעג ולקלס בכיכר הפיד משמע הייתי אחרונת הנואפות. ובכן, בא הנבל לקלל ונמצא מברך.
חברה משותפת ממוצא אירי מיהרה להגיב ולשבח את מבשלת פורטרהאוס. ספציפית, את האויסטר סטאוט שלהם. כאן פרץ ריב הדיוטות סוער ביני לבין הבעל, באשר לנוכחותן של צדפות בסטאוט. מפה לשם התערב הגוג-אל ויישב את ההדורים. הסטאוט אכן מכיל מיץ צדפות. גמרתי אומר לטעום מן המשקה, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעבור במורד הושט שלי.
הניסיון הראשון להיכנס אל הפאב המדובר נכשל כשלון חרוץ. באנו עם קבוצה גדולה ביום שישי בערב. זמן המתנה משוער- בין שלושים וחמש דקות ללכו חפשו. הלכנו לחפש.
בינתיים החברים חזרו לארץ ובעלי נתקף צינון משתק.
״לכי לפאב הזה שרצית,״ הוא ציווה עלי ממיטת חוליו. ״אין סיבה שתסבלי איתי.״
דאגתי לאישי הטוב לאספקה שנתית של קלינקס, וידאתי שיש לו מה לאכול, הפעלתי כמה פעמים ברצף את צמד התקליטים השרוטים ״אתה בטוח?״ ו-״תסמס ברגע שתצטרך כל דבר שהוא״ ושמתי פעמי אל הפאב. אישה צייתנית אנוכי, וחפצו של בעלי החולה הריהו ציווי יהרג ואל יעבור.
על אף גודלו העצום ואופיו המיינסטרימי, פאב הפורטרהאוס ברובע טמפל בר נותן תחושה שכונתית חמימה ומחבקת. הרבה עץ בעיצוב, קלסיקות רוק ברקע ומבטא אירי מלוא האוזן. אפילו במוד שעות העומס שלו, ובליווי עדר הצאן הקטן והתובעני שלי, הוא היה אחד המקומות האטרקטיביים ביותר עבורי בכל העיר. תיקח הבאנשי את טריניטי קולג׳ ובית המרקחת בו קנה ליאו בלום סבון לימוני.
כעת העומס בינוני, אני חופשיה מכבלי חברי, רשאית לשבת לבדי על הבר. ליבי קל עלי וחיוך אימבצילי מרחף על שפתי עוד בטרם נגעו בשפתי הגביע.
אלמלא באתי חדורת מטרה ורוח שליחות, מבחר הבירות עשוי היה לבלבל אותי. אבל דבקות במטרה הוא שמי האמצעי. אני מאתרת מיד את האויסטר סטאוט ו… מה זה הדבר הזה, למה יש בו 11% אלכוהול ולמה הוא לא בפה שלי עכשיו? אייל בשם דארק סטאר. אותה מבשלה. עקרונית, קרוב מספיק לדבר לשמו התכנסנו. את הסטאוט תמיד אפשר להשאיר לדרינק שני. אין לי בייביסיטר לרוץ לשחרר.
למודאגים שביניכם, כבדרך אגב, טעמתי באותו ערב גם את האויסטר. שום דבר מיוחד. סתם הסטאוט הטוב ביותר שיצא לי לטעום. מתייחד בעיקר בהיותו לא מר, ולא גינס.
אחרי התבדחות קצרה של הברמן בדבר צירוף המקרים שבו הוא מוכן לקחת את הזמנתי בדיוק ברגע שאני מוכנה לבירה שלי, הוא מקשיב, שולח מבט חשאי מהיר לצדדים, ומתכופף לעברי.
״אני לא אומר שהדארק סטאר לא טוב כמו שהוא,״ עוד מבט מסביב וחצי טון מטה. ״אבל הוא לא טוב כמו שהוא. יש לנו את אותו האייל בדיוק, אחרי יישון בחביות וויסקי. עולם אחר לגמרי. את לא תתחרטי.״
כשאירי אמיתי אומר לי שלא אתחרט, אני מאמינה לו. במבטא כזה לא משקרים.
הבחור לא שיקר. ובכל זאת התחרטתי. שלושים ואחת שנים בלי לדעת שכזה טעם קיים- אם זו לא סיבה להתחרט, ספרו לי מה כן.
החמימות של הוויסקי משתלבת עם מתקתקות של אייל חורפי מחוזק לכדי טעם שכולו אח מבוערת, שמיכת טלאים ישנה ואהובה, רעשי סופה בחוץ וריח ספרים עתיקים. אני יושבת עם מבט מזוגג, בוהה בקורות התקרה ונותנת ללגימה הראשונה להציף אותי בשלווה שלא ידעתי מימי ינקותי.
אחת הבעיות שלי עם בירה, מעבר לפליטת הגסויות, הצחוק הפרוע והריצות התכופות לשירותים במהלך כל סשן שתיה, היא הנטיה שלי לשתות מהר מדי. והרי עוד פלא של הנקטר המדובר: אי אפשר לשתות את זה מהר. זה פשוט עשיר מדי, הצפה סינסתטית מאסיבית. אם היה דבר כזה ״טעם סמיך,״ בלא כל קשר למרקם או צפיפות, היה זה בהחלט אחד הגוונים בבירה הזאת.
עם כל לגימה נפתחים עוד תתי טעמים- העץ של החביות, מעט עישון, פירותיות של איילים בלגיים, צריבה קטנה מאחוזי האלכוהול הגבוהים, רמיזות תבלין של עוגיות חג מולד.
ברקע מתנגן Nothing Else Matters. אחד הפחות טובים של מטאליקה, ובין הראשונים שאהבתי. וכל מה שאני שומעת זו ילדות. ושעות בדידות מול משחקים צבעוניים סתמיים על המסך עם פלייליסט של חמישה שירים ואלפי חלומות מחוצ'קנים והמון יום אחד, כשאתבגר, ואברח מהבית הזה והעיר הזאת…
ופתאום אני מבינה מה זה לבד מבחירה. כמה זה שונה להלבד של אז. וכמה טוב יכול להיות הלבד הזה. בעיקר עם טוויטר פתוח בנייד לידי.

ניכור היתוך

גן עיריה בשכונת קריית היובל בירושלים. השנה שנת 1992. רותי הגננת במצב רוח מעשי מהרגיל. במהלך היום היא אפילו קמה מהכיסא פעם או פעמיים להעיף מבט על מעשיהם של כמה מהילדים.  

אתמול מישהו שלח לה תזכיר בנושא העמקת הקשר עם הדרדקים וחשיבות התקשורת איתם למען התפתחות תקינה ומניעת תסביכים נפשיים בעתיד. רותי מחליטה להתחיל כבר היום.

בתור צעד ראשון, תלמד סוף כל סוף את שמות ילדי הגן. אפילו יש לה תוכנית. היא תעשה את זה במסווה של ניסיון לעלות על שורשי השמות. ככה אולי יחשבו ההורים שאכפת לה. ואם כבר מדברים על ההורים, סוף היום יהיה זמן מעולה. שבדיוק יתחילו להגיע באמצע ויראו אילו שיחות עומק מתנהלות אצלם בגן.

אבל קודם כל היא צריכה לטפל ברוסיה הג׳ינג׳ית הקטנה. נטע (או אולי נטלי?) אמרה שהג׳ינג׳ית שוב מדברת רוסית. רק בעיות מביאה הילדה הזאת. כל העולים האלה של השנים האחרונות- פשוט מכה. הילדים האחרים לא מבינים אותם, וזו לא רק השפה. הכל אצלם שונה, מלחיץ אפילו. זו תרבות אחרת. הם לא יודעים איך לחנך אותם, אלה.

מובן, יש גם אחרים. החברה הזאת של הג׳ינג׳ית, ולריה, דווקא השתלבה יפה. למה המוזרה הזו עם הפרצוף הוורוד מנמשים לא יכולה להיות כמוה? לחייך מדי פעם, קצת נימוס, קצת שמחת חיים. אבל לא, זאת כל הזמן עם הפרצוף החמוץ שלה, לא מדברת עם אף אחד. כאילו היא יותר טובה פה מכולם, לא לכבודה לחייך אליהם.

ואיזה מבט היא נתנה לרותי אתמול, כשהחצופה החליטה שהספגטי שהכינו במיוחד ביום בישול לא לטעמה, ורותי נזפה בה. סך הכל העירה לה על השיניים שלה, שבטח רקובות ממתקים. כל הילדה הזאת, כולה רק בעיות וכפיות טובה.

אולי מישהו צריך היה בכלל לקחת את הילדים הרוסים האלה מהמשפחות שלהם, לתת לאיזו משפחה ישראלית טובה. שתגדל אותם להיות נורמליים. לא ילדים כמו ולריה, אבל בעייתיים כמו הג'ינג'ית הזאת- שום דבר טוב לא ייצא מכאלה.

רותי מסיימת להבהיר לבעייתית שכאן בגן מדברים עברית, פה זה לא רוסיה. הג'ינג'ית, כרגיל, שותקת. עושה עין הרע עם המבט, טפו טפו לא עלינו. מזל שיש זמן לקפה וסיגריה לפני הריכוז של סוף היום. אלוהים יודע שרותי צריכה את זה, אחרי כזה מבט.

"חנה, תסדרי לי את הכיסאות ב-ח', בבקשה," היא זורקת לסייעת בדרך החוצה, לחצר. "אני מסיימת את הסיגריה ואז נאסוף אותם לריכוז ושלום על ישראל."

חנה פולטת אנחת רווחה. שעה אחרונה לפני השחרור.

"בואו, ילדים, מתחילים לאסוף את הפלסטלינה," היא מכריזה בענייניות. רותי לא יודעת מה הייתה עושה בלעדיה. מתנת שמים ממש, ברוך השם.

העיניים הצהובות הרעות של הג'ינג'ית מלוות את רותי כל הדרך החוצה. חתול שחור לא עושה כזה מזל רע כמו הילדה הזאת. הרסה את כל הפסקת הסיגריה. בכל מקום שתסתכל- הפרצוף החמוץ שלה. כמו איזה כישוף, לא עלינו.

רותי מכבה את הסיגריה על מעקה הבטון של ארגז החול, זורקת את הבדל לתוך כוס הקלקר הריקה וחוזרת אל תערובת הריחות של צבעי פנדה, ממרח השחר והנפיחות של כיתת הגן.

היא מרימה את תוף המרים מהמדף ועושה חצי סיבוב בין פינות המשחקים, מקישה כל העת על ידה השמאלית עם התוף. חנה עוברת בעקבותיה, מזמינה את אחרוני הקמים להניח את צעצועיהם ולהצטרף למעגל.

"ריכוז, ילדים! ריכוז!" קולה מנסה לגבור על רעשי המשחק וצלצולי התוף.

הסבב מתחיל לא רע בכלל. לנמוכה עם התלתלים השחורים קוראים סיון, על שם החודש שבו נולדה. תענוג שעוד יש מי שמכבד תאריך לידה עברי, פלא ממש. עם כל הלועז הזה, רותי לפעמים לא יודעת אם היא בישראל או באיזו אמריקה, לא אלוהים ולא מסורת.

הרזה עם הברכיים הבולטות, שמנוזל גם בקיץ, זה כפיר. כי אבא שלו רצה שיהיה חזק, כמו אריה. בהצלחה עם זה. רון וגיל זה קל. ההורים שמחו לקראתם הרבה יותר משרותי שמחה לראות אותם כל בוקר. גם שי היה חתיכת מתנה לאבא ואמא. גל זה כי אמא אוהבת את הים. שירה- כי אבא אוהב מוזיקה.

כאן מגיע תורן של שתי הרוסיות. אבל אלה, לך תדע איך הם נותנים שמות לילדים שלהם? רובם גם ככה לא רצויים, מגיעים לפני הנישואין, או בכלל בלי. רותי לא רוצה להתעסק עם כל העניין הזה.

"ולריה- זה לא שם ישראלי, אז לא נדבר על זה היום."

היא כבר עומדת לדלג הלאה, לגיא השובב. את השם שלו היא זוכרת טוב, כל היום הפרחח הזה עושה לה צרות. אבל לב טוב יש לו. רואים את זה, מהחיוך שלו. והורים כאלה מקסימים…

לפתע הג'ינג'ית קמה ממקומה. עיניה רושפות אש כתומה מבין הנמשים.

"השם שלי," היא צועקת, לא עוצרת לנשום, כאילו יודעת שעוד רגע ישתיקו אותה. "הוא על שם אמא של סבא שלי. קראו לה גניה!"

בשנה הבאה, מחליטה רותי, תעבוד בגן בלי עולים. רק בעיות עושים, אלה.

יגנבו אותך

״אל תזוז. ואל תישען אל שום דבר!״ מצווה קול נשי נוקשה מתא השירותים הצמוד. כמו קולות רבים כאן בשדה התעופה של איסטנבול, הקול שהקפיץ אותי מהאסלה דובר רוסית. אני מתעשתת ברגע האחרון, בטרם ישליכני כוח המשיכה אל מי האסלה המרובעת האופנתית. ״אל תתרחק! אם תתרחק, יגנבו אותך.״

״הבנתי,״ מאשר קול ילדותי דק. הדרדק נשמע צייתני ומנומס, אבל נראה שאיום החטיפה לא עושה עליו רושם מיוחד. כאילו כבר שמע את אותה אקסיומה בעבר.

הילדון הרבה יותר רגוע משאני זוכרת את עצמי אי פעם, בעיקר בשדות תעופה. ועלי אף אחד אפילו לא איים שיגנבו אותי. לא בגלוי, על כל פנים. מצד שני, אני מודאגת הרבה יותר מהאפשרות ששירות הביטחון של השדה יפתח את המזוודה שלי ויגנוב לי את התחתונים. או סתם יגע בהם. אמרו לי כמה פעמים שמכונת כביסה הורגת נגיפי איידס, אבל אני סקפטית מטבעי.

אני מתייצבת על רגל ימין ודוחפת בזהירות את כפתור הורדת המים עם קצה נעלי השמאלית. כמות הציפוי המוזהב ששימשה לעיצוב תאי השירותים בלאונג׳ מחלקת העסקים של טורקיש איירווייז אולי מרתיעה אותי, אבל לא את הבקטריות. את הדלת אני פותחת ביד חשופה- עמדת הכיורים נמצאת בחוץ בכל מקרה.

מחוץ לדלת הסמוכה לשלי ממתין ילד כבן חמש בעל חזות אסיאתית. הוא לבוש פיג׳מה צבעונית, נקיה חדשה למראה. לרגליו נעלי טניס לבנות קטנות. הוא מרקד מעט על מקומו, מעביר את משקלו הפעוט מצד לצד. פעלתנות ילדותית בריאה, בשילוב התרגשות שמחה ושעמום קל מההמתנה.

במרכז לובי השירותים הרחב עומדת מזרקה עגולה גדולה עם ארבע או חמש עמדות לרחיצת ידיים- ברזים אוטומטיים למים וסבון, מעמד לקרם לחות ומתקן טישו המוסתר בגוף המזרקה. סביב מתגודדות נשים, מחציתן עטויות חיג׳אב. תווי הפנים של גלויות הראש- רובם ככולם סלאביים.

הילד בפיג'מה ניגש אף הוא אל עמדת הכיורים, מלווה אשה צעירה,קטנת גוף וחמורת סבר. יפנית או קוריאנית, לטעמה של עיני המערבית חסרת האבחנה. היא ממשיכה לדבר אל הילד ברוסית זכה: ״קח את התיק שלי וחכה לי כאן.״

על-אף חיבתי להיסטוריה, ההדיוט שבי מופתע בכל פעם מחדש להיוודע לגודלה של האימפריה הרוסית העתיקה והמגוון העדתי של ברית הסובייטים שירשה את אדמותיה.

אני מורידה את עיני בנימוס, שלא לבהות, מנגבת היטב את ידי ויוצאת דרך הדלתות האוטומטיות הרחבות אל הלאונג׳ הדו-קומתי העצום. תמרון קצר דרך החלל נוצץ-הנברשות - משהו שהנשיא טראמפ עיצב במו ידיו הזעירות- מוביל אותי חזרה אל כורסת ההמתנה הבהירה שתפסתי.

רק שעתיים מאוחר יותר, ישובה במושב המטוס, אני מבינה למה הילד היה כל כך רגוע. היה כוח בקול שפיקד עליו- עוצמה שקטה חסרת עוררין. המילים אולי אמרו ״יגנבו אותך.״ אבל הטון? הטון אמר ״שרק ינסו!״

בריטים, ראוס!

עוד לא הספקנו לסגור את דלתות המונית, וחמי כבר שקוע בשיחה קולחת עם הנהג. זה לא שהוא אוהב בני אדם. לרוב הוא ואני עומדים כתף אל כתף בחזית מאוחדת של אנטיפתים למודי קרבות וחמורי סבר.

רק שאותו, משום מה, הם מסקרנים. קצת כמו חרק משונה שנקרה בדרכו של אנטומולוג נלהב. איפשהו בין שליפת הזכוכית המגדלת לנעיצת מחט התצוגה. פסיכולוג במקצועו ואנתרופולוג חובב- משהו בבריות הללו קוסם לו ברמת האינטלקט, אם לא ברמת הרגש.

הפרט שלפנינו, מקורו בפקיסטן. הוא הגיע עם משפחתו לדנמרק לפני שלושים וחמש שנה. האנגלית שבפיו מצויינת על אף המבטא הכבד- ככל הנראה דני, גם אם אוזני אבחנה אותו בתחילה כמבטא פקיסטני. אם בדעות הקדומות שלי אני מקפידה להתבייש, על אלה של אוזני אין לי שליטה.

בעלי ואני מחליפים גלגולי עיניים. הנטיה של אביו לתחקר אנשי שירות חפים מפשע אינה זרה לנו, אך המבוכה הנלווית ממאנת לדעוך עם השנים. ריפוד העור של המושבים מסרב לשאוב פנימה את ישבנינו המכווצים, לתת לנו מסתור זמני מזוועות האינטראקציה הכפויה.

חמותי, מצידה, מתענגת לסירוגין על רבבות דאגותיה ועל פלאי הארכיטקטורה המקומית. היא שולפת אותנו מעת לעת מבין כריות המושב כדי להפנות את תשומת ליבנו לחזית ארט נובו מוחשית מחד ואסון פוטנציאלי אי שם בעתיד מאידך.

בינתיים, השיחה במושב הקדמי לוקחת תפנית מסוכנת. אם יש משהו שחמי יותר אוהב מדיבוב קורבנות זרים, זה עיסוק בלתי נלאה בהיסטוריה הכאובה של עם ישראל. ואל אותם מחוזות שנויים במחלוקת נודדת כעת השיחה.

"גם אנחנו היינו תחת שלטון בריטי," מזכיר הנהג. "לולא הם, אפשר היה למנוע את הסכסוך בין הודו לפקיסטן. בכל מקום שהם שלטו בו- הם השאירו אחריהם מלחמות."

מבלי משים, מצטרף קולי לשיחה.

לא הרגשתי כך מאז אותו יום, אי אז בכיתה י"א, כשדיברתי לראשונה עם מי שעתידה הייתה להפוך לחברתי הטובה ביותר לאותה תקופה. מרגע שפרקתי בפניה את שנאתי לאקס שלה, הכל נעשה קל וטבעי כמו שיחה בין שני פעוטות בגן שעשועים ריק.

"היי, אתה לא צריך לספר לנו, הישראלים. תראה איזה בלאגן הם השאירו אחריהם אצלנו," האינטרוורט שבי יצא להפסקת צהריים מוקדמת. אני אפילו שוקלת להגיד משהו על חיבתו של לורנס איש ערב לגברים צעירים, עמדתו של החוק הבריטי בנושא, והובלת שני הגורמים שלעיל לפריחת הלאומיות הערבית. החלטתי להישאר על קרקע בטוחה ולקלל את האימפריאליזם בלי ללכלך על לאומיות ערבית. אחרי הכל, הבחור מוסלמי. חוץ מזה, למה לסבך סיטואציה נוחה עם אויב משותף אידאלי?

כאן הנהג מציע מחוות ידידות נוספת. תיירים צרפתיים, מסתבר, הם גסי הרוח שבלקוחות. ראשי סחרחר מנחת. אני חושבת על שיזופי לובסטר בוהקים, קולות חזקים וצורמים, פרצופים חמוצים והכלבה בניס שלא נתנה לי להשתמש בשירותי בית הקפה שלפני דקות בודדות ישבנו בו.

אז נכון, עקרון האויב של האויב שלי עתיק כמו האנושות עצמה. אבל להבין את התיאוריה מאחורי עלילות נוסח "היהודים התנקשו בצאר" זה דבר אחד. דבר שונה לחלוטין הוא להרגיש את הכפתורים נלחצים על לוח הבקרה שלך עצמך. לראות כל אחת מהנורות נדלקת בתורה. להתבייש קצת באנושיות הפשוטה שלך. ובכל זאת לצאת מהסיטואציה מדושן עונג, עם חבר חדש, זמני ככל שיהיה, בארץ זרה.

נו שמפיין, פאקפייס

״זה כמו לבחור בירה אחת בפאב עם שבעים ברזים של אייל בלגי.״

״זה כמו להיכנס לקניון הומה אדם עם כדור אחד במחסנית.״

״זה כמו לבחור כלה אחת מתוך גן ילדים בתימן,״ אני ממלאת את הפה בסלט ונאלצת לנפנף בתנועות ידיים את נחיל משרתי הספינה החג סביב שולחננו.

האיש שבזמנו לא הצליח לסרב להצעת הנישואין שלי, כי בכיתי, מושך בכתפיו ומחלץ פיסה נוספת של בייקון מתוך הצ׳יזבורגר הבינוני.

״אבל ברצינות, איך הם מצפים שאני אבחר אחת?״ אני מסיימת להספיג את שאריות השמן במפית, מעבירה את החזה עוף לצלחת הסלט ומתחילה לפזר עליו קטשופ.

״קחי את השריטה שהכי קל לך לכתוב עליה.״ בעלי טיפוס פרקטי. צריך שיהיה אחד במשפחה, או כך לפחות אמרו לי.

״No, thank you. No Champagne,״ אני זורקת במקביל אל חיוך האמא-ואבא-בני-דודים המרחף מעל שנינו. ״נשבעת לך, בפעם הבאה שהוא בא להציע אני דוקרת אותו בעין.״

״כן, כמה נורא מצידו, לבוא להציע לך שתיה.״ למה טיפוסים פרקטיים הם גם כל כך רציונליים תמיד?

״עם החיוך המונגולואידי הזה ובפעם העשירית? כן, די נוראי. למה אני לא יכולה לתלות על עצמי את השלט ׳נא לא להפריע׳ מהחדר?״

לא שבחדר הם תמיד מתייחסים אליו. שלא לדבר על הפעם ששכחתי לשים אותו ונאלצתי לגרש את כיתת החינוך המיוחד עם עגלת הניקוי בכוחות עצמי. אחרי ה-׳לא תודה׳ החמישי פשוט טרקתי את הדלת. ונעלתי ליתר בטחון. הם לא טובים עם שפת גוף, אז גם גסות רוח זה לא בדיוק משהו שהם מודעים אליו.

השלט יכול היה להיות רעיון לא רע באופן כללי. תחשבו על זה. אתם עומדים בתחנת אוטובוס, האזניות מגן נאמן בינכם לבין האנושות. ברקע קולו של הוולוגר האהוב עליכם מדווח את חדשות אצולת יוטיוב. שאננים ומלאי דאגות, אתם מקללים להנאתכם את אגד, את ישראל כץ, את שלפוחית השתן שרק לפני רבע שעה נשבעה בחיי אחותה שהיא ריקה, את האקלים המזרח תיכוני ואת אגד.  

פתאום יד זרה נוחתת על זרועכם. נחשול של תיעוב ובקטריות. קו מז׳ינו השברירי של האזניות חסם את קול פעייתה של הנבלה, אבל לא את ארטילריית המגע. הבריה פגת התוקף שלפניכם רוצה לדעת מה קרה שהכביש כל כך פקוק. ואתם נאלצים לבזבז קלוריה שלמה על המהום וגלגול עיניים.

החיוך חוזר. שואל אם הגברת והאדון הנכבדים ירצו אולי עוד דבר מה ממגוון המשקאות שעבדם הנאמן ישמח להביא להם אם רק יחפצו.

״אלוהים ישמור, לך מפה.״

״את לא חושבת שאת אולי טיפה מגזימה?״ מנסה העזר כנגדי.

״פשוט קיוויתי להשאיר את חוסר הכבוד למרחב אישי בלבנט. No, I'm still using that,״ אני נאחזת בצלחת בשתי ידי, משתדלת שלא לעזוב את המזלג והסכין שמא יחליט המאותגר התורן להפגין יעילות יתירה. ״ברצינות, העולם מתחלק לאנשים שנועדו להגדיל ראש ולקחת יוזמה, ולכאלה שצריכים רק ללמוד להקשיב ולציית. לו רק יכולנו להחליף אותם בגמדוני הבית מהוגוורטס. תחשוב על זה- שנה שלמה הארי למד שם בלי לדעת שהם קיימים אפילו. אפסילונים ארורים.״

מבט שואל מעל כנף עוף מטוגנת מעברו השני של השולחן.

״נו, כמו אצל האקסלי.״ אני מוסיפה עוד חצי מלחיה לסלט. ״אחרי האוכל אלך לחדר כושר.״

הפעם תורו של בעלי לגלגל עיניים. יש לו אובססיה עם הביקורים שלי בחדר הכושר, ברצינות.

״היום עוד לא הלכתי. ואני חייבת.״

״כל יום?״

״ברור.״

ילעג לי ככל שילעג, על הרמת הגבה שלו לא אוותר לעולם. קלארק גייבל יכול היה רק לחלום להיראות ככה כשהוא מרים את שלו. אבל אני לא ארוץ לנשק אותו עכשיו, אנחנו לא חיות חסרות נימוס. תחת זאת, אני משרבבת את לשוני לעברו. אפילו שרבוב הלשון שלו נראה טוב.

״אתה רוצה שאני אשמין?״

הוא נאנח.

״בכל מקרה, על איזו שריטה לכתוב?״

מי שרט אותך, ילדה?

״אני. לא. אוכלת. את. הזבל. הזה!״

העיניים הצולות בתיעוב את חתיכת הצ׳יפס הבודדת במעטפת הנייר של העוף לא שייכות לפעוטה בת שנתיים. גם לא לאישיות ציבורית רמת דרג עם נטייה לזרוק נעליים על עוזרות ולצווח את רשימת הישגיה האקדמיים אל תוך שפופרת הטלפון.

״לא, אני לא רוצה מנה אחרת. אתם תכינו את זה מחדש. ותגישו לי את זה כמו שביקשתי. בלי צ׳יפס.״

״את אלרגית או משהו כזה?״ שואל המלצר בזהירות.

להביורי העיניים מניחים לפיסת הצ׳יפס ופונים אל פרצופו הנבוך של המלצר. אלה לא העיניים של יורשת קוריאן אייר משערוריית האגוזים של 2014, והקול החנוק מזעם הוא לא קולו של גורדון רמזי המתנכל לעוזר מטבח מול המצלמות.

אין טעם להתחמק. גוש הנוירוזה המתפרץ שצווח עכשיו על המלצר שזה לא עניינו מה הסיבה ושהמנה תוחלף כי זו זכותו של הלקוח לקבל מה שהזמין, ואיפה האחראי במקום הזה לכל הרוחות- הילד הזה הוא אני, מה שנקרא.

חריקת תקליט והקפאת תמונה. אתם בטח תוהים איך הגעתי לסיטואציה הזאת?

ובכן, פלאשבק, שבועיים אחורה. חגיגת יום הולדת עשרים וחמש שישית שלי. פאב אירי חביב בחולון (משהו שמתחרז עם רוקסטאר מיילד), חמישה עשר מחברי הקרובים דחוסים משני עבריו של שולחן שהוזמן לעשרים איש. בפועל יש מקום לתריסר בדוחק. חליבה אולטימטיבית של הלקוח הארצישראלי המצוי.

את ישבני מלטף בנגיעות ענוגות התוכעס של הגברת בשולחן מאחורינו. אפילו דרינק לא קנתה לי קודם. אגב דרינק, המרדסו שלי כבר הספיקה להישפך פעמיים. ביקשתי ערימת תחתיות כדי לייצב את השולחן הרעוע משלוש מלצריות שונות. כל השלוש מיצמצו בעיניהן הגדולות והטובות, כמבינות שפת אנוש, ומיהרו להביא עוד כוסות בירה כדי לאזן את התפלגות השלוליות על המשטח.

לא עברה שעה, והחל להופיע גם האוכל שחלקנו כבר שכחנו שהוזמן. בינתיים מישהו תקע ערימת מפיות מתחת לאחת מרגלי השולחן. או שמא השולחן עצמו החליט ששתה לרוויה ואפשר להפסיק לשפוך בירה עכשיו. אנחנו, על כל פנים, לא שתינו מספיק כדי לאכול עם הידיים. וסכו״ם אין.

אחרי הבקשה השלישית, הלכתי לחפש את המטבח בעצמי. בדרך הסברתי את המצב למנהל המשמרת. זה הלך במו רגליו, ובאדיבות ראויה לציון השליך חצי מגירת סכו״ם במרכז השולחן.

והנה גם תור המנה שלי הגיע. זו שבעת הזמנתה הפצרתי שלוש פעמים, כהפצר השטן בישוע, שבשם כל היקר והקדוש תגיע בלי צ׳יפס.

אני אדם מאד דקדקן בנוגע לצריכת המזון שלי, תבינו. שאריות של הפרעות אכילה. מספיק שאריות למלא את הטאפרוור הגדול בסט ועוד שני בינוניים. אם מוסיפים למיקס סף טריגר נמוך ומלוא הראש כפייתיות, התוצאה המתבקשת היא הוראות מאוד מפורטות ורפטטיביות למלצרים. עם מצגת אה-לה-ביבי-באו״מ למתקשים.

מנת הסלט ושיפודי הפרגית שלי הגיעה תחת מעטה עבה של טוגני תפוד זהזבהבים. מהסוג המכונה בעגה העממית צ׳יפס.

האובססיה מטפסת משלב הזעם אל מעבר לגבול החרדה. הבקשה הראשונה להחליף את המנה נעשית בשיניים חשוקות ופרקי אצבעות לבנים.

״אבל להחליף באמת,״ אני צועקת בייאוש, נאבקת עם המוזיקה על הזכות להישמע. ״לא סתם להעיף את הצ׳יפס. אני לא יכולה לאכול את זה אם זה נגע בצ׳יפס!״ להגיד שאלרגית? יחקרו למה, במה מתבטא, מה עוד אסור. כבר כמעט סרבו להגיש לי אוכל באיזה דיינר קטן בברלין על שקרים כאלה. ומי שנכווה בברלין, יזהר גם בלבנט.

האלכוהול כבר בקושי מצליח לטשטש את שצף המחשבות הכפייתיות. אני חוזרת על בקשתי פעם נוספת. המלצר בוהה. מהנהן. הזמן עובר. המנה חוזרת. פס אחד מרשיע של צ׳יפס נותר בתור עדות.

אחרוני החברים שלי כבר מצאו את השולחן שלנו לפי הצעקות שלי. בקושי הצלחתי לעצור לרגע כדי לחבק אותם, להגיד תודה שהגיעו.

שבועיים מאוחר יותר. מסעדה אחרת. מקלון צ׳יפס אחר. מאיפה יכול היה המלצר המסכן, והמארחת היומרנית שדידתה בעקבותיו, לדעת שהיה זה הצ׳יפס ששבר מה שנשבר לי באותו ערב?

לכל הפחות קיבלנו קינוחים חינם. בשביל שאר השולחן, מן הסתם, לא בשבילי. איזה חלק של הפרעות אכילה לא הבנתם?

משחק זיכרון

בואי נשחק ב-"זוכרת איך?"

לא כי פעם היה יותר טוב

פשוט כי היה.

כי גם אז היו הפסקות מהפחד.

כי גם היום, זה יעבור.

כי עצב ישן ממתיק עם השנים,

כי גם חרדות ההווה יהפכו לנוסטלגיה.

בית הקפה ההוא, (איך קראו לו?)

כבר מזמן איננו.

אבל בתי הקפה שכבר אינם הם היפים ביותר.

היה שם קסם

אחרת למה כל כך חיכיתי תמיד לשוקו המתוק מדי,

כנראה מקופסה, עם הרבה קצפת שלא ישימו לב?

עוגת התפוחים הייתה סבירה.

העוגה הסבירה הטעימה ביותר שאי פעם אכלתי.

ועוד קצפת.

היה צריך הרבה קצפת כדי לכסות כל כך הרבה פחד ילדותי.

היום כבר יש קצף בירה בשביל זה.

ובכל זאת, בשביל הצביטה הנעימה הזאת בגרון,

בואי נשחק "זוכרת איך?"

Sweet Christmas!

סיפור ילדים

שמש הבוקר הבהירה זורה אינספור אבני חן קטנטנות בין גבעולי הדשא הרטובים של גינת הבניין. קרניה מרצדות על פני השלולית העצומה, המכסה את רוב שטחה של החניה. ענן צמרירי בודד משוטט במרחב התכול שמעל, מחפש את המוני מכריו, שניתחו אמש ארצה במפל רציף של מי קרח גועשים. 

דניאלה נרעדת קלות לזיכרון רעמי הלילה. האחרונים שבהם קרעו את רוחה שניות בודדות אחרי שאחיהם הברקים קרעו את חשכת הרקיע.

"תתעודדי, פצפונת. הכל יהיה בסדר." זרועו המוצקה של בעלה מגיחה תחת מרפקה. עמוד תווך עיקש שכולו עוז ועדינות.

פצפונת. כבר חמש עשרה שנה שהיא הפצפונת שלו. בפעם הראשונה שגבי קרא לה כך, הייתה בטוחה שהוא לועג לה. היא הייתה קרובה לקחת את תיק היד שלה ולברוח בסערה מבית הקפה.

זה לא שהיא לא אהבה את הגוף שלה. היא הייתה בחורה גדולה מאז שזכרה את עצמה. אלבומי התמונות הישנים בבית הוריה יעידו שבטרם הפכה לבחורה גדולה, הייתה פעוטה גדולה, ותינוקת גדולה. 

עד שהובהר לה שהסביבה מעדיפה נשים קטנות ושדופות, תודעתה כבר הייתה מפותחת דיה כדי להבין שאינה רוצה להיות כזאת. היא ידעה שהיא יפה, כי כך סיפרו לה הוריה מגיל בו מילתם עוד הייתה עבורה תורה מסיני. 

אבל בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה לתת לאף אחד ללעוג לה. ודאי שלא לאיש שאם יסתדרו הדברים כמתוכנן, יישאר לצידה לשארית חייה. מי שאינו מוכן לאהוב את כל המטר שמונים על שמונים קילו ועוד טיפה בפולקע שלה, לא זכאי למועמדות למשרה. ואם לא מדובר במועמד הולם, אין שום טעם לבזבז עליו זמן יקר. דניאל לא הייתה מהנשים שחוזרות לדייט שני אם אינה רואה חופה באופק.

אבל משהו בטון שבו אמר את המילה עצר אותה. אפילו הוריה לא דיברו אליה בטון כזה. היא חיפשה בעיניו את הלעג שלא מצאה בקולו, אבל לא היה שם דבר מלבד רוך. ואז היא הבינה מה שהיה כל כך ברור עבורו. למילה "פצפונת" לא היה גובה או משקל. רק חיבה גדולה מכדי להימדד במחשבון BMI.

"מתוקה שלי," הוא עוצר לרגע, נעמד מולה, חובק את מותניה ביד אחת. ידו השנייה, גדולה וחמימה, מלטפת את לחיה הסמוקה מצינת הבוקר. הוא לוכד את מבטה במבטו האפור הענוג. "אנחנו עומדים להיות הורים."

הגוש בגרונה מתחמם, אך אינו נמס. 

נדמה היה לה, שבכל פעם שאמר את המילים האלה במהלך חמש השנים האחרונות, משהו בקולו הלך והתבלה. כנפיה הדקיקות של התקווה הלכו ונחלשו עם כל המראת שווא. בכמה המראות כאלה עוד תעמודנה בטרם יקרעו קרומיהן השקופים?

מזוודתה נעשית לפתע כבדה מדי. הגלגלים השחורים הקטנים נאחזים במדרכה בכל כוחם, משמע צימחו שורשים.

בטרם יספיק מוחה לעצור בה, דניאל שואגת את כל תסכולה אל הרחוב המנומנם. היא מופתעת מהזעקה יותר משהפתיעה את החתול השחור הגדול שישן על גג הג'יפ המשפחתי של האלטמנים מקומה שלוש.

היא בועטת בזעם בתחתית המזוודה, כדי לא לבכות. ואולי כדי לא לבעוט בבעלה על שלוות רוחו. עצם המחשבה גורמת לה לרצות לבעוט בעצמה. 

מבלי לומר מילה נוספת, הוא עוצר את המזוודה שלו על המדרכה, מוודא שהיא יציבה וחוזר אל דניאל. הוא מלטף קלות את ידה, נוטל ממנה את הידית, ובתנועת נענוע קלילה משחרר את הגלגל העיקש. הוא מגלגל את המזוודה שלה בלי צל צלו של מאמץ לעבר זו שלו ומחנה אותה בצמוד אליה. משהציל את המצב, כהרגלו, הוא מחייך אליה את חיוכו השקט. כל מה שיכול היה להגיד כבר אמר. היא מנסה לחייך חזרה, אבל היא מרגישה את החיוך נעצר בגבולות שפתיה התחומות בקפידה. את עיניה היבשות ממשיכים לצרוב רסיסי היאוש.

המונית מתקרבת במורד הרחוב. 

למה הוא תמיד מוכרח להיות יותר טוב, יותר חזק, יותר בוגר? למה היא מוכרחה להפוך כל דבר לתחרות?

"מתפנקים בחופשה, אה?" מתפרץ קולו של נהג המונית לחייהם.

"בוא נהרוג אותו," דניאל לוחשת-לא-לוחשת.

גבי מפנה את חיוך המגשר שלו אל עיניו הצוהלות מאטימות של הנהג. 

"נסיעת עבודה," הוא מבהיר.

הנהג קורץ לעבר גדי כמבין עניין.

"האישה בבית בטח גם לא מי יודע מה מבסוטה, אה, גבר? בואנה, האמת מה זה תופס מאלה שיש להם גם היטלרית בבית וגם אחת לנסיעות עבודה. כבוד, למה אלה אין להן רחמים. אני, מה אני אגיד לך, לי מספיקה האישה שלי שבבית. לא מחפש עוד בעיות."

מבטו של גבי מתקרר בעשרות מעלות תוך שניה.

"עוד מילה אחת על אשתי," הוא מורה לעבר דניאל בהדגשה, "ואני מזמין מונית אחרת."

"יאללה, 'סעמק מה נסגר? קצת הומור, גבר…"

גבי מוריד את הטמפרטורה אל מתחת לאפס. הנהג מתכוון לומר דבר מה נוסף, אבל משהו בעיניים הקרות שמולו גורם לו לשנות את דעתו. דלת הנוסע נפערת בטריקה. דניאל מבחינה בתנועה קטנטנה תחת כתפי המעיל של בעלה. 

אבל הנהג רק פותח את תא המטען ומשליך פנימה את המזוודות בזו אחר זו. הוא שותק כל הדרך עד לשדה התעופה.

"תודה," אומרות שפתיה של דניאל בלי קול כשגבי מתיישב לצידה במושב האחורי. כשמבטיהם נפגשים שוב, לחלוחית קלה מערפלת את ראייתה. היא ממצמצת אותה החוצה. הגדולים והחדים שברסיסים נשטפים יחד אתה. גבי עוטף את כף ידה בכפו העצומה. השתיים אינן מרפות את לפיתתן עד שהמונית עוצרת בכניסה לטרמינל. 

בשמונה השנים הראשונות שלהם יחד, הם לא חשבו אפילו על ילדים. בשנה התשיעית כבר פחות הקפידו להיזהר, מוכנים לתאונה משמחת אם וכאשר תגיע. עד תחילת השנה העשירית הם כבר עברו לסטטוס "מנסים אקטיבית." הם ספרו בציפייה את הימים עד הביוץ הבא, מסמנים נקודות צבע זהירות על לוח השנה במטבח. אט אט, הציפייה הנעימה התחלפה בדאגה. כל חודש מחדש, זעמה דניאל על הגוף שאכזב אותה. 

"שוב מדממת," הייתה מודיעה לגבי, פעם אחר פעם, בעניים אכולות אבל. הוא מצידו, היה מושך אותה אליו, תמיד באותו טקס קבוע, ולוחש באזנה: "אני לא יודע מה אתך, מתוקונת, אבל אני נהנה מהתהליך." ולרגע אחד שוב הכל היה בסדר, עד לביוץ הבא.

וברקע, תמיד אותו רעש בלתי נלאה. "נו, יש חדשות? למה מחכים? בקרוב אצלכם… קדימה, אתם לא נעשים צעירים יותר… השעון הביולוגי מתקתק…" אותן יבבות צחוק צבועים פראי. אותם מבטים חודרניים לעבר בטנה, אל תוך רחמה.

אחר כך התחילו התורים לרופאים. וההמתנה השוחקת לתוצאות הבדיקות. אפילו בללו לא הייתה כל נחמה. לו התגלתה בעיה כלשהי, אפשר היה לחפש פתרון.

אבל כמו להכעיס, שניהם בריאים. הכל מתפקד כראוי, המספרים כולם תקינים. הרופאים אופטימיים, מלאי חיוכים וחסרי דאגות. 

"תתאזרו בסבלנות. הכל בעתו," הם מבטיחים. "אתם עוד צעירים. תיהנו מהשקט בינתיים."

השקט מתארך, נמתח כמו מסטיק עיקש בין המדרכה לסוליית הנעל. הסבלנות, מצידה, הולכת ואוזלת.

הם עוברים בקדחתנות מרופא אחד למשנהו. קרון אחר קרון, חולפת על פניהם רכבת אינסופית של פרצופים זרים, חדרי המתנה מורטי עצבים, מכשירי בדיקות מאיימים. השחקנים מתחלפים, אבל נוסח המחזה משתמר מילה במילה. רק עוד בדיקה אחת אחרונה, לוודא… ליתר בטחון ,,, לא לדאוג, כמובן. רק צריך להתאזר בסבלנות. והסבלנות כבר פוקעת, ונשאר ממנה רק הסבל.

הרופא הרביעי, או החמישי, שבודק את גבי מתחיל לדבר על איזושהי "אנומליה" קלה. הספירה תקינה, פשוט יש  טיפונת תת-פעילות. אבל היו דברים מעולם. זה הכל גבולי, באמת. 

"החברים שלך סך הכל קצת עייפים. נעשה עוד בדיקה אחת קטנה."

גם הוא חוזר על מנטרת הסבלנות, משמע שוננה יחד עם שבועת היפוקרטס.

הרופא של דניאל, מצידו, מעלה את הסברה להימצאות נוגדנים בגופה שדוחים את תאי הזרע של גבי. עצם האפשרות שגופה דוחה אותו, קוטע באיבה את עצם האפשרות ליצירת חיים חדשים, מעוררת בה חלחלה. איך הוא מעז, הגוף הארור, לערער על בחירתה של הנפש?

הבדיקות לא מצליחות לאתר נוגדנים. אין שום גורם מונע. אבל גם הריון אין. המסובב בודד וערירי, בלא סיבה שתצדיק את קיומו.

ההמראה מתעכבת. בנסיבות אחרות, הייתה דניאל מנצלת את המצב לעוד סיבוב בדיוטי. אולי בוחרת עוד זוג מגפי עור, מחדשת את מלאי שפופרות הקונסילר, קונה עוד בקבוק שאנל 5 לאחותה. היא עצמה שונאת את הריח המתוק, החזק עד מחנק. 

אולי אפילו הייתה מפנקת את עצמה בבקבוק רמי מרטין. עכשיו משנואשו אחרי שנתיים של בדיקות ועוד שנתיים עם הפוגות של טיפולי הפריה, כבר לא תהיה לה סיבה להימנע מאלכוהול.

אבל התשישות הנפשית פשוט לא מותירה לה לקום על רגליה. כבר שעה שלא משה מכיסאה באולם ההמתנה, ומצידו של האיש שעבר אתה שבעה מדורי גיהינום כדי להגיע ליום הזה. 

מחר הם יפגשו אותה. את הילדה מהתמונות שהראתה להם העובדת הסוציאלית. הילדה שיביאו אתם חזרה לארץ. 

שם באוקראינה, ההפריה כבר התרחשה לפני ארבע שנים. לא מנעו אותה לא חוסר הרצון המוחלט של האם, לא האנונימיות של האב, לא העדר האמצעים, האהבה או התקווה.

בעוד הם עמלים על סיכוי להורות תחת השמש הקופחת של תל אביב, היא מחכה להם שם, בבית היתומים בקייב. קטנה, שברירית, אבל בריאה, חזקה ויפה עד דמעות. צחורה כפרח שלגיה שזה אך בצבץ דרך מעטה הכפור חסר הרחמים. שיערה זהוב כדבש, ואפה העגול הקטנטן משובץ נמשים בהירים. היא גבוהה לגילה, אמרו להם בעמותה. ועיניה גדולות ואפורות, בדיוק כמו של גבי. אפילו שם כבר יש לה. לנה. שם עדין וקליל, ומתנגן על הלשון כצליל פעמונים. לנה.

חודשים עמלו על הרי הביורוקרטיה. כל חייהם נבחנו בקפידה תחת מיקרוסקופ שירותי הרווחה. כל פרט בהיסטוריה הרפואית, המשפטית, והמקצועית שלהם נחקר לעייפה. מעשיהם נבדקו ונותחו באותה קפידה בה נבדק תפקודם הגופני במשך ארבע השנים שקדמו.

כשירותם הוכחה מעבר לכל ספק. כעת נמצאה סוף כל סוף המועמדת. לנה הקטנה כאילו תוכננה במיוחד בשבילם. בלי שידעו על קיומה, בלי שתדע היא עצמה שמקומה בין זרועותיהם המגוננות, בנו עבורה את הבית עליו חלמה ודאי מאז שהבינה את משמעות המילה. 

עכשיו נשאר רק לפגוש אותה. מכאן, הכל אמור ללכת חלק. לידות לא מסתבכות רטרואקטיבית וחותמות לא מתמוססות על הנייר. סיפרו להם שלפעמים צריך לשחד שם פקיד או שניים, אבל כמה אלפי גריבנות הן מחיר פעוט לשלם תמורת משפחה. אין שום סיבה לרעד הפתאומי בברכיה של דניאל. אין שום איום ממשי שילבין את פרקי אצבעותיה, הלופתות את מושב הכיסא כאילו היה קרש אחרון של ספינה טרופה. אין ענני סער שחורים באופק, שיעמידו אגלי זיעה זעירים על מצחה המפודר. 

ובכל זאת, קניות הן הדבר האחרון שהיא מסוגלת לחשוב עליו ברגע זה. אולי רק לגימה מהרמי מרטין הזה, שעומד ומחכה לה שם בדיוטי. גבי מלטף קלות את ראשה, כמנסה להרגיע את מחשבותיה הקודחות. אולי זה רק דמיונה המתעתע בה, אבל נדמה לה שגם ידו קצת רועדת. הוא מקרב את שפתיו הקרירות אל מצחה, כהורה הבודק את חומו של פעוט קודח.

"דן דן," הוא נזכר לפתע. "את לא אכלת כלום מאתמול!"

ההערה נשמעת לה לא רלוונטית בעליל, מביכה אפילו. כאילו הציעו לה לפתע לרקוד מול דלת חדר ניתוח. פעולה טריביאלית כמו אכילה נראית לה בזויה כמעט, לא מכבדת את המעמד. מוחה אומר לה שאין בכך כל הגיון, אך מעיה מתעוותים בדחייה. בקיבתה התפוחה מחרדה לא נותרה ולו טיפת מקום פנוי. היא מנענעת בראשו.

"לא. תודה חמוד. לא יכולה…"

לרוב, במצבי לחץ, היה לה האוכל לנחמה. היום ממאן גופה להינחם. היא יכולה לחוש רק קור ובחילה. הרעב נדחס לפינה רחוקה ונבלע מאחוריהם.

"את צריכה כוחות, פצפונת," הוא מפציר. "זה ייקח עוד שעתיים לפחות עד שנמריא, ואז לך תדע אם יגישו משהו סביר…"

היא מהנהנת בהסכמה, אך שפתיה נותרות קפוצות. נדמה לה שאם רק תפצה את פיה, יתפרצו החוצה הפחדים הממלאים את בטנה, בסילון מזוויע של מיצי קיבה סרוחים.

"אני כבר חוזר." היא מהנהנת בשנית. קולו הופך למעמסה על אזניה.

מאחורי קיר הזכוכית העצום מולה, מתעוררים לחיים בזה אחר זה לווייתני המתכת הלבנים. אחד מהם מזדחל לאטו על מסלול ההמראה עד שזנב הסוויס אייר האדום מיטשטש מול עיניה. היא לא רואה אותו ממריא בקצהו המרוחק של המסלול. אולי לא המריא כלל. אולי נבלע בתוך תהום בלתי נראית, מחוץ לטווח ראייתם של הנוסעים, המוגנים בעיוורונם.  

גבי חוזר עם שתי כוסות קפה ושקית נייר חומה עם כתם מלבלב של שומן. הוא מושיט לה אחת מכוסות הקרטון.

"הרבה קצף, כמו שאת אוהבת. ושלוש סוכר," הוא מוסיף, "כמו שאת צריכה עכשיו."

הוא פותח את שקית הנייר. המאפים שבתוכה עוד מעלים אדים. 

"היה להם כיס גבינה." כאילו אפשר היה להתבלבל בריח בצק השמרים הטרי, עם ארומת הווניל המתוקה של המילוי. משהו בפאתי הכרתה ההלומה שב לרגע אל עולם החיים. הרעב מציץ בביישנות זהירה מבני קפלי שמלתה השחורים של הדאגה. הוא מרחרח קלות את אדי המאפה החמימים ומחליט שהשטח פנוי. גבי נושם לרווחה למראה הניצוץ הישן בעיניה. 

"מתוק שלי," היא ממלמלת בין פירורי בצק ומטחי אבקת סוכר. "בוא נביא ילדים יחד."

ההקלה בצחוקו מענגת לא פחות מהמאפה החמים.

"זה הרעיון, פצפונת." הוא מצהיר, נוגס בשבלול קינמון נימוח, ומתרפק על כתפה.

כשהמטוס ממריא, נוסקת אתו שוב התקווה השוטה על כנפיה החבושות.

פניה של פקידת הקבלה חמוצות ועפיצות כמו קיווי שטרם הבשיל. היא מורה לעבר שורת כיסאות העץ הצמודה לקיר, ופוקדת עליהם להתיישב, באנגלית משובשת. 

דניאל מנסה להיזכר במשפטים הבודדים ששיננו במשך החודשים ברוסית ובאוקראינית, אבל הפנים האטומות מולה חוסמות את נתיבי זיכרונה. היא מביטה בגבי. זה מושך בכתפיו, כאומר, "נו סובייטיה, למה ציפית?"

הם נחתו בין אורות הבירה בשעת לילה מאוחרת. מרחוק, הכל נראה נוצץ ומסתורי. ברגע שיצאו משדה התעופה, המוני האורות כאילו שבקו חיים. פרט לשלג על המדרכות, הכל היה שקוע באפלה. נהג המונית הזועף לא הצליח למצוא את המלון שלהם, על אף הכתובת המדויקת שהראו לו בכתב, באנגלית ובאוקראינית. כאילו להכעיס, הסתובב למעלה משעה ברחובות העיר הישנה עד שהחליט שהמונה הגיע לסכום מספק. הם ניסו לאחל לו ליל מנוחה בשפתו, אבל הוא השמיע רק המהום עצבני ונמלט מהמקום, מותיר אחריו שובל של שלג אפור.

כל הלילה חלמה דניאל על זוג צמות זהובות המתרחק ממנה על כביש אפל. ברקע נשמע צחוקן הפראי של אלפי חיות טרף. היא התעוררה מכוסה זיעה קרה, על אף שמיכת הפוך העבה והחימום הכבד.

עכשיו מוחה ישנוני ומעורפל. לולא המתח והציפייה, הייתה נרדמת בזה הרגע, על כיסא העץ הנוקשה. 

זעקת שחוק צרודה, זיכרון רפאים מביעותי אמש, קוטעת את הרהוריה. הלמות ליבה מאיימות לרטש את צלעותיה. היא לופתת את שרוולו של גבי, בוחנת את פניו החיוורות לוודא שאינה הוזה. עיניו מזנקות אל עבר הצללים בפינה מרוחקת של אולם ההמתנה. היא מתחקה אחר תנועתן, ומבחינה בהתגנבות זהירה בגובה הרצפה. 

שורת שיניים קטנטנות נחשפת לעברה מתוך פרצופו האפרפר של השדון. מבלי משים, היא נועצת את ציפורניה בבשרו של בעלה דרך הסוודר העבה. לפתע, גבי מתחיל לצחקק. 

חיוכו של הילד מתרחב, והוא מזדחל לעברם ממחבואו המוצל. הוא בן שבע או שמונה, אך האופן בו הוא מצמיד את הדובי המרופט לחזהו הצר מזכיר פעוט מבויש. מכנסי הקורדרוי הדהויים ואפודת הצמר המשובצת גדולים עליו במידה או שתיים. עיניו הכהות גדולות עליו בחמש. הוא ממלמל לעצמו הברות בלתי ברורות. 

דניאל נרתעת לאחור בכסאה. הבל נשמותיה המהירות נעמד באוויר מולה, כאילו מישהו פתח לפתע חלון והזמין פנימה את רוחות הכפור מבחוץ. מבטה אובד בחיוכו הפעור של הילדון. צעד אחר צעד, הוא חוצה את מרצפות האולם חמור הסבר לעבר גבי ודניאל. הוא עוצר במרחק מטרים ספורים מברכיה המכונסות. היא רואה את כתמי הלכלוך הכהים על לחייו, שאריו מארוחת הבוקר של אתמול.

הילד מפסיק למלמל, מישיר את תהומות מבטו אל תוך פניה, ומושיט לעברה את אוצרו המרוט, בשתי ידיים, כמו שמעבירים תינוק. מהופנטת, דניאל מושיטה את ידה קדימה. אצבעותיה מלטפות את הלבד המדובלל.

"פטרו!" זועק לפתע קול צורם מצדו הנגדי של החדר. עקבים שחורים נוקשים מהדהדים על רצפת האבן כהלמות פטישו של שופט. מעליהם מתנשאת חליפת חצאית בגוון ירוק בקבוק, צווארון לבן מעומלן, ולבסוף פני חרסינה מכונסות מאחורי זגוגיות משקפיים דקיקות. 

האישה נובחת רצף פקודות באוקראינית, והילד נעלם כשם שהופיע. היא מתנצלת בפני בני הזוג, באנגלית מלוטשת להכעיס, על אף המבטא הכבד.

"פטרו קצת… שונה." היא מסבירה. "הוא נולד עם הרבה בעיות. קשה למצוא מי שיאמץ ילד כזה... "

היא מושכת בכתפיה. "אתם ודאי מר וגברת רובני?"

"ראובני, כן," גבי עונה. קולה של דניאל טרם שב אליה. 

"בואו, בבקשה. מצטערת על ההמתנה."

בחדר מואר, בין כורסאות קטיפה כבדות, מחכה להם הפעוטה מהתמונות. מנומסת לגילה, אך לא ביישנית, לבושה סוודר ורוד עם לבבות קטנטנים, חצאית לבנה זעירה, גרביונים עבים ונעלי בובה מבריקות. מישהו הבריש את שיערה הצידה בקפידה, ואף קשט אותו בפפיון תחרה לבן. 

כמו שמכינים סוס לפני תצוגה, חושבת דניאל לפתע. היא מחניקה את המחשבה, סמוקה מבושה.

הילדה רצה לעברם. "מאמא," היא מדקלמת, ומפנה את מבטה המאולף למשעי אל גבי. "פאפא."

דניאל תוהה בפני כמה אנשים תורגל הטקס בטרם הוצג בפניהם.

באותו ערב, מחשבותיה של דניאל נודדות שוב ושוב אל חיוכו הרחב ועיניו השחורות של פטרו. היא לא מצליחה לשטוף את מגע הלבד הרך מקצות אצבעותיה. 

הם אוכלים ארוחת ערב במסעדה קטנה וסולידית בצמוד למלון. ריחן של צלעות הטלה שהזמינה מגרה את אפה, אך גרונה מתכווץ ומסרב לבלוע. היא לוגמת מגביע היין הריק למחצה.

"גבי," היא אומרת פתאום. "גבי, בוא ניקח את הילד."

"את פטרו?" הוא פוקח את עיניו בתדהמה. "אבל שמעת מה שהגברת איווננקו אמרה… הוא בטוח סובל מאיזשהו סוג של פיגור. אולי אפילו תסמונת אלכוהול עוברי. חוץ מזה, לאמץ שני ילדים יחד זה צעד מאד רציני. ואני אפילו לא מדבר על הביורוקרטיה…"

"במקום לנה."

"אבל… הכל כבר סודר! וחיכינו כל כך…"

"יאמצו אותה. תמיד מאמצים ילדות יפות שמבינות את כללי המשחק מגיל צעיר … גבי, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו…"

הוא נועץ את מבטו בתבשיל הבקר המהביל שמולו. 

"גם אני," הוא לוחש.

למחרת, הגברת איווננקו מקבלת את פניהם בחיוך מצוחצח. היא החליפה את החליפה מהיום הקודם באחת זהה, הפעם בצבע יין. דניאל תוהה כמה חליפות כאלה יש לה בארון.

"לנה כבר מחכה לכם," היא מודיעה בחגיגיות.

"תודה רבה, גברת איווננקו…"

"בבקשה, קראו לי אליזווטה."

"אליזווטה," דניאל חוזרת בהכנעה. "הילד שראינו אתמול… פטרו. רצינו לדעת, מה נוכל לעשות כדי לבדוק את המועמדות שלו לאימוץ…"

לו סטרה לאיווננקו על פניה, לא היו הללו מצליחות להפיק יותר תדהמה.

"פטרו?! מי היה מאמין, גברת ראובני! סיפור מדהים, באמת. אתמול, שעה אחרי שעזבתם, הגיע זוג אמריקאי." היא מתבוננת לצדדים בחשאיות ומוסיפה, בחצי קול. "עשירים. לא ראיתי כזה מעיל פרווה בחיים שלי. בכל מקרה, הפרחח ברח שוב החוצה. הוא אוהב לבוא לפה, לראות מי הגיע. לא משנה כמה המטפלות בבית היתומים צועקות עליו, למחרת בבוקר הוא שוב כאן. הם הסתכלו עליו לשניה אחת, ובום! לא היו מוכנים ללכת בלעדיו. תוך שעה סיימנו להסדיר את הניירת…"

דניאל מרגישה צריבה קטנה בזווית העין. 

זה מהקור, היא מבטיחה לעצמה.

במטוס, פרח השלגיה המושלם שלהם יושב בין שניהם. מסתבר שהילדה למדה כמה משפטים שלמים באנגלית. זה יהיה קל, בדיוק כמו שהבטיחה להם הגברת איווננקו. סחורה ממעלה ראשונה.

אין דבר שימנע מהאושר להפרות את לבה של דניאל. לא צריך שום בדיקות כדי להבין זאת. הכל מתפקד כראוי, כל הסימפטומים תקינים. אין כל סיבה לכישלון. אבל גם הפריה- אין.

"מאמא?"  הקול הצייצני מנסה לקרוע אותה מהרהוריה. דניאל מסרבת להתמודד איתו עכשיו. רק עוד שניה. עוד רגע קטן של בהייה בחלון. רק עוד קמצוץ נחמה מהלובן הצמרירי סביבם.

"אמא?" מתחן הקול בשפת ביתו החדש.

דניאל נאנחת ועוצמת עיניים, לוחצת חזק, שאף דמעה לא תחמוק מבין עפעפיה.

"אמא…" הקול קצת רועד. "אי-מא…" הילדה כמעט מתנשפת ממאמץ לבטא את המילה הזרה כמו שלימדו אותה.

דניאל פותחת את עיניה ונושמת עמוקות. יש לה דחף פתאומי לסתור לילדה. מעולם לא שנאה את עצמה כמו שהיא שונאת את עצמה ברגע זה.

גבי מלטף בעדינות את ידה של לנה.

"ששש, הנה אמא התעוררה. די די, אל תפחדי... " הוא מקמט את מצחו לרגע. "Не бійтеся. לא לפחד. הכל טוב…"

לפתע פניה של הילדה מתכרכמות. דניאל רואה את מסיכת הבובה מתפוררת מול עיניה. הלובן הרך נבלה תחת מעטה של אדמומיות רוויית דמעות ונזלת. הפה נמתח לעווית ולא חדל מלמלמל.

כשדניאל מצליחה לבסוף לפענח את המילים, הפרצוף הרטוב כבר טחוב עמוק בחיבוקה.

"טו… טוב…" הילדה פולטת בין התייפחויות. "Good girl… טוב… not go back…"

עם כל הברה, ליבה של דניאל מתכווץ בכאב. והיא יודעת- אלה צירי לידה.

Some Thoughts and Sense Crimes Regarding 'Equilibrium'

It only took me fourteen years to get to it, but I’ve finally watched ‘Equilibrium’ yesterday. In spite of my penchant for dystopian aesthetics and the brilliant choreography of the (otherwise entirely nonsensical) combat scenes I have a few major bones to pick with the writers.

First and foremost: the whole concept of Prozium. Subtle. Very subtle. Way to go, demonizing psychiatric drugs. How dare all these people nowadays suffering from depression and anxiety tend to chemical imbalances in their brain by means of pharmaceutical interference? It dulls their (otherwise unbearable) emotions. This is unnatural, almost as horrible as Polio vaccine. 

On a less personal note, the ban on all emotions is inconsistent at best. Anger and ambition seem to be just fine, so long as expressed by authority figures. Not to mention the fact that one cannot detect emotions in others without doing some sense-criming of their own. Naughty.

Oh, and the assumption that arts provoke violence by provoking emotions. Sure, that’s why musicians, poets and humanists are so well known for their violent tendencies. 

Should I even get started on their armed combat theory with all the pseudo-scientific babble? Nah, I guess this one is all too clear.

And one last tiny observation: the entire premise reeks of distilled bovine scatology extract. 

But hey, Christian Bale. And puppy.

חתול ושמו יויו

מוקדש באהבה אינסופית לשלושת האנשים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת על הורות: אמא, ג'ס, ואחי הפצפון

"אמא, מה זה זין?"

"זה מהדברים שלאמא מותר להגיד ולך- לא."

"למה?"

"כי אתה ספחת קטנה."

"מה זה ספחת?"

"יש לך מזל שאתה כזה חמוד, טמבל."

"למה?"

גם אני שואלת את עצמי די הרבה, בשלוש השנים האחרונות. 

החלטתי לשמור אותו לא כדי לעשות למישהו דווקא, לא בהתרסה ולא מצדקנות. לא הפסקתי את ההריון מתוך אנוכיות גרידא. הייתי צריכה שינוי, והוא היה ההזדמנות שלי.

אבא שלו היה בחור נחמד. מופת של כבוד וערכים. אדם טוב, מוסרני ומיוסר. הייתי עוקרת את כל שיני הבינה שלי עם צבט בטרם אתן לו להתקרב לילד שלי.

הוא לא אמור היה לדעת. כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ כשראיתי את הפלוס הכחול על מקל הבדיקה. האמת נפלטה ברגע של ייאוש. לא יכולתי לשאת עוד את הדאגה בעיניים שלו אחרי כל סשן הקאות. הוא כאילו עמד ליד דלת השירותים בכל פעם, מצותת לתכולת קיבתי המתאבדת במי האסלה. 

הבנתי שאם יציע לקבוע לי תור לרופא עוד פעם אחת, אקיא עליו.

"עד כמה סתום אתה יכול להיות?!" הזעקה קורעת את דפנות הגרון הפצוע שלי. "אני בהריון. ואני הולכת."

"... אבל ברור שלא תפילי."

"אני שמחה מאד שברור לך. רק תראה לי רגע שוב את שטר הקניין שמוכיח את הבעלות שלך על הגוף שלי?"

"את צוחקת, נכון? את רוצה להגיד לי שלדעתך לאבא אין זכות דיבור בעניין?"

"מאמא'לה, כשתסחוב אותו תשעה חודשים בבטן ותתן לו לקרוע את הגוף שלך בדרך החוצה, אתה מוזמן לבוא לדבר איתי על זכויות."

"זה גם התינוק שלי!" הוא מתלהם, כמו שרק בחור נחמד יודע.

"זה לא תינוק של אף אחד. זה גוש תאים שתקוע בגוף שלי. ואם יום אחד הוא יהיה תינוק, הוא לא יהיה בעיה שלך, כי זה נגמר."

"רגע, מה? מה נגמר? את כועסת שהבעתי דעה בנושא?"

"זה נגמר מזמן. לא ידעתי איך… לא הייתה לי הזדמנות להגיד את זה."

"מאיפה זה הגיע פתאום? כל כך טוב לנו ביחד. את… את פשוט עייפה. וההורמונים…"

"אלה לא ההורמונים, וזו לא היסטריה. זו אני, ואני החלטתי. זה המוח הנשי הקטן והחמוד שלי. אומר לך שזה נגמר."

"אני לא מבין…! מתי? מתי החלטת? ולמה? זה משהו שעשיתי?" הוא נעמד ביני לבין הדלת, עצום ועלוב, כתיפיו הרחבות שמוטות בחוסר אונים תובעני, בלתי מתפשר. "תסבירי לי…"  

ניסיתי. ניסיתי להסביר אינסוף פעמים בחודשים האחרונים. הוא לא שמע כלום מרוב מאמץ להקשיב. ואז הוא דיבר ודיבר, עד שהשתקתי אותו עם סקס מכני עייף ונרדמתי עם ראש מבולבל, שלא זוכר למה העיניים בוכות.

כבדים ועיקשים הם כבלי האלטרואיזם. מי הטיפשה כפויית הטובה שתקום ותעזוב את התגלמות הטוב? האביר האצילי, שתמיד יעזור, גם אם תתחנני שיפסיק? אחד שמוכן להקריב הכל, שגם אותך יקריב באמונה שלמה על מזבח הקדושה שלו.

הוא קורקטי מכדי לתת לי עילה לצו הרחקה אפילו. רק עומד שם, כמו פעוט מגודל עם עיני המלאך הירוקות הרטובות שלו, ומתחנן כמו סמרטוט רצפה נטוש.

"תני לי עוד הזדמנות. בשביל שנינו. מה עשיתי לא בסדר?"

זו בדיוק הבעיה. בכל חייו האומללים לא העז לעשות שום דבר שסוטה ולו מילימטר אחד מגבולות הבסדר.

נחלצתי החוצה בדרך לא דרך. איימתי לקרוא למשטרה, להתאבד, ואז להרוג אותו. צעקתי עליו עלבונות שאחרון הנבלות לא ראוי להם. שיקרתי שבגדתי בו בכל הזדמנות אפשרית, שהוא הגעיל אותי מהנשיקה הראשונה. שהשתמשתי בו כדי להגיע לאח שלו, שכל הזמן הזה הוא היה רק פרס ניחומים עלוב. את האישום האחרון היה מטח בפני חדשות לבקרים בלאו הכי. זה כנראה היה קלף המילוט שלי. הוא התרסק כמו עגבניה על רצפת אבן.

כל אותו ערב הוא בכה לי בטלפון. הקשבתי, הרגעתי, הכלתי. אולי גם בי דבקה מעט מהקדושה המיוסרת שלו. כמו יבחוש מורעב, הוא מצץ וליקט כל טיפת נחמה מקולי, עד שנרגע וויתר. 

למחרת התקשר לינוק עוד מעט חמלה. ביום שלאחר מכן החלפתי מספר טלפון. אחרי חצי שנה העמסתי את הבטן העצומה שלי על משאית הובלות יחד עם כמה ארגזי ספרים ועברתי לעיר אחרת, זרה ושקטה יותר.

אני מכניסה בקבוק מים חדש אל הילקוט הקטן עם אזני הארנב, מניחה את קערת הקורנפלקס הריקה בכיור, ומבשרת לפעוט שמסיבת העיתונאים נגמרה. הוא קצת מאוכזב, ואפילו משמיע יבבה קטנה בעודי דוחסת אותו לתוך כתפיות הילקוט. אני לא אוהבת לאכזב אותו, אבל עדיף שיהיה מאוכזב משיהיה רעב כי אמא איחרה למשרד בפעם החמש-מאות החודש.

"יד."

הוא מושיט לי בהכנעה כף יד שמנמנה ואנחנו צועדים החוצה.

בדרך הוא רוצה לדעת למה לעצים יש עלים, למה מכוניות נוסעות על הכביש, למה אסור לגעת בגופה של הציפור, למה הוא מחרפן אותי, האם הציפור תבריא, ולמה הדודה שחנתה באמצע מעבר החציה היא בת זונה מטומטמת.

"לא, לא, לא. אנחנו לא אומרים דברים כאלה. רק אמא, ורק כשהיא ממש כועסת."

ילדים קטנים הם כמו סמארטפון מחורבן. מתעדים לנצח כל שטות שאתה עושה. לא משנה כמה פעמים אני מסבירה לדביל הקטן שמה שאמא אומרת בבית- או ברחוב, או בקניון, או באוטובוס- נשאר בבית, הוא בכל זאת ימצא דרך לגרום לגננת הזונה שלו להאמין שהוא גדל במעוז של פריצות והזנחה.

לכן כל בוקר אני מנסה להתגנב למעון בלי שהגננת תראה אותי. זה די מטומטם, כי בלאו הכי לא הייתי יוצאת משם בלי לוודא שהצוות מודע לקיומו של יוצא חלצי, שלא ישכחו לי אותו אחר כך בחצר כי לא ראו שהוא הגיע.

אובר-גננת לאה מזכירה לי את הרכזת שהיתה לי בתיכון. כל ייעודה בחיים הוא למצוא הזדמנויות לנזוף בי, כאילו הפרה הזקנה יודעת יותר טוב ממני איך לגדל את הילד שלי.

רק אתמול היא איגפה אותי כשניסיתי למשוך את תשומת ליבו של הבוגד הקטן ולהגניב אותו החוצה בחסות המון ההורים הצרים על הכניסה.  

היא מסמנת לי שאחכה, ומפלסת את דרכה בין פעוטות עייפים, עוצרת מדי פעם ללטף ראש מיוזע, לטובת ההורים המתבוננים.

"הילד מתעקש שקוראים לו טמבל!" היא מסננת בלחש, משתדלת שלא למשוך את תשומת ליבם של שאר ההורים. 

היא מותחת את חיוך הגננת המעושה שלה עד שציפוי הסיד היבש מאיים להיסדק. עיגולי הסומק המביכים על לחייה בוערים בלהט דידקטי. עיניה השקועות בין קמטי המסקרה יורקות להבות תוכחה מטיפית. 

"את יודעת מה זה עושה לדימוי העצמי של ילדים בגיל הרך?!"

אני מעיפה מבט, לבדוק אם משהו בדימוי העצמי שלו השתנה מאז עזבנו את הבית בבוקר. הטמבל שלי רודף אחרי פעוט אחר, במעגלים, שניהם גועים בשאגות צחוק היסטרי. נראה לי די בריא.

"וכשהסברתי לו שזה לא מתאים, הוא החליט שקוראים לו חתלתול!"

מי ילד טוב של אמא?

"מי קורא לילד בשם של בעל חיים?!"

"אני לא יודעת, תשאלי את הורים של דב, או של לביא. חוץ מזה, חתלתול זה חמוד. אני לא קוראת לו תיקן, או קרציה, או, נגיד, פרה." 

אין לי מושג כמה פעמים הם השמיעו לו בלופ הקלטות של יובל המבולבל עד שהסכים להתפשר על 'יויו.'

"יש לו שם כל כך יפה ומיוחד. מה הבעיה לקרוא לו יוסף, או יוסי?"

ברגע שהבנתי שהוא נשאר, החלטתי לקרוא לו יוסי. על שם סבא שלי. קצת מיושן, אבל לפחות זה לא שם של סלע, או מקווה מים. מה גם ששם בלתי אופנתי מלמד אותך להגן על עצמך מגיל צעיר. בשבילי זה עבד.

אבל מאז שבקע לאוויר העולם, הוא בעיקר טמבל, או חתלתול. לפעמים יויו.

"שום בעיה," אני עונה למסיכת הטיח, ההולכת ותופחת מול עיני. "פשוט כרגע הוא בחר להיקרא יויו. זה עניין של הגדרה עצמית. הזכות של ילד לבחור איך להיקרא היא חלק אינטגרלי בהתפתחות הנפשית הבריאה שלו ובבנית הדימוי העצמי."

וואם! לזה לא ציפית, זונה.

בפעם אחרת היא החליטה שלגיטימי להעיר לי על כך שבחרתי שלא לימול אותו. 

"בינתיים הם לא שמים לב לדברים כאלה. אבל מתישהו הם יבינו. את באמת רוצה שהילד שלך ירגיש שונה, בגלל בחירה גחמנית שלך?"

אני עוצמת עיניים לרגע, ומזכירה לעצמי שליויו יש עוד שנה שלמה לבלות בגן הזה, שאין שום סיכוי למצוא לו מקום בגן אחר באמצע שנת הלימודים, ושהאשה הזאת מאד אומללה כי אף בן אנוש מעל גיל שלוש לעולם לא יתקרב אליה והיא תמות לבד בדירה הקטנה והמסודרת שלה, מבלי שתעבור ולו מחשבה מקורית אחת במוח הקטן והמסודר שלה, עד יומה האחרון. היא תרדם, לבד, כמו בכל לילה, שקועה במאמר פדגוגי משמים מאמצע המאה הקודמת, ולמחרת לא תהיה אף נפש חיה שתשים לב שהיא לא קמה. היא אדם קטן ועלוב, שדבקות בקונבנציות מיושנות היא הגשר הרעוע היחיד שלה לשאר האנושות, ולא ישאר אחריה שום דבר חוץ משם ותאריך על מצבה מאובקת. המחשבה על המצבה שלה מעודדת אותי, ואני מצליחה להמשיך בטון יחסית רגוע.

"ראשית, בתור אמא שלו, מחובתי לדאוג שתמיד ירגיש שונה, ונפלא ונאהב ויהי מה." היא מנסה לצטט משהו מאחד המאמרים העתיקים שלה בתגובה, אבל אני מרימה יד בתנועה כל כך סמכותית שלרגע אני בטוחה שנכנס בי דיבוק. אולי רוחה של זקנת שבט גאה מאיזשהי תרבות מטריארכלית עתיקה ואצילית. 

"ושנית," עולה מגרוני הקונטראלטו השליו, המעושן קמעה, של הרוח. "שנית, את אשת חינוך. אם אני לא טועה, מתפקידם של אנשי חינוך- לחנך. כדי שהדור הבא יהיה קצת פחות בור ואכזרי, פחות נשלט על-ידי סטיגמות פרימיטיביות. אולי פחות נוטה להגן על מנהגים אכזריים ופרימיטיביים." 

אני לא יודעת כמה מזה היא הבינה, אבל היא חושקת שיניים ונוצרת את לשונה.    

היום היא עסוקה מדי בפיוסו של גרגויל מייבב שנראה כמו הכלאה בין ניקולס קייג' לסטיב בושמי, כך שדרשת הבוקר נדחית להזדמנות אחרת. 

רינה, הסייעת עגולת הלחיים ניגשת אלינו עם חיוך לבבי ויויו רץ לחבק אותה. 

"בוקר טוב, יוספי," היא קוראת, מניפה אותו אל-על. היא כל כך מתוקה שלפעמים גם לי מתחשק קצת לרוץ לחבק אותה. אבל אני חוששת שהיא תהפוך את זה למנהג קבע, ותנסה לדבר איתי תוך כדי. למחוייבות כזו אני לא מוכנה. אני אומרת לה תודה רבה, מסמנת נשיקת אודם על הלחי של יויו, שיזכור שהוא שלי, ורצה אל עוד יום של מועקה משרדית. 

מצבורי המזל מהבוקר אוזלים לקראת השעה שלוש. אני כבר מתחילה להתארגן, כשהבוס מחליט להטיל מייל אחד אחרון לתוך התיבה שלי.

אגב גרבוץ אחר הצהריים שלו, הגיע הפוץ הנפוח למסקנה שחייו אינם שלמים בלי איזה דו"ח שעקרונית הייתי אמורה לסיים עד סוף השבוע, "אבל אמרת הבוקר שהוא כמעט מוכן, נכון? הייתי רוצה לעבור עליו כבר היום. תגישי לי אותו עד סוף היום, בבקשה."

אני מקללת מקרב לב את הפה הגדול שלי ואת הזין הקטן שלו, אבל מרגע שהמייל נפתח אין דרך חזרה. ההתראה האוטומטית כבר נשלחה ודיני נחרץ. אני מוותרת על פיפי אחרון לדרך, מוודאת שהתיק מוכן לפינוי מיידי ומתחילה להקליד טעויות אל קובץ האקסל כאילו הגסטאפו המזדיין נושף בעורפי.

תוך חצי שעה אני בחוץ, אבל הנזק כבר נעשה. עד שאני מגיעה, המעון כמעט ריק.

הזקנה שועטת לעברי כמו ארבעת פרשי האפוקליפסה.

"את מוכרחה לדבר עם יוספי."

"אני תמיד שמחה לדבר איתו. יש לך רעיון לנושא ספציפי?" לא רק לילדים מותר להיות במצב רוח דווקא כשהם עייפים. חוץ מזה, השלפוחית שלי מתפוצצת.

היא חושפת שיניים בעווית עצבנית ששאפה להיות חיוך אבל אף אחד לא האמין בה. 

"הוא הרביץ לחבר היום."

בינתיים מושא השיחה ניגש אלי ומתחכך ברגלי. "מעיין לא חבר שלי," הוא מושך באפו. אני מתכופפת לחבק אותו וליבי נכמר למראה העיניים האדמדמות והאף הרטוב. הוא רואה שעומדים לרחם עליו, אז הוא משרבב את השפה התחתונה בהדגשה ומתחיל לייבב.

"מסכני קטן שלי. ספר לאמא…"

"הוא צריך להבין שאלימות זו לא הדרך."

מוזר, כי ברגעים אלא ממש זו נראית לי בדיוק הדרך. לנשום, אני מזכירה לעצמי. לדמיין מצבה. האשה אומללה. תמות לבד. לא סופקה מזה חמישה עשורים.

"אני רוצה לשמוע את הגירסה של הבן שלי קודם, אם לא אכפת לך. ספר לאמא מה קרה, יויו."

"מעיין הרביייייייייייייייץ לייייייייי….!"

"ואתה היית צריך לבוא לספר לי! אנחנו לא מחזירים." גועה הזונה בהחלטיות. המבט שלי כנראה אומר כל מה שאני מנסה לא להגיד, כי היא משתתקת.

"אמא אוהבת אותך מאד, חמוד שלי." ובלחש, "אני תמיד בצד שלך. אמא תטפל בזה. לא לדאוג מתוקי."

הוא מנגב דמעות ונזלת על הכתף שלי, ואני פונה לזונה, שכבר קרובה להתפוצץ.

"אני בטוחה שטיפלת בסיטואציה בצורה הכי מקצועית שיכולת. אני רוצה להאמין שהילד שלי נמצא בידיים טובות. אני שמחה שאת פועלת כדי למנוע אלימות בגן. ליויו מעולם לא היו בעיות עם ילדים אחרים, אבל אני אדבר איתו. בינתיים כולנו קצת עייפים. מחר יהיה יום חדש, נכון פיצקי?" הוא מניע את הפרצופון שלו כנגדי, אבל לא אומר כלום. "אני אשמח מאד אם תדברי גם עם ההורים של מעיין." זה הגרגויל, אם אני לא טועה. אני מאד מקווה שלאדונים קייג' ובושמי יש מה לומר להגנתם.

אנחנו הולכים בשקט, דרך המרכז המסחרי. בבית הקפה הקטן בפינה אני מסבירה שאמא חייבת פיפי, והוא ניאות לרדת. הוא מחכה לי בשקט בתא הקטן, עייף מכדי לנדנד. תחושת ההקלה היא שמימית, ואני מוכנה לחזור לתפקד כמבוגר אחראי.

אני מושיבה את הנאשם הננסי על כסא מולי, ומתאפקת שלא לצחוק למראה הארשת הרצינית ששורה עליו..

"אז מה בדיוק קרה במעון, עם מעיין? אני מבטיחה שלא אכעס, חמוד שלי." 

"הוא הרבייייייייי…."

"ששש, מתוקי. ספר לי כמו ילד גדול. יהיה לי יותר קל להבין."

הוא מושך באף בתנועה הארנבית הזאת שלו ומוחה את הטיפות מהריסים הארוכים באגרופיו הזעירים. 

"מעיין הרביץ לי."

"ומה קרה אחר כך? אמרת ללאה?"

הוא מהנהן במרץ.

"אמרתי! אמרתי שמעיין מרביץ!"

"ומה היא אמרה?"

"שאתרחק ממנו. ו… ואז... ואז הוא בא ושוב הרבייייייייייייייייייייייץ!"

"ואז החזרת לו?"

הוא שותק.

"זה בסדר מתוקי, אמא לא תכעס."

"דחפתי אותו."

"כדי שיפסיק?"

הוא מהנהן שוב. 

"אתה עשית את הדבר הנכון, חמוד שלי. זה טוב שיש כללים, וחשוב לשמור עליהם, אבל לפעמים אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשמור על הכללים ומישהו אחר פשוט לא מאפשר לנו. ואז, לפעמים, אנחנו צריכים להגן על עצמינו. אנחנו לא נספר את זה ללאה, כי התפקיד שלה הוא לשמור על הכללים. ולא נתווכח איתה. אבל מותר לנו לשמור על עצמינו. אם אין ברירה אחרת, והגננת לא עוזרת, אמא מרשה להחזיר. לא חזק, אבל מספיק כדי שהילד האחר יבין שלא מתעסקים איתך. זה נקרא להפעיל שיקול דעת. אמא מאד גאה בך."

הוא נראה קצת מבולבל, אז אני קונה לו גלידה כדי להבהיר את הנקודה. נראה שהוא די מרוצה.

"אנחנו נראה מומינים בבית?" התקרית עם החרא הקטן הזה מעיין נשכחה עם מריחת הגלידה הראשונה על הלחי שלו. אנחנו עוברים דרך הפארק. הוא רץ לפני בדילוגי ארנב קטנים, חוזר מדי פעם לוודא שאני עוד כאן.

"בטח, מתוקי."

מקור הבידור העיקרי של שנינו הוא גרוטאה עצומת מימדים, שלפני עשרים שנה עוד הייתה עונה לשם טלויזיה. חיברתי אותה למכשיר DVD, גם הוא כבר מזמן לא ילד. אין לנו ממיר או כבלים. צרבתי ליויו אוסף הולך וגדל של סרטי אנימציה מבית דיסני ופיקסאר, ואת כל העונות של המומינים. אני לא מההורים שפוחדים שאם הילד יראה תכניות טלויזיה טיפוסיות הוא יגדל להיות אלים. אני בעיקר לא רוצה שיגדל להיות אידיוט.

מאותה סיבה הוא גם לעולם לא ידע שמיץ פטל הוא ארנב ושיש בעולם אריות מטומטמים שחושבים שהם אוהבים תות. אני סומכת על מערכת החינוך שתדע לתת לו את כל הבינוניות שהוא זקוק לה. אצלי הוא דווקא נהנה מאד מספרות ילדים נישתית. קשקושים שוליים של אסטרד לינדגרן, טובה יאנסון וביאטריקס פוטר. לא יודעת אם במועצה הפדגוגית שמעו עליהן. 

"ותכיני לי שניצל תירס?"

"ועוד איך, חתלתול. אפילו שניים." הוא כנראה שכח שהבטן שלו מלאה גלידה. אבל הפולניה שבי תמיד שמחה לראות אותו אוכל. התפריט שלו כרגע לא מאד מגוון, אבל הוא תואם לא רע את היכולות הקולינריות שלי. נו שוין, אגניב לו קצת ברוקולי לפסטה בערב.

אני לא אוהבת להשאיר אותו יותר מדי זמן מחוץ לשדה הראיה שלי, גם כשאנחנו בבית. מצד שני, אני כל כך סחוטה ומיוזעת שהגועל לבדו שומר אותי ערה. מקלחת, אני מחליטה. רק אושיב את הטמבל לאכול ואז יהיו לי חמש דקות לעצמי.

אני חותכת את השניצל לקוביות, שופכת חצי בקבוק קטשופ על הצלחת ומפעילה את הטלויזיה. הוא מנסה לשנורר עוד קטשופ. 

"מתוקי, אנחנו בוחנים את הגבולות של אמא."

הוא הרבה יותר חכם משהוא נראה. הוא מבין טוב מאד מתי ללחוץ ומתי מוטב לוותר. היום הוא מחליט להסתפק בחצי בקבוק.

"אני כבר אצטרף אליך, חתולי. אמא רק תתקלח מהר."

אני חוטפת בקבוק בירה תרפויטי מהמקרר ורצה לחדר האמבטיה. שלוש דקות אחר כך אני כבר בחוץ, נוטפת מים ועטופה במגבת. אני לא יודעת מה גרם לי למהר יותר מהרגיל הפעם. אני לא מאמינה גדולה בהשגחה עליונה. לפעמים היסטריה היא פשוט מנגנון שימור יעיל.

הוא עומד ליד הטלויזיה, כמו הילדה בפולטרגייסט. רק שהוא גם מושך את המפלצת הענקית קדימה בידיו הקטנות.

אני לא זוכרת מתי זינקתי, איך תפסתי אותו בכח, איך המגבת נפלה. שבריר שניה מאוחר יותר הטלויזיה מרוסקת על הרצפה, מעלה עשן. בדיוק בנקודה בה עמד הילד שלי לפני רגע.

"רציתי לשחק עם המומינים," הוא פולט מבין זרועותי.

רבע שעה עוברת, ואז עשרים דקות, ושנינו עוד יושבים על הרצפה, עטופים במגבת הלחה, ומתייפחים. אני בוכה בגלל מה שיכול היה לקרות. הוא בוכה בשלב הזה בעיקר כי אני בוכה.

"טמבל טמבל טמבל שלי! חתלתולון חמודון של אמא. מתוקון יקר שלי. בחיים בחיים לא אשאיר אותך לבד יותר, אפילו לרגע. טמבל! אתה לא יודע שאתה כל מה שיש לי? אמא אוהבת אותך, אמא כל כך כל כך אוהבת אותך…"

הוא מושך באפו וחושב לרגע.

"למה?"