נו שמפיין, פאקפייס

״זה כמו לבחור בירה אחת בפאב עם שבעים ברזים של אייל בלגי.״

״זה כמו להיכנס לקניון הומה אדם עם כדור אחד במחסנית.״

״זה כמו לבחור כלה אחת מתוך גן ילדים בתימן,״ אני ממלאת את הפה בסלט ונאלצת לנפנף בתנועות ידיים את נחיל משרתי הספינה החג סביב שולחננו.

האיש שבזמנו לא הצליח לסרב להצעת הנישואין שלי, כי בכיתי, מושך בכתפיו ומחלץ פיסה נוספת של בייקון מתוך הצ׳יזבורגר הבינוני.

״אבל ברצינות, איך הם מצפים שאני אבחר אחת?״ אני מסיימת להספיג את שאריות השמן במפית, מעבירה את החזה עוף לצלחת הסלט ומתחילה לפזר עליו קטשופ.

״קחי את השריטה שהכי קל לך לכתוב עליה.״ בעלי טיפוס פרקטי. צריך שיהיה אחד במשפחה, או כך לפחות אמרו לי.

״No, thank you. No Champagne,״ אני זורקת במקביל אל חיוך האמא-ואבא-בני-דודים המרחף מעל שנינו. ״נשבעת לך, בפעם הבאה שהוא בא להציע אני דוקרת אותו בעין.״

״כן, כמה נורא מצידו, לבוא להציע לך שתיה.״ למה טיפוסים פרקטיים הם גם כל כך רציונליים תמיד?

״עם החיוך המונגולואידי הזה ובפעם העשירית? כן, די נוראי. למה אני לא יכולה לתלות על עצמי את השלט ׳נא לא להפריע׳ מהחדר?״

לא שבחדר הם תמיד מתייחסים אליו. שלא לדבר על הפעם ששכחתי לשים אותו ונאלצתי לגרש את כיתת החינוך המיוחד עם עגלת הניקוי בכוחות עצמי. אחרי ה-׳לא תודה׳ החמישי פשוט טרקתי את הדלת. ונעלתי ליתר בטחון. הם לא טובים עם שפת גוף, אז גם גסות רוח זה לא בדיוק משהו שהם מודעים אליו.

השלט יכול היה להיות רעיון לא רע באופן כללי. תחשבו על זה. אתם עומדים בתחנת אוטובוס, האזניות מגן נאמן בינכם לבין האנושות. ברקע קולו של הוולוגר האהוב עליכם מדווח את חדשות אצולת יוטיוב. שאננים ומלאי דאגות, אתם מקללים להנאתכם את אגד, את ישראל כץ, את שלפוחית השתן שרק לפני רבע שעה נשבעה בחיי אחותה שהיא ריקה, את האקלים המזרח תיכוני ואת אגד.  

פתאום יד זרה נוחתת על זרועכם. נחשול של תיעוב ובקטריות. קו מז׳ינו השברירי של האזניות חסם את קול פעייתה של הנבלה, אבל לא את ארטילריית המגע. הבריה פגת התוקף שלפניכם רוצה לדעת מה קרה שהכביש כל כך פקוק. ואתם נאלצים לבזבז קלוריה שלמה על המהום וגלגול עיניים.

החיוך חוזר. שואל אם הגברת והאדון הנכבדים ירצו אולי עוד דבר מה ממגוון המשקאות שעבדם הנאמן ישמח להביא להם אם רק יחפצו.

״אלוהים ישמור, לך מפה.״

״את לא חושבת שאת אולי טיפה מגזימה?״ מנסה העזר כנגדי.

״פשוט קיוויתי להשאיר את חוסר הכבוד למרחב אישי בלבנט. No, I'm still using that,״ אני נאחזת בצלחת בשתי ידי, משתדלת שלא לעזוב את המזלג והסכין שמא יחליט המאותגר התורן להפגין יעילות יתירה. ״ברצינות, העולם מתחלק לאנשים שנועדו להגדיל ראש ולקחת יוזמה, ולכאלה שצריכים רק ללמוד להקשיב ולציית. לו רק יכולנו להחליף אותם בגמדוני הבית מהוגוורטס. תחשוב על זה- שנה שלמה הארי למד שם בלי לדעת שהם קיימים אפילו. אפסילונים ארורים.״

מבט שואל מעל כנף עוף מטוגנת מעברו השני של השולחן.

״נו, כמו אצל האקסלי.״ אני מוסיפה עוד חצי מלחיה לסלט. ״אחרי האוכל אלך לחדר כושר.״

הפעם תורו של בעלי לגלגל עיניים. יש לו אובססיה עם הביקורים שלי בחדר הכושר, ברצינות.

״היום עוד לא הלכתי. ואני חייבת.״

״כל יום?״

״ברור.״

ילעג לי ככל שילעג, על הרמת הגבה שלו לא אוותר לעולם. קלארק גייבל יכול היה רק לחלום להיראות ככה כשהוא מרים את שלו. אבל אני לא ארוץ לנשק אותו עכשיו, אנחנו לא חיות חסרות נימוס. תחת זאת, אני משרבבת את לשוני לעברו. אפילו שרבוב הלשון שלו נראה טוב.

״אתה רוצה שאני אשמין?״

הוא נאנח.

״בכל מקרה, על איזו שריטה לכתוב?״