(או- פפרל משלימה פערים בהשכלה)
אני טיפוס חרדתי. תמיד הייתי חרדתית ובשנים האחרונות אפילו אובחנתי ככזאת. לכן, סדרות כמו 'מתים במשרה חלקית,' ששולחות אצבע משולשת לאיום הגדול מכל- המוות- הן עבורי הנחמה האולטימטיבית. עזבו אתכם ממרק עוף, שמיכות פוך וזנקס. תנו לי ארבעים דקות של אסקפיזם תרפויטי ומלוא המזרק הומור שחור, ואני מוכנה לעבור עוד יום בלי להתכרבל מתחת למיטה בתנוחה עוברית ולייבב עד שיגיעו האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים.
מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי בצלו של הפחד- פחד ממוות, פחד מאובדן, פחד מבדידות. כשהייתי קטנה, כמו הרבה ילדים, לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שיום אחד אני אחדל להתקיים, שהעולם ימשיך להסתובב בלעדי כאילו כלום לא קרה. העולם גדול ואדיש. למי אכפת אם תהיה בו ילדה אחת פחות? שלא כמו ילדים אחרים, צפיתי את מותי כל יום מחדש. היו ימים שהחרדה מהמוות הייתה מתחלפת באבל, ייאוש שלא ניתן להביע במילים. בימים האלה לא פחדתי למות, פשוט ידעתי שחיי נגמרו.
בהיעדר דרך אחרת להתמודד עם פקעת החרדות הקטנה, היו הורי ממלאים את ראשי בתירוצים, הבטחות, סיפורים על תחיית המתים והסחות דעת למינהן. "אבל את עוד ילדה קטנה, את תחיי עוד הרבה מאד… היי, תראי, סנאי!"
האמנתי להם. אחרי הכל, מבוגרים יודעים דברים, בעיקר אם הם ההורים שלי. ובעיקר כי רציתי להאמין. ההבטחות שלהם היו גלגל ההצלה היחיד שלי במערבולת של חוסר ודאות. היום, כאדם בוגר פחות או יותר, אני כבר לא ממש סומכת על אמא שלי בכל הנוגע לענייני תאולוגיה וקצת מתקשה לקבל את האפשרות של חיים אחרי המוות. נכון, אולי אף אחד לא חזר כי ממש טוב שם. אבל יותר סביר להניח שהאור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת ותו לא.
עם זאת, לא להאמין לאמא שלך זה דבר אחד. לא להאמין למנדי פטינקין זה דבר אחר לגמרי. אם מנדי אומר לי שהמוות הוא לא הסוף, אני סומכת עליו בעיניים עצומות. ולא רק כי לא מתעסקים עם איניגו מונטויה, או כי הבן שלו היה בגן יחד עם בן זוגי. כשמנדי אומר לך משהו, אתה פשוט מקשיב, בלי לשאול יותר מדי שאלות. העיניים היהודיות המהורהרות האלה שעומקן נחצב על פני אלפיים שנות גלות, עם המבט החום החודר מתחת לגבות המרשימות- עיניים כאלה לא משקרות.
והנה האיש המדהים הזה, שקצת מזכיר לי את סבא שלי, בא ואומר לי שלא רק שיש המשך אחרי הכתוביות, אלא שהוא טוב יותר מסצינות הפוסט-קרדיטס של מארוול. ואם התמזל מזלך, (או להיפך- תלוי איך מסתכלים על זה), במקום לעבור הלאה אתה עשוי להצטרף לחבורה של מלאכי מוות חביבים, אנושיים ודפוקים בדיוק במינון הנכון, כל אחד בדרכו שלו. אפילו מקום המפגש שלהם מושלם- דיינר ביתי ומזמין בשיקגו. ממש מרגישים את ריח הוופל והקפה דרך המסך.
מנת הוופל של 'מתים במשרה חלקית' עשירה בשנינות ממולחת ורגישות פריכה בדיוק כמו 'עמוק באדמה', רק פחות מדכאת, ושלא כמו 'החיים על פי נד,' אין בה כמויות סירופ מייפל שמצריכות עירוי אינסולין צמוד. עכשיו נותר לי רק לתהות מה יהיה עלי כשכל זה ייגמר. אחרי הכל, יש רק שתי עונות.
No comments:
Post a Comment
תודה שהגבתם. או משהו.