שישה גיבורים ומיקי מאוס

אם הדמויות נראות קצת מושלמות מדי, הרחובות קצת נקיים מדי, הצבעים קצת בוהקים מדי, כל מה שלא מתפוצץ ברגע זה נראה כמו קישוטי סוכר, ולגיבור הראשי חסר הורה או שניים, אתם כנראה נמצאים בסרט של דיסני. או בטריפ ממש רע. למען הסר ספק הוסיפו סיידקיק בדמות טמבל מגודל וטוב לב שהיה גורם לאיוואן האיום להזיל דמעה ולקפקא להתגלגל על הרצפה בצחוק חסר שליטה של פעוט שפוצץ בלון. ואנדרדוג עם סיפור הצלחה מפעים. ואיזו דמות נשית שצריך להציל מגורל אכזר. רצוי נסיכה, אבל לא חובה- אנחנו חיים בעידן של שוויון הזדמנויות, פריצת גבולות וצדק לכל. או משהו.

אבל נניח לרגע שאנחנו לא עושים סמים או הוזים בקלישאות. אם בתור טריפ 'שישה גיבורים' היה יכול להיות די גרוע, הרי שבתור סרט אנימציה הוא דווקא טוב. טוב מאד אפילו. ולא רק כי בדיסני, כמו בדיסני, כל טייק הוא אורגזמה לעיניים. וגם לא כי הרובוט הרך והשמנמן הוא באמת ובתמים חמוד עד כדי דמנציה, אם כי אין ספק שזה מוסיף. החמידות, לא הדמנציה.

משהו בשילוב בין קומיקס מארוול לאגדת דיסני פשוט עובד. הקסם הססגוני של ענקי האנימציה יושב בשלמות נונשלנטית על גופה החטוב של עלילת גיבורי העל הקלאסית. הדמויות אמינות ומעוררות הזדהות, הדיאלוגים טבעיים וקולחים ומנגנוני ההומור משומנים היטב. הקוורקיות של מארוול והסלפסטיק הישן והטוב של דיסני יוצרים יחד שלם שגדול מסכום חלקיו. אתה לא מגחך בעידון, או מחייך כתפיחת שכם לכותב על הרפרנס השנון. אתה צוחק כמו שצחקת כשהיית בן חמש, כשעוד לא ידעת מה זה משכנתא.

גם האספקט הטראגי של העלילה, העיסוק בהתמודדות עם מוות ואבדן, בנוי נפלא. כשהייתי ילדה שנאתי בכל מעודי את סצנות המוות בסרטי דיסני. הן שחקו טוב מדי על הפחדים הילדותיים שלי, פגעו בנקודות הכואבות ביותר בלבי הצעיר. את 'במבי' סרבתי להמשיך לראות ברגע שגיליתי שאמו תמות, ומותו של מופאסה הכניס אותי לדכאון משתק, כך שבכל פעם שחזרתי וראיתי את 'מלך האריות,' איבדתי קצת מרצוני לחיות.

אני לא יודעת אם זו אני שהתבגרתי מאז, או דיסני שהתעדנו והפכו יותר רגישים ופחות סוחטי רגש- אני נוטה לחשוב שמדובר בשילוב של השניים- אבל כאן האפקט היה שונה לגמרי. העצב לא היה תהומי, מייאש, חסר תקווה. רציתי לדעת מה קורה הלאה הרבה יותר משרציתי לזחול לתוך פינה חשוכה ולהיעלם. למעשה, בכלל לא רציתי להיעלם- לא לפני שאראה איך הסרט הזה נגמר. העיסוק בנושא היה מעודן ואלגנטי. המוות הוא חלק מהחיים- מאבדים, קמים וממשיכים הלאה. וגם כשאנחנו הולכים, משהו נשאר שם אחרינו.

מבחינה ויזואלית, דיסני תמיד היו אשפים והפיקסאריזציה של השנים האחרונות עשתה להם רק טוב. השלמות הדו-מימדית של שנים עברו הפכה מוחשית יותר, חיה יותר, מתפרצת מהמסך בלי משקפי תלת מימד.

אפילו הקלישאות לא רק שלא גרעו מהעלילה, אלא, להיפך, הוסיפו לה נופך מוכר ואהוב- משהו ביתי ונוח שלא דורש תחכום כדי לגרום לך להרגיש טוב. יש סיבה לכך שקלישאות הפכו לקלישאות. דבר הופך בסופו של דבר לנדוש מעצם היותו אוניברסלי מלכתחילה. אם רעיון, מוטיב או נושא לא היה עובד, לא היו משתמשים בו שוב ושוב עד שהוא הופך לקלישאה. אז נכון, עלילת הסרט שורצת קלישאות, הן מעולם הקומיקס והן מהמאגר הפרטי של אולפני דיסני. אבל באף שלב בסרט, מהמפגש הראשוני עם הוונדרקינד היתום, דרך הפרדוקס של הרובוט הרגיש ועד להתגבשות חבורת גיבורי העל שבה, כמו בחבילת טושים, לכל אחד גוון ותפקיד משלו ולאף אחד אין נסיון קודם בלחימה (טושים ידועים בפציפיזם שלהם. חוץ מהוורודים הבוהקים. עם אלה לא כדאי להתעסק), לא הרגשתי שהיוצרים חושבים שאני מטומטמת. משמע, השימוש בקלישאות נעשה נכון.

אין מה לעשות, העולם לא מומצא כל יום מחדש. כמו שכתב פעם איזה בלוגר אנונימי, אין חדש תחת השמש. הקלישאות הן מנת חלקו של כל יוצר. בני אדם לא השתנו הרבה מאז למדו ללכת זקופים. אז אם תשאלו אותי, אני מעדיפה את הקלישאות שלי כתובות טוב, מוגשות יפה, ומבוססות על קומיקס של מארוול.