במחילה מהעולם

ניסיתי לדחות את הקץ. לא אשקר, אני שונאת את העבודה שלי. היא לא משחררת, הכלבה. רק מתישה וגוזלת זמן איכות עם האנשים שאני אוהבת.
כך שהאיחור התחיל עוד מהבוקר. לא היה לי שום סיכוי. וכצפוי, שוב חזרתי הביתה מאוחר. לו רק הייתי עושה מאמץ לצאת בזמן מהבית- כלומר, קמתי בזמן ואפילו סיימתי בזמן עם חדר הכושר והמקלחת. אלא שמיד אחר כך נגמרו לי הסוללות וקפאתי מול המחשב עם קערת הדייסה הריקה, ובהיתי עד שיצא עשן. 

בכל מקרה, לו יצאתי בזמן בבוקר יכולתי להגיע למשרד בשעה סבירה. ולצאת הביתה בשעה סבירה. ולחזור בשעה סבירה. אבל עכשיו מאוחר. אני בקושי נמצאת בבית, ושונאת את העובדה הזאת לא פחות משאני שונאת את העבודה שלי.

גם אם יוני מעולם לא כעס על כמות הזמן הזעומה שאני מבלה בבית, אני כועסת על עצמי היטב גם בלי עזרה מבחוץ. אני אשה חזקה ועצמאית, ולא צריכה אף גבר כדי לתחזק את התיעוב העצמי שלי. ורק למקרה שהייתי צריכה עוד פוש קטן בכיוון, אני מגלה ששוב שכחתי את הכלים מארוחת הבוקר בכיור. איך אפשר לחיות איתי?

כתשובה למחשבותי העגומות, הוא קם לחבק אותי. אני, בתמורה, דורכת לו על אצבעות הרגלים. ומתנצלת. ומפילה את התיק. ומתנצלת שוב.

הבטן משמיעה קרקור נוזף. אני מתחילה לחטט במקרר וכמעט מפילה את הקופסה עם הפרגיות. מבקשת סליחה מהקופסה ואז שולחת מכתב התנצלות רשמי לשקית עם הנאשי, שהזזתי כדי לתפוס את הקופסה.

שוב לא נספיק לסיים לראות את הסרט מאתמול, אני חושבת, בעודי מנסה לדחוף את המעיל למדיח. מתנצלת בפני המדיח וזורקת את המעיל על הספה. או, ליתר דיוק על הז'קט מאתמול המוטל על חולצת הפלאנל ששוכבת פרקדן על הספה. אפנה את הערימה הזאת מחר, יחד עם ערימת הבגדים שלי בחדר השינה. וערימת הנעליים ליד הדלת. אולי באמת יש לי קצת יותר מדי מהן, אבל על זה, לשם שינוי, אני מסרבת להתנצל.

מבקשת סליחה משולחן הקפה, תוך שאני מקללת אותו, את אמא שלו ואת איקאה על כך שנתקל לי בבוהן. איפשהו באמצע תיאור איבריה המוצנעים של אמו של היבואן, אני נזכרת ששכחתי לכבות את הדוד. לוחשת התנצלות למתג ונכנסת להתקלח. הפרצוף במראה אפולוגטי להחריד. אבל לסטור למראה יהיה בלתי קונסטרוקטיבי בעליל.

בזמן שהותי במקלחת נשרפה התערובת חסרת הצורה שאני מכנה "ארוחת ערב." הבית מסריח מירקות שרופים והאוויר נמלא התנצלויות.

הוא מנסה שלא לנשום, אבל אומר שזה בסדר ומחבק אותי. אני מחבקת יותר חזק וכמעט שוברת לו את האף עם המצח שלי. ואז, כשהוא מפסיק להשמיע קולות כאב ומתחיל לצחוק, הכל פתאום נעשה פשוט ואפילו די נעים. וכשאני צוחקת איתו, קשה לי להתנצל בו זמנית.