!עברי, דבר עברית

לא ראינו את הסכנה המתקרבת עד שהיה מאוחר מדי. צל עצום פשט מעלינו ואנחנו, שתי ילדות קטנות נגד עולם של אויבים, נבלענו בכתם האפל שלו בשלמותנו, על סנדלינו הוורודים ומכנסי הטייץ הקצרצרים.

"בנות! מספרים לי ששוב דיברתן רוסית!" רועם קול הסמכות ממעל.

ממעמקי הצל, אני מעיפה מבט החוצה, אל החצר שטופת השמש, השוקקת שדים עולצים בדמות ילדים. מי מהם הלשין הפעם?

"אמרתי לכן שזה לא בא בחשבון," הפנים התפוחות מרחפות מעלינו בזעם, משליכות טיל אחר טיל מתוך הפה הפעור. "בארץ ישראל אנחנו מדברים עברית. כשאתן מדברות רוסית ילדים אחרים לא מבינים אתכן, וזה מעליב."

מעליב כמו, נגיד, כשמישהו קורא לך רוסיה מסריחה?

חברתי קוברת את מבטה בחול וממלמלת התנצלות. היא תמיד היתה ילדה מספיק טובה בשביל שתינו. אני רק בוהה בפנים הכעורות של הרשויות ומייחלת ליום שבו יהיה לי הכוח לרסק אותן לכדי עיסה אדמדמה דביקה.

הצל מתחיל להתרחק, בעלתו מסופקת מהגבורה שבה הכניעה זוג ילדות בנות חמש. הסדר הושב על כנו וילדי גן רותי יכולים להרגיש בטוחים ומוגנים מפני דברי הכישוף שלי. בטוחים ומוגנים. אני תוהה איך זה מרגיש.

עם שוך הסערה, אני שבה ופונה אל חברתי בשפה המוכרת מהבית. בשפה שבה לא מצווים עלי לאבד את זהותי, לא משפילים אותי. בשפה שבה למבוגרים בעולם שלי עוד אכפת ממני, בינתיים. בשפה שבה אני קוראת וכותבת שוטף כבר מגיל שנתיים, השפה שהיתה לי לעוגן ולמקלט בשלוש השנים האחרונות בעולם העוין שנסחפתי אליו בעל כורחי.

חברתי מסתכלת אלי במבט אטום ועונה לי בלשון הרודן: "רותי לא מרשה לדבר ברוסית."

עולמי קרס. בת בריתי האחרונה בגדה בי.

מיותר לציין שרותי הגננת ניצחה. באותו יום לא דיברתי עוד רוסית. באופן כללי העדפתי שלא לדבר.

הסיפור הישן הזה נשאר קבור בעומקי תודעתי זה למעלה מעשרים שנה. ואז, לפני שבוע, הוא שב ועלה ממעמקים, ואיתו גל כאב חד ופתאומי כמהלומת אגרוף. נפגשנו עם קבוצת מכרים לארוחת צהרים בהרצליה. מפה לשם, כרגיל, התגלגלה השיחה לענייני עבודה. אחת מהם, מורה במקצועה, סיפרה על הילדים הרוסים בבית הספר שלה בחולון. בכתה שבה היא מלמדת יש רוב מוחלט של ילדים דוברי רוסית. רובם ככולם מדברים רק רוסית בבית, הלכו לגן רוסי, ועד שהתחילו ללמוד בבית הספר כל היכרותם עם השפה העברית היתה שטחית ומקרית בלבד.

"זה לא יתכן," היא מתלוננת. "ילדים שחיים בישראל ולא יודעים מילה בעברית."

אזני מתחדדות קמעה. שלא ביודעין, היא פוסעת בנינוחות בשדה מוקשים רגשי. צעד אחד שגוי ו…

"אני לא מרשה להם לדבר רוסית בשיעור." בום.

במאמץ על אנושי אני נמנעת מלהפוך את השולחן עליה, על כל תכולתו. אחרי הכל, היא שוב בהריון. זה מצבן הטבעי של מורות בבית הספר היסודי, ובכל זאת. על אשה הרה לא משליכים רהיטים.

והיא לא רותי הגננת. הילדים האלה הם חזקים. הם רוב. עולמם לא חרב עליהם בכל פעם שמבקשים מהם, לכל הפחות לזמן השיעור, לדבר בשפה המקומית.

אני לא יודעת מה באמת מרגישים התלמידים שלה ובאיזו צורה היא מעודדת אותם לדבר בעברית. אני בקושי מכירה את הבחורה. אבל אני יודעת מה אני הרגשתי, ואני יודעת שכל מורה וגננת צריכה להיות מודעת להרגשה הזאת, לנזק שהיא יכולה לגרום. לגיהנום אליו מובילה הדרך הזו, הרצופה מעשים טובים. אני חייבת את זה לאלה שאינם רוב, לאלה שלא ייצגו את עצמם. לילדה הקטנה מלפני עשרים שנה.

סיפרתי לה את הסיפור שלי, בצירוף מספר אמירות תקיפות אך לא בלתי מנומסות. היא התגוננה, אמרה שהיא מדברת רק על זמן השיעור. שבהפסקה הילדים רשאים לדבר בכל שפה שיבחרו. סיפרה על הילד האומלל שאינו יודע רוסית, שהילדים האחרים צוחקים עליו בנוכחותו. עם זה אני יכולה להזדהות. מפוייסת, ניאותתי להסכים איתה ולו רק לגבי המקרה הספציפי הזה. ועל כך שכדאי לילדים ללמוד את שפת המדינה בה הם חיים. נפרדנו בשלום, ובהסכמה הדדית, לכל הפחות על פניו. אני לא יודעת מה היא באמת חשבה על ההתפרצות הקטנה שלי. ולמען האמת, גם לא ממש אכפת לי.

גם על התובנות שלה מהשיחה הזאת לא ידוע לי הרבה. ככל הנראה לא שיניתי את העולם בכמה מילים על כאב ילדותי מלפני עשרים שנה. אבל אולי, בכל זאת, אי שם ביקום מקביל, יש ילדה קטנה שעכשיו היא כבר לא לגמרי לבד במאבק על האני הייחודי שלה, שהוא מעבר לשפה או לשם או לקומץ זכרונות מארץ רחוקה. ילדה פרועת שיער במכנסונים קצרים שלא ממש יודעת איך להסביר ששפה אינה רק חופן הברות מכני אלא עולם שלם של דימויים, פיסות זכרון וחלקיקי אישיות- והנה עכשיו פתאום מישהו אמר את זה בשבילה. ואיני יכולה שלא לחוש גם קצת הנאה מכך שלשם שינוי, שמתי את הרשויות בעמדת התגוננות, ולו לרגע. וכל זאת, בעברית רהוטה ותקנית למהדרין מהמהדרין.