בבוקר שונאים, בערב מדירים

לנדות והשפיל את כל מי ששונה ממך זו מסורת ישראלית. גם להכניס את האף שלך למגירת התחתונים של זולתך, להעיר בלי בושה על כל פרט בחייו של אדם זר, להציע עצות מבלי שהתבקשת ולהשתין בקשת על הקונספט של "מרחב אישי", זו מסורת ישראלית. זו מסורת ישראלית לחגוג כך שכל העולם ישמע, כי איך אנשים בסביבה ידעו שאנחנו באמת שמחים אם מערכת ההגברה שלנו לא קרעה להם את עור התוף? הדבר הראשון שאנחנו דואגים לדחוף למוחות העדינים של צאצאינו הוא ששמחה פירושה רעש. בדרן טוב הוא אחד שכל הקניון שומע את הקול שלו, כך שלא ישאר אדם אחד במזבלת הקניות העמוסה שלא רוצה לירות בראש של יובל המבולבל. זה הכל משמחה, אנחנו עם חם. כל כל חם שהחלבונים במוח שלנו מתחילים להתפרק. חם כמו הגיהנום. חם כמו הלפידים הבוערים של המון מדיאבלי זועם.

זו מסורת ישראלית לדחוף את הדעות שלנו, המנהגים שלנו וכל מהות הקיום שלנו במורד גרונם של אחרים. זו מסורת ישראלית להכריז על המסורות שהגדרנו כישראליות ולהתגאות בכל מה שהחלטנו לתפוס ככזה, תוך רמיסת האלטרנטיבות. ולמקרה ששכחנו את זה עכשיו יש קמפיין שיזכיר לנו. כי גם קמפיינים דביליים הפכו למסורת ישראלית.

למקרה שלא מספיק רועש אצל הירקן בשכונה שלי, כי, זוכרים, אנחנו ישראלים, אנחנו לא צריכים לדבר- אנשים חמים באמת צועקים, ושתהיה גם מוזיקה מזרחית מחרישת אזניים ברקע שידעו שאנחנו שמחים- הקמפיין מזכיר לי ששוק בשישי בבוקר זו מסורת.

למקרה שלא הספיק לי סרחון הסיגריות בזמן הקניות, כי ישראלי אמיתי לא יזיז את התחת שלו מטר הצידה אלא יעמוד בפתח החנות וישתמש בריאות של זולתו כארובה, מזכירים לי שגם פרלמנט בשישי זו מסורת, אבל רק בצהריים, כי בשבת לא נדליק אש. אנחנו לא חיות.

אם חלילה נעלמה ממני העובדה שאין לי תחבורה ציבורית משעות אחר הצהריים בשישי, שמעל שליש מהאוכלוסיה מנהל את חייו באופן מוחלט על בסיס קומץ כתבים המכריז עלי כ"חמת מלא צואה, ופיה מלא דם", שאם ברצוני להתחתן בארץ עלי לעבור טקס משפיל של מכירה משמע הייתי פיסת בשר, ומסכת השפלות נוספת על-מנת להוכיח שלא זורמת חלילה בעורקי (וכמשתמע מכך, במה שכינו חז"ל בעדינות ה"פה" שלי) טיפת דם שאינו יהודי, כי נראה שמישהו פשוט לקח את הניסוח המקורי של חוקי נירנברג והכניס את המילה "לא" במקומות הנכונים, מרענן הקמפיין את זכרוני ומבהיר לי שלדחוק את רגליו של כל מי שאינו עושה קידוש בשישי בערב- גם זו מסורת.

"גויה! אסור לקטוף פרחים בשבת!" צעקה עלי ישראלית טובה מהכיתה שלי כשנתקלתי בה בזמן טיול בשכונה עם סבא, לפני עשרים שנה. אני לא זוכרת אם הסברתי לסבא מה הבהמה הצדקנית הקטנה רוצה, אבל בהחלט זוכרת כמה קיוויתי שלא תדבר על זה בבית הספר למחרת. אני זוכרת כמה פחדתי שחלילה מי מבני הכיתה יראה אותי נכנסת לחנות הרוסית, כי לך תסביר להם שאנחנו קונים שם רק סוכריות ולחם. בחזיר לא נגעתי מגיל שנתיים. רק אחרי גיל עשרים חזרתי לאכול שינקן בלי חשש.

מסורת ישראלית ידועה נוספת היא השקעה מינימלית במערכת החינוך. בעיקר בבתי הספר היסודיים. לכן כל המורות שזכיתי להתחנך אצלן בשנותי הרכות היו חביבות, צעירות, הריוניות, ובעלות אינטלגנציה רגשית של נעל עקב ממוצעת. אני לא יודעת מה בדיוק עבר בסוליה של הגברת שבידיה הופקדתי בכתה א', כשהיא הכריזה בפני כל הכתה שאכן, "מי שנולד בישראל הוא ישראלי ומי שנולד ברוסיה הוא רוסי" בלי להוסיף שום דבר נוסח "וכולנו בני אדם, ורצוי שנתנהג אחד לשני בהתאם."  אז עוד ניסיתי למלמל משהו על כך שאני יהודיה, אבל איפשהו בין שאגות הצחוק של הכיתה לגוש שנתקע לי בגרון, הקול שלי נעלם.

בחטיבה הסבירו לי שיש שני סוגים של רוסיות: רוסיות יפות, ורוסיות מכוערות. לאור ההערות המיניות הדוחות ששוגרו אל עבר הרוסיה היפה, שמחתי בחלקי בתור הרוסיה המכוערת. לצערי לא תמיד הייתי מספיק מכוערת כדי שיתעלמו מקיומי לחלוטין.

משהו כנראה ממש דפוק אצלי, כי משום מה לאט לאט למדתי להתגאות במדינה הקטנה הזאת שלי, ואפילו כמעט לאהוב אותה. מעין תסביך סטוקהולם שכזה. עד סוף התיכון כבר היה לי פחות דחוף לברוח. בטון של אדם מבוגר שמדבר אל ילד בן חמש הסברתי לחברות שלי שעם כל הכבוד לפנטזיות האינפנטיליות שלהן, אף אחד לא מצפה להן בשבדיה עם זר פרחים, דירה וקריירה. אין מה לעשות, זו פיסת הקרקע שלנו עלי אדמות. צפוף, לפעמים קצת מסריח, אבל בית זה בית.

התבגרתי, עזבתי את הפרובינציה הירושלמית. הכרתי סוגים שונים של ישראלים וגוונים שונים של הגדרה עצמית. הבנתי כמה רחבה היא הקשת של הישראליות- רחבה מספיק כדי שגם לי יהיה עליה מקום. התמקמתי בנוח בין אקדמאים חופשיים מדת, אנשים שאכפת להם מהמדינה שלהם אבל לא חשים צורך לדרוס אף אחד כדי להרגיש שייכים. אנשים שהולכים לקלפי, רוצים להשפיע, משלמים מיסים. ובוחרים שלא לעשות קידוש.

והנה עכשיו הן חוזרות ומזדחלות ממאורותיהן, אותן בהמות צדקניות מהילדות העלובה שלי, ואומרות לי שוב איך להגדיר את עצמי. נציגים של אותה חבורת ניאנדרטלים, במסווה של ניסיון "לקרב לבבות בתוך החברה הישראלית," באים ואומרים לי איך להיות ישראלית. וזאת, כשכבר חשבתי שכוכבית גיור היה השפל הערכי האולטימטיבי. ובכן, הפעם יש לי תשובה עבורם. לידיעתכם, אני עוכרת ישראל שלא רק שאינה חובבת כדורגל, לא מעשנת, ומדליקה נרות רק על מזבחה של אשתורת, אלא אף את המיסים שלה משלמת בלא הנאה יתירה. ואני ישראלית.

  

To Humanity, With Love

If there's absolutely nothing wrong with you, nothing about you that's fucked up, scarred, broken, it can mean only one thing. There's not a single particle of organic matter in your psyche that ever could go bad. Nothing even bacteria would stoop to munch on. You have a pile of non-degradable waste for a brain and a Twinkie for a heart. 
You've never needed Xanax because you're too dumb to worry about anything. You've never taken any Prozac because the only thing you've ever been obsessed with is some toothless ugly dwarf who happens to have half your DNA, which in your opinion entitles it to the adoration of the whole wide world and turns the copious amounts of excrement it produces into pure gold. You've never gone to see a shrink because you're perfectly content sharing all the minutea of your excruciatingly boring existence with your friends for free. You're too busy telling yourself how happy you are to ever have experienced such nonsense as anxiety or discontent.You get high on sunshine, family vacations and motivational aphorisms.
You're a shapeless blob of carefree joy. Everything about you is loud, cheerful and trite. The highlights of your day are the loud, cheerful and trite remarks of your cretinous offspring and the equally loud, cheerful and trite remarks of your cultural heroes. And maybe, if you're lucky, some cheesy rom-com. Just the way you like it: loud, cheerful and trite.   

And I Shall Name This Puppy "Hairball"

מוות עם בייקון בצד, אקסטרה קריספי

(או- פפרל משלימה פערים בהשכלה)

אני טיפוס חרדתי. תמיד הייתי חרדתית ובשנים האחרונות אפילו אובחנתי ככזאת. לכן, סדרות כמו 'מתים במשרה חלקית,' ששולחות אצבע משולשת לאיום הגדול מכל- המוות- הן עבורי הנחמה האולטימטיבית. עזבו אתכם ממרק עוף, שמיכות פוך וזנקס. תנו לי ארבעים דקות של אסקפיזם תרפויטי ומלוא המזרק הומור שחור, ואני מוכנה לעבור עוד יום בלי להתכרבל מתחת למיטה בתנוחה עוברית ולייבב עד שיגיעו האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים.

מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי בצלו של הפחד- פחד ממוות, פחד מאובדן, פחד מבדידות. כשהייתי קטנה, כמו הרבה ילדים, לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שיום אחד אני אחדל להתקיים, שהעולם ימשיך להסתובב בלעדי כאילו כלום לא קרה. העולם גדול ואדיש. למי אכפת אם תהיה בו ילדה אחת פחות? שלא כמו ילדים אחרים, צפיתי את מותי כל יום מחדש. היו ימים שהחרדה מהמוות הייתה מתחלפת באבל, ייאוש שלא ניתן להביע במילים. בימים האלה לא פחדתי למות, פשוט ידעתי שחיי נגמרו.

בהיעדר דרך אחרת להתמודד עם פקעת החרדות הקטנה, היו הורי ממלאים את ראשי בתירוצים, הבטחות, סיפורים על תחיית המתים והסחות דעת למינהן. "אבל את עוד ילדה קטנה, את תחיי עוד הרבה מאד… היי, תראי, סנאי!"

האמנתי להם. אחרי הכל, מבוגרים יודעים דברים, בעיקר אם הם ההורים שלי. ובעיקר כי רציתי להאמין. ההבטחות שלהם היו גלגל ההצלה היחיד שלי במערבולת של חוסר ודאות. היום, כאדם בוגר פחות או יותר, אני כבר לא ממש סומכת על אמא שלי בכל הנוגע לענייני תאולוגיה וקצת מתקשה לקבל את האפשרות של חיים אחרי המוות. נכון, אולי אף אחד לא חזר כי ממש טוב שם. אבל יותר סביר להניח שהאור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת ותו לא.

עם זאת, לא להאמין לאמא שלך זה דבר אחד. לא להאמין למנדי פטינקין זה דבר אחר לגמרי. אם מנדי אומר לי שהמוות הוא לא הסוף, אני סומכת עליו בעיניים עצומות. ולא רק כי לא מתעסקים עם איניגו מונטויה, או כי הבן שלו היה בגן יחד עם בן זוגי. כשמנדי אומר לך משהו, אתה פשוט מקשיב, בלי לשאול יותר מדי שאלות. העיניים היהודיות המהורהרות האלה שעומקן נחצב על פני אלפיים שנות גלות, עם המבט החום החודר מתחת לגבות המרשימות- עיניים כאלה לא משקרות.   

והנה האיש המדהים הזה, שקצת מזכיר לי את סבא שלי, בא ואומר לי שלא רק שיש המשך אחרי הכתוביות, אלא שהוא טוב יותר מסצינות הפוסט-קרדיטס של מארוול. ואם התמזל מזלך, (או להיפך- תלוי איך מסתכלים על זה),  במקום לעבור הלאה אתה עשוי להצטרף לחבורה של מלאכי מוות חביבים, אנושיים ודפוקים בדיוק במינון הנכון, כל אחד בדרכו שלו. אפילו מקום המפגש שלהם מושלם- דיינר ביתי ומזמין בשיקגו. ממש מרגישים את ריח הוופל והקפה דרך המסך.

מנת הוופל של 'מתים במשרה חלקית' עשירה בשנינות ממולחת ורגישות פריכה בדיוק כמו 'עמוק באדמה', רק פחות מדכאת, ושלא כמו 'החיים על פי נד,' אין בה כמויות סירופ מייפל שמצריכות עירוי אינסולין צמוד. עכשיו נותר לי רק לתהות מה יהיה עלי כשכל זה ייגמר. אחרי הכל, יש רק שתי עונות.

שישה גיבורים ומיקי מאוס

אם הדמויות נראות קצת מושלמות מדי, הרחובות קצת נקיים מדי, הצבעים קצת בוהקים מדי, כל מה שלא מתפוצץ ברגע זה נראה כמו קישוטי סוכר, ולגיבור הראשי חסר הורה או שניים, אתם כנראה נמצאים בסרט של דיסני. או בטריפ ממש רע. למען הסר ספק הוסיפו סיידקיק בדמות טמבל מגודל וטוב לב שהיה גורם לאיוואן האיום להזיל דמעה ולקפקא להתגלגל על הרצפה בצחוק חסר שליטה של פעוט שפוצץ בלון. ואנדרדוג עם סיפור הצלחה מפעים. ואיזו דמות נשית שצריך להציל מגורל אכזר. רצוי נסיכה, אבל לא חובה- אנחנו חיים בעידן של שוויון הזדמנויות, פריצת גבולות וצדק לכל. או משהו.

אבל נניח לרגע שאנחנו לא עושים סמים או הוזים בקלישאות. אם בתור טריפ 'שישה גיבורים' היה יכול להיות די גרוע, הרי שבתור סרט אנימציה הוא דווקא טוב. טוב מאד אפילו. ולא רק כי בדיסני, כמו בדיסני, כל טייק הוא אורגזמה לעיניים. וגם לא כי הרובוט הרך והשמנמן הוא באמת ובתמים חמוד עד כדי דמנציה, אם כי אין ספק שזה מוסיף. החמידות, לא הדמנציה.

משהו בשילוב בין קומיקס מארוול לאגדת דיסני פשוט עובד. הקסם הססגוני של ענקי האנימציה יושב בשלמות נונשלנטית על גופה החטוב של עלילת גיבורי העל הקלאסית. הדמויות אמינות ומעוררות הזדהות, הדיאלוגים טבעיים וקולחים ומנגנוני ההומור משומנים היטב. הקוורקיות של מארוול והסלפסטיק הישן והטוב של דיסני יוצרים יחד שלם שגדול מסכום חלקיו. אתה לא מגחך בעידון, או מחייך כתפיחת שכם לכותב על הרפרנס השנון. אתה צוחק כמו שצחקת כשהיית בן חמש, כשעוד לא ידעת מה זה משכנתא.

גם האספקט הטראגי של העלילה, העיסוק בהתמודדות עם מוות ואבדן, בנוי נפלא. כשהייתי ילדה שנאתי בכל מעודי את סצנות המוות בסרטי דיסני. הן שחקו טוב מדי על הפחדים הילדותיים שלי, פגעו בנקודות הכואבות ביותר בלבי הצעיר. את 'במבי' סרבתי להמשיך לראות ברגע שגיליתי שאמו תמות, ומותו של מופאסה הכניס אותי לדכאון משתק, כך שבכל פעם שחזרתי וראיתי את 'מלך האריות,' איבדתי קצת מרצוני לחיות.

אני לא יודעת אם זו אני שהתבגרתי מאז, או דיסני שהתעדנו והפכו יותר רגישים ופחות סוחטי רגש- אני נוטה לחשוב שמדובר בשילוב של השניים- אבל כאן האפקט היה שונה לגמרי. העצב לא היה תהומי, מייאש, חסר תקווה. רציתי לדעת מה קורה הלאה הרבה יותר משרציתי לזחול לתוך פינה חשוכה ולהיעלם. למעשה, בכלל לא רציתי להיעלם- לא לפני שאראה איך הסרט הזה נגמר. העיסוק בנושא היה מעודן ואלגנטי. המוות הוא חלק מהחיים- מאבדים, קמים וממשיכים הלאה. וגם כשאנחנו הולכים, משהו נשאר שם אחרינו.

מבחינה ויזואלית, דיסני תמיד היו אשפים והפיקסאריזציה של השנים האחרונות עשתה להם רק טוב. השלמות הדו-מימדית של שנים עברו הפכה מוחשית יותר, חיה יותר, מתפרצת מהמסך בלי משקפי תלת מימד.

אפילו הקלישאות לא רק שלא גרעו מהעלילה, אלא, להיפך, הוסיפו לה נופך מוכר ואהוב- משהו ביתי ונוח שלא דורש תחכום כדי לגרום לך להרגיש טוב. יש סיבה לכך שקלישאות הפכו לקלישאות. דבר הופך בסופו של דבר לנדוש מעצם היותו אוניברסלי מלכתחילה. אם רעיון, מוטיב או נושא לא היה עובד, לא היו משתמשים בו שוב ושוב עד שהוא הופך לקלישאה. אז נכון, עלילת הסרט שורצת קלישאות, הן מעולם הקומיקס והן מהמאגר הפרטי של אולפני דיסני. אבל באף שלב בסרט, מהמפגש הראשוני עם הוונדרקינד היתום, דרך הפרדוקס של הרובוט הרגיש ועד להתגבשות חבורת גיבורי העל שבה, כמו בחבילת טושים, לכל אחד גוון ותפקיד משלו ולאף אחד אין נסיון קודם בלחימה (טושים ידועים בפציפיזם שלהם. חוץ מהוורודים הבוהקים. עם אלה לא כדאי להתעסק), לא הרגשתי שהיוצרים חושבים שאני מטומטמת. משמע, השימוש בקלישאות נעשה נכון.

אין מה לעשות, העולם לא מומצא כל יום מחדש. כמו שכתב פעם איזה בלוגר אנונימי, אין חדש תחת השמש. הקלישאות הן מנת חלקו של כל יוצר. בני אדם לא השתנו הרבה מאז למדו ללכת זקופים. אז אם תשאלו אותי, אני מעדיפה את הקלישאות שלי כתובות טוב, מוגשות יפה, ומבוססות על קומיקס של מארוול.

You're My Blood Type

לא כמו בסאות'פארק

צאו לטייל ביפו, הם אמרו. תחוו את חיי הלילה, הם אמרו. אז הם אמרו. הם גם אמרו לחזור תוך חצי שעה עם כתבה. ומשהו על משלחת חילוץ שתישלח לאתר את המאחרים. לרוב אין לי הרבה כבוד אל אותם "הם", אבל כש"הם" זה רענן שקד ועומר ברק, אני מתקשה להגיד לא. אז יצאתי לסקר את חיי הלילה של יפו, וגיליתי שביפו, בלילה, חשוך. ולא מאד נעים בסמטאות. נסתי כל עוד נפשי בי לעבר הרחוב הראשי, והתוצאה לפניכם.  

אני מושכת בכתפי "החלטתי להכנס להעיף מבט...סתם, נראה לי מעניין."

"אין לך מושג עד כמה," מחייך אלי השומר בכניסה בעודו מחטט בתיק הגב החבוט שלי. אני משתדלת שלא לחשוב עד כמה דבריו מזכירים לי את המילים האחרונות ששומע גיבור סרט המתח הממוצע רגע לפני כניסתו למרתף העינויים. אני מחייכת חזרה בביישנות הססנית אוטנטית להפליא. אני קליבר תיאטרלי כשמוטל עלי לשחק את עצמי.

קודם לכן, כשהאצתי צעדי לעבר הבנין הגדול והמואר, הבנין המזמין ביותר בחלק הזה של שדרות ירושלים, ליטשתי במוחי את סיפור הכיסוי שלי. יש לי פגישה באזור, שיננתי הלוך וחזור כאילו היו חיי תלויים בכך. הקדמתי קצת, אבל אין לי הרבה זמן. אני כאן מתוך התעניינות כנה ורצון להבין. פרטיזן מן המנין לא היה עושה עבודה טובה יותר.

עד לא מזמן לא ידעתי אפילו שבאמצע יפו עומד לו מרכז סיינטולוגיה מפואר. והנה הוא ניצב שם עצום ומרשים כמו בסרט הוליוודי, מלכודת סקרנים בוהקת של אבן וזכוכית. את החזית הצחורה מעטרת המילה הבודדת "סיינטולוגיה" באותיות כסופות בשלוש שפות. כשראיתי את הבנין בפעם הראשונה, לפני מספר שבועות, החלטתי שאני מוכרחה להיכנס פנימה יום אחד. זה הפך למעין מבחן תעוזה ילדותי מטופש, קצת כמו להקיש בדלת של בו רדלי.  

בפנים תמימות של נער מקהלה ירא שמים, ההבעה הנפוצה ביותר ברפרטואר שלי, אני מתקדמת לעבר האור הבוהק של וטרינות הזכוכית, מתמוגגת בליבי על השלמות הסימבולית של הסיטואציה. הלך תועה שלפתע ראה את האור. תחילתם הנדושה של אינספור סיפורי שיעבוד טראגיים.

בעודי בוחנת את מבחר כתבי רון האברד בחלון הראווה, אני מתלבטת אם להגיד משהו על הערצתי כביכול לטום קרוז. החלטתי שלא להסתכן. אחרי ככלות הכל, מנין לי לדעת אם לא נפלה לאחרונה קרנו בקרב חברי הקהילה הסיינטולוגית. מיותר לציין שויתרתי עוד קודם לכן על האפשרות להזכיר את העובדה שאת מיטב ההיכרות שלי עם הסיינטולוגיה עשיתי דרך פרק של סאות'פארק.

כבר יש לי שם בדוי בקנה, הסבר אמין להימצאותי במקום ומלוא המחסנית עיני כלבלב עצובות הישר מבין דפיו של דיקנס. עכשיו רק נותר להמתין להזמנה להכנס פנימה. לא הייתי צריכה לחכות הרבה. אני לא יודעת מי נפל בפח של מי, אבל בטרם אספיק להגיד "דיאנטיקה" מציע לי השומר החביב לבוא להתרשם מבפנים. "מה, מותר?" אני שואלת בקול רוטט של אוליבר טוויסט.

מיד לאחר הבידוק הבטחוני ניגש אלי בחור מצוחצח למשעי בצווארון גולף שחור וחיוך מהוקצע של איש מכירות ממולח. "בואי אחרי בבקשה."

פוסע לפני על רצפת השיש המבריקה הוא שואל, מעבר לכתפו, "יצא לך לשמוע על סיינטולוגיה?"

"כן, בטח." אני עונה בצייתנות, נצמדת לתסריט. "אבל לא כל מה ששומעים מהתקשורת אמין. מעדיפה לשמוע ממך."

הוא מרוצה מהתשובה וחיוכו מתרחב מעט. "ובצדק. בואי, שבי כאן." הוא מצביע על כורסה נוחה מול מסך מבריק שלא היה מבייש את מיטב קלאסיקות המדע הבדיוני. "עוד מעט ייגשו אליך להדריך אותך. בינתיים, תוכלי לראות סרט קצר על מייסד הסיינטולוגיה, רון האברד."

על המסך מופיע תצלום ישן במונוכרום של ילדון חביב בן שש או שבע בחליפת מלח. לצלילי מוזיקה דרמטית, מתחלפת התמונה בתמונה אחרת, שם הילד כבר בן שלוש עשרה, במדי צופים. אחד אחד, מונה הקריין את הישגיו של האברד ומעלותיו, מילדותו בחיק הטבע של מונטנה, דרך מסעותיו למזרח, שירותו הצבאי בימי מלחמת העולם השניה ומחקריו בתחום הפיזיקה והפסיכולוגיה. אפילו התחלתי לחבב קצת את איש האשכולות החביב הזה, עם הפה הרחב המצחיק והגבות הבהירות העבותות. נשמע די משכנע כל הסיפור.

הסרטון נגמר ואני מוכנה ומזומנה להדרכה שלי. לדאבוני, עד שניגשת אלי המדריכה, אני כבר צריכה ללכת. אך לא בטרם אספיק להתרשם מחליפת העסקים הכחולה הסולידית שלה ומהשיניים הלבנות שהיא חושפת במיטב המקצועיות. היא מזמינה אותי לחזור בכל זמן שארצה, בלי להראות אף לא קמצוץ אכזבה או עלבון מעזיבתי החפוזה.

אני מודה לה מקרב לב, ועד מהרה אני שוב ברחוב החשוך, נושמת ברווחת הקלה. יאמרו מה שיאמרו על חיי הלילה של יפו, אקשן לא חסר כאן.

Attack of the Stainless Steel Undead

There's a middle aged lady who lives in my neighborhood, whom I see every other morning at the bus stop. I remember her because she always carries this stainless steel travel coffee mug. I may have a bad memory for human faces (why bother), but I do remember coffee. Mmm... coffee...
*Shakes head back into focus*
So, anyway, this morning I saw where she comes from. Eew! Not in this sense, you sick fucks! I mean where she comes from to the bus stop every morning. Imagine my surprise when I saw Stainless Steel Coffee Mug shambling down the narrow path leading out of the cemetery. 
Seeing as Coffee Mug doesn't seem to mind the sunlight (no spontaneous combustion, no smoke, hell- not even a single glitter from the lady), and is by no means blurry or amorphous, it would be madness to categorize her as a vampire or a ghost. The conclusion is inevitable: Stainless Steel is a zombie.
I also know exactly what keeps her so calm and non-violent. I must admit the cunning hag almost had me fooled. What, with her clean clothes and relaxed postured she could well pass for an average mortal. Was I born yesterday, I would have surely fallen for this trick. But one does not roam the earth for nearly three decades only to remain a babe in the woods. I know my boogiemen alright. 
No doubt, there is more to Coffee Mug's mug than just coffee. The Undead bitch laced her morning Joe with some sort of mild tranquilizer. A zombie Ritalin of sorts. Who needs to eat brains when you can have your own brain eaten, instead? 
As for the lack of smell, I've been suffering from a stuffy nose for the last week or so. Counting my blessings, I watch Stainless climb the bus with me, her rotting eyes well hidden behind a pair of dark glasses. I give her a knowing look as she passes by. Drugged or not, you can't fool me. I'll be watching you, Stainless, I say with my eyes. Her face remains a sealed, expressionless mask. Literally, as far as I know.
I shall continue my observations tomorrow morning. Perhaps I can even obtain a drop or two from her mug for future testing. 
Meanwhile, I've found out that 100 jars of brains disappeared from the University of Texas (for real real, not for play play. It's in the news and all. They came up with some half-assed explanation, but I know better). 
Looks like it's spreading faster than I expected. Should have asked more questions at Max Brooks' panel during Comic Con. Maybe I'll email him later today. Hope it's not too late.

במחילה מהעולם

ניסיתי לדחות את הקץ. לא אשקר, אני שונאת את העבודה שלי. היא לא משחררת, הכלבה. רק מתישה וגוזלת זמן איכות עם האנשים שאני אוהבת.
כך שהאיחור התחיל עוד מהבוקר. לא היה לי שום סיכוי. וכצפוי, שוב חזרתי הביתה מאוחר. לו רק הייתי עושה מאמץ לצאת בזמן מהבית- כלומר, קמתי בזמן ואפילו סיימתי בזמן עם חדר הכושר והמקלחת. אלא שמיד אחר כך נגמרו לי הסוללות וקפאתי מול המחשב עם קערת הדייסה הריקה, ובהיתי עד שיצא עשן. 

בכל מקרה, לו יצאתי בזמן בבוקר יכולתי להגיע למשרד בשעה סבירה. ולצאת הביתה בשעה סבירה. ולחזור בשעה סבירה. אבל עכשיו מאוחר. אני בקושי נמצאת בבית, ושונאת את העובדה הזאת לא פחות משאני שונאת את העבודה שלי.

גם אם יוני מעולם לא כעס על כמות הזמן הזעומה שאני מבלה בבית, אני כועסת על עצמי היטב גם בלי עזרה מבחוץ. אני אשה חזקה ועצמאית, ולא צריכה אף גבר כדי לתחזק את התיעוב העצמי שלי. ורק למקרה שהייתי צריכה עוד פוש קטן בכיוון, אני מגלה ששוב שכחתי את הכלים מארוחת הבוקר בכיור. איך אפשר לחיות איתי?

כתשובה למחשבותי העגומות, הוא קם לחבק אותי. אני, בתמורה, דורכת לו על אצבעות הרגלים. ומתנצלת. ומפילה את התיק. ומתנצלת שוב.

הבטן משמיעה קרקור נוזף. אני מתחילה לחטט במקרר וכמעט מפילה את הקופסה עם הפרגיות. מבקשת סליחה מהקופסה ואז שולחת מכתב התנצלות רשמי לשקית עם הנאשי, שהזזתי כדי לתפוס את הקופסה.

שוב לא נספיק לסיים לראות את הסרט מאתמול, אני חושבת, בעודי מנסה לדחוף את המעיל למדיח. מתנצלת בפני המדיח וזורקת את המעיל על הספה. או, ליתר דיוק על הז'קט מאתמול המוטל על חולצת הפלאנל ששוכבת פרקדן על הספה. אפנה את הערימה הזאת מחר, יחד עם ערימת הבגדים שלי בחדר השינה. וערימת הנעליים ליד הדלת. אולי באמת יש לי קצת יותר מדי מהן, אבל על זה, לשם שינוי, אני מסרבת להתנצל.

מבקשת סליחה משולחן הקפה, תוך שאני מקללת אותו, את אמא שלו ואת איקאה על כך שנתקל לי בבוהן. איפשהו באמצע תיאור איבריה המוצנעים של אמו של היבואן, אני נזכרת ששכחתי לכבות את הדוד. לוחשת התנצלות למתג ונכנסת להתקלח. הפרצוף במראה אפולוגטי להחריד. אבל לסטור למראה יהיה בלתי קונסטרוקטיבי בעליל.

בזמן שהותי במקלחת נשרפה התערובת חסרת הצורה שאני מכנה "ארוחת ערב." הבית מסריח מירקות שרופים והאוויר נמלא התנצלויות.

הוא מנסה שלא לנשום, אבל אומר שזה בסדר ומחבק אותי. אני מחבקת יותר חזק וכמעט שוברת לו את האף עם המצח שלי. ואז, כשהוא מפסיק להשמיע קולות כאב ומתחיל לצחוק, הכל פתאום נעשה פשוט ואפילו די נעים. וכשאני צוחקת איתו, קשה לי להתנצל בו זמנית.