הרסיס- סיפור

עברה עוד שנה, וגם הפעם הסיפור שלי לא זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. זה נותן לי עוד סיפור לפרסם כאן, ומדרבן אותי להמשיך לנסות גם בשנה הבאה.

רקע קצרצר לסיפור:

לפני כחצי שנה חיכיתי בתור לבדיקות דם, ובמקרה הייתי עדה לשיחה בין גבר קשיש לבין אשה דתיה בגיל העמידה. הפרטים שחלק מסיפור חייו, והרצון שהביע לכתוב אותם יום אחד, עוררו את השראתי. הדימיון שלי השלים את החסר, וכך נוצרה מעין מחווה צנועה לקשיש אלמוני שטרם כתב את זכרונותיו בעצמו, וספק אם יכתוב אותם אי פעם.

הרסיס

"מספיק, ילד! שמעת מספיק על המלחמה הארורה!" שאג האב.

לרוב היה אדם שקט ומסוגר, והמעיט להרים את קולו. ויטק הקטן קפא על מקומו באימה. הוא לא הבין מה עשה שהכעיס כל כך את אביו. רגע אחד היה מבטו מרוחק ומהורהר, ודיבורו איטי ועצוב. הוא סיפר איך ישבו בבוץ הוא וליאופולד וטוראי מינקייביץ' הקטן והקשיבו ברעד לשריקות הפגזים. רגע אחר כך, כשוויטק שאל איך נשמעת שריקת פגז, ואיך הצליחו החיילים להינצל, האב צמצם לפתע את עיניו בכאב, ופניו התעוותו למסיכת זעם נוראית.

ויטק אהב את סיפורי המלחמה של אבא. הוא הרגיש שותף למעשי הגבורה של הליגיון הפולני של פילסודסקי, ובסתר ליבו הצטער על אובדן המורשת המפוארת של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הרעיון של חיים באימפריה נשמע לו קסום ואגדי. אבא הסביר לו שגליציה הייתה רק שטח כבוש של האימפריה, תחת שלטון זר, אבל הוא לא השתכנע. הוא גם קצת הצטער שכבר אין מלחמה, ושלא יוכל להיות גיבור כמו אבא.

אבל עכשיו, הוא לא מרגיש גיבור בכלל. הוא מרגיש עלוב ומבוהל ונתעב. הוא מנסה להתכווץ לתוך עצמו, כמו הקיפוד הקטן שמצא ביער. בדיוק כמו הקיפוד, הוא מצטמק לכדור זעיר, אלא שהקוצים שלו פונים כולם פנימה.

אמא מופיעה בפתח חדר האורחים הזעיר שלהם, וגופה העצום ממלא את כל חלל הדלת. קולה מהדהד ברחבי הדירה עד שויטק כמעט רואה את הקירות רועדים מתחת לטפט הפרחוני הדהוי. כמה היה רוצה גם הוא, כמו הקירות, להסתתר תחת גן הורדים המצויר.

"רוברט! מה קרה, רוברט?! אתה לא יודע שאסור לך להתרגש ככה?!" עיני הדג הפעורות מנסות לברוח מבין קפלי הבשר האדום והתפוח של פניה. העיניים נעצרות על ויטק, יורות חצי זעם של אש אפורה וקרה. ויטק מנסה להתמזער ולהבלע בין כריות הספה, אבל לובן פניו מסגיר אותו על רקע הקטיפה הירוקה הכהה.

"ספחת קטנה!" היא מטיחה לעבר כתם החיוורון הקטן בין הכריות. "מה עשית?! מה עשית הפעם, חתיכת טינופת חסרת תועלת?! אתה מנסה להרוג את אבא שלך? אתה לא יודע שיש לו לב חלש?! לא תהיה מרוצה עד שתהרוג את שנינו! אתה חושב שאז יהיה לך טוב? שמישהו אחר ירצה אותך?!" עם כל מילה היא מתקרבת עוד צעד לעבר הספה. היא תופסת את ויטק בזרועו ומטלטלת אותו לקצב דברי הזעם שלה.

"הכל בסדר, סוניה, עזבי את הילד! הלב שלי בסדר!" אך ידו של האב כבר לופתת את חזהו בתנועה מוכנית, והוא מתנשף בכבדות.

בטרם יבין מה קרה, ויטק נוחת על השטיח, לחיו השמאלית בוערת כאילו נחת בשיח סרפד.

"לא בפנים! שלא תעזי להרביץ לו בפנים! בפנים מרביצים רק לגנב עלוב!"

"הוא יותר גרוע מגנב!" רגלי האם רוקעות בחימה ואגרופיה מתנופפים, מוכנים לנחות. "הוא גונב את החיים שלך! את החיים של שנינו! הוא רוצח."

אבא מת כשויטק היה בן 10. הוא ידע שרצח אותו גם בלי שיגידו לו במפורש, אבל אמא בכל זאת הקפידה להזכיר לו. יום יום היתה פורשת בפניו את מלוא המפלצתיות של מעשיו. אפילו לולא רסיס המתכת של אבא, הרסיס שהרופאים פחדו להוציא מליבו בזמן המלחמה, ושלויטק אסור היה לדבר עליו, אפילו לולא הלב החולה של אבא שיום אחד לא עמד עוד בלחץ, היה ויטק הורג אותו יום אחד. אמא אמרה לו שזה טבעו הנחשי, כפוי הטובה. כשפניה האדומות גוהרות מעליו, כמעט נוגעות בפניו שלו, הייתה לוחשת בין שיניים חשוקות: "אולי בכלל לא היה שום רסיס. אולי אתה היית הרסיס, גם בלב החולה של אבא וגם בלב שלי."

אחרי ההלוויה, הסתגרה אמא בחדר השינה שלה ולא יצאה עד הערב. כל היום מילאו זעקות השבר שלה את הדירה. חסרות מילים, התדפקו געיות היאוש הפראיות על הדלת הסגורה, מאיימות לפרוץ החוצה. מכורבל בפינה בין הספות, ויטק לא הסיר את עיניו מדלת העץ המתקלפת. תשוש ומבוהל מכדי לבכות הוא בהה בדלת כמהופנט, לופט את ברכיו בכפות ידיים קטנות וקרות. הוא לא התכוון. הוא לא רצה להרוג את אבא. הוא חייב להסביר לאמא, אבל שום כח בעולם לא יניע אותו להתקרב לדלת האימים, הכורעת תחת עוצמת הייבבות.

עד יום מותה, לא אזר אומץ להסביר לה, ואולי לכן לא סלחה לו עד יומה האחרון. אולי לו רק היה מדבר… לו למד לא לגמגם כל פעם שדיבר אליה, אולי אז לא היתה סותרת לו בכל פעם שניסה. אולי אז היה מצליח להתנצל, להגיד שתמיד השתדל לעשות מה שאמרו לו, שלא רצה שאבא ימות…

רק לקראת הסוף, כשכבר בקושי הזיזה את עפעפיה הדקיקים, כבתה אחרית הכעס בעיניה, והיא לחשה לו מבין הצינורות: "אני סולחת, ויטק. סלחתי."

"לפעמים אני רוצה לכתוב את כל זה. על הכל. על הילדות שלי… על אמא…" הוא מתוודא בפני עליזה, העובדת הסוציאלית. השניים מחכים לברטה בחדר ההמתנה הצפוף של קופת החולים. עם הזמן, נעשו הבדיקות של ברטה תכופות יותר, והדרך אל המעבדה ארוכה וקשה יותר.

"אז תכתוב!" פוסקת עליזה. "תכתוב כל מה שאתה זוכר. זה יתן לך משהו לעשות. כשתהיה עסוק יותר, גם תרגיש יותר טוב."

"כן…" נאנח ויטק. "משהו לעשות… לא נשאר לי עוד הרבה זמן. אולי זה יעזור לי להעביר אותו. עוד מעט, סופסוף… עוד מעט כל זה יגמר…"

"לא, ויתולד! אסור לדבר ככה! החיים הם מתנה. מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. אנחנו צריכים להגיד ברוך השם על כל רגע."

לראשונה מזה זמן רב, חיוך קל מרקד על שפתיו היבשות. צחקוקו המריר נבלע בשיעול, אך השעשוע שלו אמיתי, גם אם הוא נטול שמחה.

כשנשימתו שבה אליו, החיוך נמחה כלא היה.

"ומי ירצה בכלל לקרוא את זה? ילדים אין לי…"

הוא חושב על הבן של ברטה, רואה חשבון בגיל המעבר עם עיניים קטנות וחשדניות וכתפי מתאגרף רחבות. על אשתו הצנומה והצייצנית, המורה ליוגה, ושני הבנים שלהם, שכבר לא ידע להבחין ביניהם, למרות הפרש הגילאים בין השניים (שלוש שנים? ארבע שנים? כמה מהר טס הזמן, כמה מעורפל הכל נעשה עם השנים…) ענת, בתה הצעירה של ברטה, גרושה, חמת מזג, ושיניה צהבהבות מניקוטין. ויטק למד לשמור מרחק מכל החבורה, ונראה שכולם היו מרוצים מהסידור.

ואיפה מתחילים לכתוב דבר כזה? איך כותבים חיים שלמים?

החודשים הראשונים בלי אבא היו קשים. אמא הייתה יוצאת לעבודה במפעל לפני עלות השחר. היא הייתה מעירה את ויטק ושולחת אותו להסיק את התנור. לפעמים היו ידיו רועדות כל כך מקור ועייפות שבקושי הצליח לאחוז בגפרור. תמיד פחד עד מוות לשבור את הגפרור, ותמיד היה שובר אותו בניסיון הראשון. כשהגפרור החמישי או השישי היה ניצת לשבריר שניה, נופל וכבה, הייתה אמא מגיעה למטבח בריצה. היא הייתה הודפת אותו אל הרצפה ומסיקה את התנור בעצמה, ואחר מפליאה בויטק את מכותיה על הגפרורים השבורים ועל הזמן המבוזבז.

הוא הפסיק ללכת לבית הספר כשאמא החליטה שהגיע הזמן שיעזור בפרנסה. "אחת עשרה שנים היית אוכל חינם, עלוקה. די. מהיום, תעבוד גם אתה. גם ככה לא יצא ממך כלום, לפחות תראה שמשתלם להחזיק אותך. שלא סתם עבדתי בשבילך שנים כמו חמור גרם!"

הוא התחיל לעבוד בשביל שלמה גולדשטיין החנווני. השכם בבוקר, היה מגיע לחנות, מנקה את הרצפה במטאטא הזרדים, עוזר לפרוק את הסחורה הטריה, וממרק את המדפים. גולדשטיין טוב המזג ואדום הפנים חיבב את העובד החרוץ. משועשע משיערו הפרוע של הילד, המקפץ לכל הכיוונים למרות כל מאמצי המברשת, היה מכנה אותו "ביסל שטעכלער," קיפוד קטן.

בבית, ההורים היו מדברים יידיש בינם לבין עצמם, אך מעולם לא לימדו את ויטק. כשאבא מת, לא נשאר לאמא עם מי לדבר יידיש, ועם ויטק לרוב לא נהגה לדבר כלל. הם לא נהגו להתפלל, פרט למלמול חרישי של אבא כשהדליקו נרות שבת או חג, או את נר הזיכרון של סבתא גולדה.

בחנות, גולדשטיין לימד אותו להתפלל תפילת שחרית ובמהרה זו הפכה לטקס קבוע של השניים. באפילת הבוקר, לאור נר בודד, היו קוראים יחד מהסידור הישן בכריכת העור הכהה שגולדשטיין היה מניח ביראת קודש על הדלפק הממורק. כמכשף עב זקן ושולייתו, אפופים מעטה קסם דק, היו לוחשים את המילים הפורצות בעננות הדים אל האוויר הקפוא.

לפעמים היה גולדשטיין נותן לויטק כעך או תפוח כשהשניים נפרדו בפתח החנות. את הכעך הראשון הביא הביתה בגאווה והושיט לאמא.

"כך, כך.. היא סיננה. "אני יורקת דם בשביל כל פרוסת לחם, והפרזיט הקטן הולך לזלול כעכים!"

עם המילה האחרונה, הדפה את ידו המושטת בכזו עוצמה שהכעך נשמט אל הרצפה.

דיבורו של ויתק נעתק מפיו. הוא אפילו לא הספיק להורות לשרירי פניו הקפואים להפסיק לחייך. הוא כבר מתורגל. זרועותיו, המכוסות סימנים כחולים, עולות מעצמן להגן על הפנים.

ויטק לא יודע אם הפנים באמת רגישות יותר, או שהכאב מתחדד עם קול הרפאים של אבא ("רק לא בפנים, סוניה! בבקשה…")

אמא תמיד אומרת שאבא רואה הכל מלמעלה. האם גם שם, בשמים, יש לו רסיס?

פעם ניסה לספר לברטה על החיים עם אמא. היא הקשיבה בפנים חתומות, ואז נענעה בראשה בקוצר רוח.

"לא," היא פסקה. "אמא לא יכולה לעשות דברים כאלה. אתה מתבלבל, ויתולד… אתה יודע איך ילדים… זכרונות משתנים עם הזמן...והגיל שלך…"

"את לא מבינה… אני זוכר כאילו זה היה אתמול, ברטה! כאילו…"

אבל ברטה כבר מגבירה את הטלויזיה ומקומו בפינת הספה כאילו התרוקן.

"אתה כמו רדיו מקולקל, ויטק! די! בחיי שכואבות האזניים משטויות כאלה… אוי, מה היא אמרה?!" היא מגבירה את עוצמת הקול עוד קצת.

ויטק מעולם לא התעניין בנעשה על המסך המהבהב הזה. עיניו מתמקדות בכתם לכלוך זעיר מעל המסך, וידי הלחות ממוללות את ידיות משקפי הקריאה שהוא אוחז בחיקו.

כשהגיעו החיילים הגרמנים, היה ויטק עסוק בניקוי מדפי החנות. גולדשטיין החמיא לו על יסודיותו באותו בוקר, ומצב רוחו של הילד לא היה טוב כל כך מאז הביקור האחרון של דוד יעקב ודודה רוזה, בקיץ. הוא אפילו זימר לעצמו שיר קטן, שהדודה לימדה אותו. גולדשטיין היה עסוק בספירת מלאי במחסן החנות. כמו בכל פעם שנשאר לשמור על החנות, היה ויטק מלא גאווה וחשיבות עצמית. בדיוק לפני שנה התחיל את עבודתו בחנות, ולרגל המאורע גולדשטיין הבטיח להעניק לו טבלת שוקולד בסוף היום. לרגע מאושר, נשכחו ממנו כל מלמולי המלחמה המהוסים שהעכירו בימים האחרונים את האווירה בחנות. הוא לא העז לשאול את הלקוחות על מה דיברו ולמה התכוונו, ורבים מהם בלאו הכי היו עוברים ליידיש כשראו שהילד מקשיב.   

לפתע קפא על מקומו, לופת מבלי משים את המטלית הלחה בשתי ידיו. עוד בטרם צלצל הפעמון שמעל דלת החנות, ניתר הילד על מקומו לשמע הקולות הרמים והצעדים הכבדים מבחוץ. בנס הצליח לשמור על שיווי המשקל ולא ליפול מן השרפרף עליו טיפס כדי להגיע למדפים העליונים.

דלת החנות נפתחה בחבטה שהרעידה את הזגוגיות במסגרותיהן. מול עיניו המשתאות של ויטק, החנות התכווצה לפתע. העולם הפך לבליל של מדים כהים ומגפיים בוהקות. אחד החיילים, ברנש גבוה בעל אף מחודד ושיער שמנוני, נבח מספר מילים בגרמנית, ושאגות הצחוק של חבריו מילאו את החדר. הם החלו להסתובב בחלל הקטנטן שהותירו ולרטש כל מה שנקרה בדרכם. בידיהם הגדולות הניפו צנצנות ריבה וירקות כבושים וניפצו אותן על הרצפה. הריח החמוץ והמתוק דגדג את נחיריו של ויטק ולפת את גרונו. כשהחלו להפוך את שקי התבלינים הוא החל להתעטש ועיניו מלאו דמעות.

לראשונה מאז כניסתו לחנות, פנה אליו ישירות החייל שדיבר קודם. ויטק לא ידע גרמנית, ובתשובה לנביחות רק התעטש במבוכה. רגליו רעדו. חייל אחר, נמוך ומוצק, התקרב אל ויטק, שפתיו פעורות בחיוך זאבי. הוא ירק אל הרצפה את סוכריות הליקריץ, מהן לקח מלוא החופן בעוד חבריו בוטשים במגפיהם את גרגרי הפלפל הריחני, מקלות הקינמון וזרעי הציפורן. "Scheiße" קרא בזעם ושטף את פיו בוודקה מהמדף השכן. עיניו הקטנות והבהירות בחנו את ויטק בקפידה מכף רגל ועד ראש, בעודו חוזר על דברי חברו בפולנית רצוצה.

"הבעלים, איפה הוא, יהודון?"

הגוש המוכר כבר ממלא את גרונו של ויטק. הוא לא מסוגל להוציא אף הברה, ומבטו נותר שבוי בעיני החייל.

הוא מנסה לפתוח את פיו, בטוח שבן רגע יתחילו לצעוק עליו. אבל קולו של החייל שקט ורגוע, כמעט נעים.

"אתה חירש אולי, יהודון קטן? או אילם? או סתם מפגר?" עם כל שאלה, הוא מתקרב אל השרפרף. חבריו עוצרים לרגע מלבעוט בקופסאות השימורים הפזורות על הרצפה ועוקבים בעניין אחר הנעשה.

ויטק מצליח לנתק את מבטו מעיני הגרמני, אך קולו ממאן לשוב אליו. הוא בוהה בבהונות נעליו המטולאות, הדבוקות אל השרפרף. הוא מרגיש חמימות משונה, ושלולית קטנה מתחילה להיווצר סביב כפות רגליו. הוא מנסה להסתיר את מכנסיו הרטובות מאחורי המטלית, ללא הועיל. שאגות הצחוק של החיילים מרעידות את החנות. לרגע נדמה לו שגם השרפרף שמתחתיו רועד, ועוד מעט קט ינער אותו מעליו. הכתם הרטוב נעשה קר, ורגליו רועדות ביתר שאת.

תחילה חשב שהחולשה שחש ברגליו היא שהפילה אותו. הוא לא מבחין בכאב הפושט בקרסולו השמאלי. כשהוא רואה את מטאטא הזרדים שלו בידי החייל, הוא מתחיל להבין מה קרה. המכה הבאה נוחתת על פניו, ואחריה קורס עליו מבול כואב של שעועית יבשה משק שחייל אחר הפך מעליו. כשהמגף הכבדה פוגעת בבטנו, הגוש בגרונו משתחרר והוא מתחיל לייבב.

אל בין קולות הצחוק ורקיעת המגפיים משתחל לפתע קול חדש, שויטק מתקשה לזהות. קול חזק, זועם וסמכותי. קול כזה הוא לא שמע הילד מימיו.

"עזבו את הילד, ברודיק דייטשישער! עזבו אותו! נבלות! גרמנים נבלות!"

נראה שהחיילים מופתעים לא פחות ממנו, כי קולותיהם דועכים באחת. לרגע תוקפיו האימתניים נראים כמו חבורת ילדים חסרי ישע שנתפסו בקלקלתם במפתיע. כשהוא מציץ מבין מגפיהם, נגלית לפניו דמותו של גולדשטיין, כפי שלא ראה אותו מעולם. זקנו פרוע, פניו חיוורות מזעם, עיניו השחורות יורות גיצים. בידו הגדולה הוא אוחז מגרפה, כאילו הייתה חנית.

החייל הגבוה היה הראשון להתאושש. בלי למצמץ, שלף אקדח קטן ושחור מנרתיק העור המצוחצח התלוי על חגורתו. נשמע רעם כבד, וכתם אדום קטן החל לפרוח במרכז בטנו של גולדשטיין. החנווני התנדנד קלות, אך הזעם לא עזב את עיניו.

"לויפן, קינד!" זעק. "רוץ! לויפן, ביסל שטעכלער!"

החיילים התחילו להלום בו עוד בטרם צנח אל הרצפה. קולו נדם, אך זעקותיו המשיכו להדהד באזניו של ויטק כל הדרך הביתה. שוב ושוב ראה בעיני רוחו איך הדם נוזל בין שברי הזכוכית, מתאחד עם כתמי ריבת התות.

באותו הערב ארזה אמא את כל רכושם בשתי מזוודות. הם הצטרפו לשתי משפחות נוספות ועם שחר התגנבו אל מחוץ לגבולות העיר. אחרי אינסוף מקומות מסתור ולילות חסרי שינה הצליחו להגיע אל תוך אוקראינה, ומשם המשיכו לכיוון דרום-מזרח ברכבות. לעיתים, כשהפגיזו את הרכבות הם נאלצו לעצור ולהמשיך ברגל. לבסוף הגיעו לקזחסטן, שם בילו את שש השנים הבאות. בשנים אלה, העבודה הייתה כה קשה והאוכל כה מועט, שלאמא בקושי נותרו כוחות להצליף בו כשהכעיס אותה בנוכחותו.

כשחזרו ליארוסלב, כבר לא נשאר אף אחד. הדודה רוזה והדוד יעקוב, עם חבורת הזעטוטים הרועשת שלהם, הדוד מאיר חמור הסבר שאמר קדיש בהלויה של אבא, אפילו הדודה רבה רחל הזקנה- כולם נעלמו כלא היו.

אמא שאלה מכרים פולנים, אבל כולם סיפרו את אותו הסיפור: העלו את כולם על משאיות, וזהו. מאז לא שמעו מהם. כאילו בלעה אותם האדמה.

שנים חיכו אמא וויטק, אולי יחזור מישהו מהמחנות. אבל המחנות כבר עמדו ריקים, ואיש לא חזר.

בהיעדרם, השתכנה בדירתם הישנה משפחה פולנית. בתם הנשואה של השכנים ממול, עם בעלה ושני ילדיהם- ויסלאב ואדה. כעת העמידו פנים שלא הכירו את אמא. בטרם סיימה להציג את עצמה, כבר עמדו האם והנער מול דלת סגורה.

ויטק לא מבין, הוא זוכר בבירור את השבשבת שאבא התקין לאדה כשעוד הייתה תינוקת ורודת לחיים. הוא מזכיר את השבשבת לאמא כשהם יוצאים מהבניין, אבל היא צובטת את זרועו ופוקדת עליו שישתוק.

הם עברו לדירת חדר טחובה בקומת מרתף ובה העבירו את שלושת העשורים הבאים באפרוריות חדגונית.

ויטק מצא עבודה כפקיד זוטר ולא מש משולחנו המשרדי הרעוע אלא כדי לשוב הביתה לארוחת ערב עם אמו. הם לא דיברו הרבה, ולא היה הרבה מה להגיד. ותמיד היה להם הרדיו.

יום אחד החליטה אמא שהם צריכים לעלות לארץ ישראל. ויטק לא רצה להתווכח, ובלאו הכי כבר שכח איך. שוב ארזו את מיטלטליהם והשאירו מאחור דירה ריקה לא פחות ולא יותר משהייתה כששמשה אותם. שלושים שנים הן לא זמן כה רב, אחרי ככלות הכל.

הבוקר ברטה לא התעוררה. כשהגיע האמבולנס כבר לא נותר הרבה לעשות. ויטק סיים את התה שלו והלך להוציא את החליפה השחורה מהארון.

ההלוויה השקטה התנהלה תחת שמש הצהריים הקופחת. שמש כזאת האירה גם ביום שהכיר אותה, לפני שלושים ואחת שנה. היא הייתה אלמנה ונימוסיה נשאו חן בעיני אמא.

ועכשיו שוב אותו הקדיש, אותו ריח האדמה. והאבנים הנצחיות.

בערב, הוא יושב בסלון הריק, באותה פינה בה ישב אתמול ושלשום. הוא נאנח, ומכח ההרגל מפעיל את הטלויזיה. עיניו מתמקדות באותה נקודה ישנה מעל המסך.

Memories

Today, April 3rd, would have been my grandfather's birthday. He was my childhood hero and the most inspiring male role model. There was nothing he couldn't do and nothing he didn't know.
From him I inherited my passion for reading, my bloody temper and a hoard of happy childhood memories. I'm grateful for all three.
Not a day goes by without me missing this amazing person- a fighter, a teacher, a giant among men.

My Happy Place

My emotional state during team meetings. And most of the time outside team meetings.... Let me rephrase it: my emotional state when I'm conscious.   

רוחות רפאים

בדרך מהפסקת צהריים, ראיתי ילד קטן, בן שבע או שמונה. שיערו פרוע, רגליו קצת רזות מדי, מכנסי הטריינינג שלו, עם הגומי סביב הקרסוליים, קצת קצרים מדי (הנעליים רבו עם המכנסיים?" שואל קול ילדותי בראשי.) במקום תיק בית ספר אופייני, תלוי על גבו הקטן ילקוט מלבני משונה. הוא מסובב את ראשו לעברי בחשד, וכל מהותו מעירה אצלי כאב רדום ונושן. יש לי חשק מוזר לתת לו יד. ואז ללכת לבית הספר שלו ולחנוק במו ידי כל מי שאי פעם העז להתאכזר אליו.

ואני מבינה שאני לא מכירה את הילד הזה. אני לא יודעת עליו כלום. יכול מאד להיות שהוא מאושר. מאושר יותר משהייתי אי פעם. אולי הוא זה שצריך לרחם עלי. 

אז למה בכל זאת דמותו הקטנה ממשיכה לרדוף אותי?

Bare Necessities

Decided to swap one comic for a Venn diagram. I like Venn diagrams. so round, and pretty, and colorful... and pretty... so pretty... *fade out*

Chemistry for Bigots

Every time I hear that oil is hydrophobic, the following image comes to mind:

סיוט נעים

הלילה היה לי חלום קריפי להפליא. רוצח מטורף עצום מימדים היה מעורב בהתרחשויות. הוא היה דוחה, מטונף וככל הנראה חסר בית. המשטרה לא הצליחה למצוא אותו, ולא הצלחתי להתריע אותם לגבי המיקום שלו בזמן. חלקי הגופה של קרבנו הקודם נסחפו בנהר לפני שמישהו חוץ ממני הספיק לראות אותם, וכל העניין היה, בלשון המעטה, די מלחיץ.

ובכל זאת, נעים מאד, לשם שינוי, לפחד ממשהו דימיוני, שנעלם בבוקר ושלא ישוב לרדוף אותי...

גם אתם שמעתם את הרעש הזה מאחורי, נכון...?

The Whiskers Theorem - קומיקס

Ladies and gentlecats, behold my (belated) Valentine's Day comic!

בקרב חברים

שלום לך, פחד, קשישא.

בוא, היכנס, ידיד ישן ומוכר. אני רואה שכבר התיישבת. טוב מאד. כסא הנדנדה הישן הזה הוא בחירה מצוינת. ירושה משפחתית רוויית זכרונות. למעשה, זה מקום הישיבה האהוב עלי. אבל מה לא עושים בשביל חבר ילדות?
מה אוכל להציע לך לשתות? אה, כמובן. כרגיל, כבר הבאת איתך את בקבוק הרעל הירקרק שלך. אבל אתה הרי כבר יודע כמה אני שונאת את ריח האבסינת'. אתה מוכרח לשתות את זה לידי? נראה שכן.
אתה שואל לשלום כאבי הבטן שלי. כמה חביב מצדך להתעניין. הם עדיין מזכירים לי על קיומם מדי פעם, תודה ששאלת. עכשיו לדוגמה, הרגשתי עווית קטנה. אבל מה אני יודעת? אולי זה הריח האניסי הדוחה.
אתה שולף קלסר עב כרס ממזוודת עור התנין הנצחית שלך, שממאנת להתבלות עם השנים.
לא על שולחן הקפה, יקירי! הוא מתנד... מאוחר מדי. דווקא חיבבתי את האגרטל הזה. נו שויין.
יסודי כהרגלך, אספת בשבילי את כל סוגי המחלות שאני עשויה לסבול מהן, מקוטלגות לפי סימפטומים. חוצץ עמוס במיוחד בקלסר מוקדש לסוגים שונים של סרטן.
אתה מתחיל לקרוא מתוך דפי הקלסר בקול השקט והמונוטוני שלך. הקול המוכר, המנחם כמעט, ממלא את אזני כאיוושת עלים מתים על אדמת חרס סדוקה. החדר מתערפל קמעה והאבק באוויר הדחוס מאט את מחולו לכדי וואלס עצל של אפאתיה מנומנמת. יחד עם האבק, מתחילה להסתחרר גם הספה ואיתה השטיח המעוטר תבניות גיאומטריות בצבעי ענבר וארגמן. קווי התבניות מתארכים ומתקצרים, עלי הכותרת של הפרחים המצוירים תופחים וקמלים.

ריח פרחי השטיח הקמלים, ריח יבש, חמים ומעופש משהו, ריח אבק וזכרונות, מתערבל עם ניחוח מתקתק של ספרים ישנים. החדר חג סביבי ואני שוקעת לתוך המילים ההופכות להמהום סמיך וצמיגי. 
הדקירות בבטן התחתונה מתאחדות עם קצב התנודות בקולך, פעימות קבועות בבליל של מציאות הולכת ומתפוגגת. המוני מיחושים קטנים וחמקמקים משחקים מחבואים עם התודעה שלי, ואתה חוזר על אותו רצף מחשבות נושן כשיר ערש נוגה.
אתה מסובב שעון חול זעיר בין אצבעותיך הלבנות בקלישאתיות קומית כמעט, אבל אני עייפה מכדי לצחוק. עינייך נפקחות כמסכי ענק ותודעתי נבלעת במיצג אפלולי של מיטות בית חולים וקברים פתוחים. בפירוט פורנוגרפי כמעט, אתה רוקם תיאורים שופעי חיים של אחיותיך שקועות הלחיים. מוות התמירה והנוקשה מחוברת במותנה לתאומתה, בדידות הגרומה, שפופת הקומה. פניהן החיוורות נשקפות באפילה של עיניך. אבל אני עייפה מכדי לבכות.
אני מסיטה את מבטי אל הסמל המוטבע על גבי המזוודה השחורה. מעין מסיכה שבטית פעורת פה ועגולת עיניים, תווי פנים בלתי מהוקצעיים, פראיים ומאיימים בפשטותם. גם בעיני המסיכה אני רואה את זוג האחיות המעוותות, המחוברות במותניהן. תנועתן מזכירה מעין ריקוד גרוטסקי. שני זוגות ידיים שדופות מגששות, האצבעות המעוקלות מוכנות להיכרך סביב כל עצם שייקרא בדרכן, להיאחז בעוצמה שלא למעוד.  
הן מוחשיות מדי להיות אשליה. הן ברורות מדי להיות מציאות. האם נשאבתי פנימה, אל תוך עיני המסיכה, או שמא התאומות הן שיצאו החוצה?
הכאב גובר ומתפשט בכל חלקה התחתון של הבטן ואני כבר לא יודעת מאיזו מערכת הוא מגיע, ואיזו מערכה תכריע אותי. הוא שולח את זרועות התמנון שלו לעבר הגב. האם גם הכליות נכבשו?
הקול שלך מתחזק. זגוגיות החלון מתחילות לקרקש מעוצמת התדר. ברקע נשמעת מחרוזת שירים ישנים שלמדנו בייסודי. אתה מתרומם ממקומך בחריקה ומתחיל לפסוע בחדר. אני בקושי מבחינה במילים של נאומך המתלהם, ההולך ומתגבר. צעדיך הכבדים מניפים ענני אבק מהשטיח, רקיעות מגפיך מרעידות את מדפי העץ הרופפים. פסלוני החרסינה הקטנטנים מקפצים על מקומם באי נוחות, עיניהם המצוירות פעורות בבהלה. תיבת הנגינה המצועצעת על המפית הרקומה נפתחת בנקישה, אבל ניגונה נבלע ברעם פסיעותיך. היא צונחת ממקומה ביאוש ומתרסקת על רצפת האבן. הרקדנית הקטנה נותרת שכובה על פניה,סדוקה וקטועת גפיים.
אחריה נופל ארנבון החרס הוורדרד. הוא מתנפץ לרסיסים כהרף עין. הרצפה סביב גופת הרקדנית מתכסה בפתיתי קונפטי ורוד.
לא זכור לי שקמתי ממקומי, אבל עכשיו אני עומדת באמצע החדר, ידי הרוטטות לופתות את פני. אגלי זיעה קרה גולשים על מצחי וציפורני פוצעות את העור. מבטי מסרב לעזוב את ידיך המונפות, העולות ויורדות לפרקים עם שטף המילים הסוער.
כף ידך השמאלית סוחפת במעופה רועת פורצלן לבנה עם עיטורים כחולים. היא משתהה לרגע בקצה השידה ומזנקת אל מותה, שפתיה הזעירות חובקות זעקה אילמת. וכאילו סרב לשאת את הבדידות, פעמון הקריסטל העדין ששכן לצידה צונח מיד אחריה.
מכורבלת בפינת השטיח, אני מזילה דמעה אחר דמעה לזכר צמד חתלתולי הזכוכית והצלוחית הפרחונית עם קנקן החלב התואם. כשפילון החרס הססגוני נוחת בין השברים, ראשי כבר כואב מבכי חרישי.
קולות הניתוץ וההרס, רקיעת הרגליים ושאגת קולך עולים יחדיו ומתמזגים לקקופוניה של רעם מחריש אזניים.
ואז, לפתע, ברגע אחד, הכל נרגע. החדר שקט וריק. רק הדלת הפתוחה ורסיסי הפורצלן והזכוכית על הרצפה נותרו להעיד על ביקורך. ואולי זכרון קלוש של באשת אניס. עייני עוד אדומות, אך לחיי כבר יבשו.
אני נאנחת, מתרוממת לאיטי ומתחילה לאסוף את השברים, עד לביקורך הבא. חתלתול הזכוכית הפיסח מהנהן לעברי בעידוד, כאילו רצה להגיד :"הרימי ראש! שרדנו!"

A Homage to The Oatmeal

Remember that amazing comic The Oatmeal made to prove the mantis shrimp's awesomeness? So I've been watching Nat Geo Wild the other day, and came up with my own favorite animal. Well, second favorite. Nothing beats cats. And bunnies. And squirrels. Ooo- and arctic foxes! OK, I guess you get the drift. The critter you're about to meet is AMONG my favorite animals. Now that we've established its position in my 'favorites' hierarchy, let me show you how the short-tailed shrew earned it.

Just A Random Thought

Conformity and idiocy are so finely interlaced, one can rarely tell where the former ends and the latter begins.

Ch-ch-ch-ch-Changes

שמעתי שלכל הילדים המא-גניבים יש רשימת החלטות לשנה החדשה. אז בתור זונת חברה קונפורמיסטית נעניתי לפעיית העדר והכנתי לי אחת משל עצמי.

ובכן, הרי היא לפניכם:

# להתחיל לקחת שיעורי ציור

# להתחיל לקחת שיעורי נהיגה (קדימה, יוני, תצחק. I double motherfucking dare you!)

# להתחיל לקחת את עצמי ברצינות

# להפסיק לקחת אנשים אחרים ברצינות

# לא להתחיל לקחת: קראק, קוקאין, הרואין, סמי הרזיה או כל חומר אחר שהדמויות ברקוויאם לחלום אי פעם נגעו בו* (ר' תחילת פוסט קודם).

# לסדר סוף סוף את ערימת הניירת על השולחן שלי (הי, אז אני אופטימית- תתבעו אותי)

# ליצור לפחות קומיקס אחד לחודש

# לתפור את הכפתור בז'קט הקטיפה האפור שלי

# ללמוד לקלל בסינית כמו 吸牛 קפטן מלקולם

# להמציא כמה שיותר ביטויי הפתעה סוטים במיוחד ("זרג מיובל של פיל אפריקאי! הקפה הזה נפלא!")

# לחזור לקרוא קלאסיקות

# לכתוב יותר רשימות. מסתבר שזה כיף

* פרט לקפה. כי תרדמת זה לא פרודוקטיבי.

קצת קיטור ישן שהצטבר וצריך היה לצאת

מחשש שמא נהפוך לקומץ יצורים מאושרים מדי, נהגו הרשויות בתיכון שלי להפגיש אותנו מדי כמה חודשים עם מכלול עלובי החיים על מגוון צרותיהם. סתם בשביל האווירה. ושנדע שסמים זה פויה, שאלכוהול זה איכס ושאיידס זה לא כיף. אני לא יודעת מה לגבי האחרים, אבל לי כל פריק שואו אפלולי כזה עשה חשק עצום לאלכוהול וסמים. בעיקר הצגות היחיד של טיפוס מלנכולי אחד, שכל הסיפורים שלו התחילו בהזנחה ונטישה ונגמרו בכלא, או במכון גמילה, או באבו-כביר. אושר מלוא המזרק. עם בידור כזה, מי צריך פרוזק?

אבל אני לא כותבת את הפוסט הזה כדי לספר על הטיפוס הדכאוני עם המונולוגים המונוטוניים שהיו גורמים לחללית להתאבד (מרווין הרובוט דווקא היה ברנש עליז ומלא שמחת חיים בהשוואה). או על הבחורה חולת האיידס שהבהירה לנו שאולי זה לא רעיון כל כך טוב לשכב עם עובד זר (או, לצורך העניין, עם כל אדם אחר שהרגע פגשת) בלי קונדום. או על פימה האלכוהוליסט, שכשהיה תינוק אחותו הייתה מגניבה לו וודקה לחלב כדי שישן.
לאחרונה נזכרתי במפגש שונה לגמרי, עם זוג אנשים צעירים, בריאים, ואפילו די מאושרים שחריגותם הטראגית התחילה ונגמרה בנטיות מיניות. כבר אז צרם לי המפגש הזה על רקע מצעד הנכאים של האלכוהוליסטים והנרקומנים. הוא הכעיס וקומם אותי, ועד לא מזמן לא לגמרי הבנתי למה. עד לאחרונה, סברתי שהכעס שלי נבע מהעובדה שמעצם ההשוואה, הציגה המערכת את ההומוסקסואליות כדבר חריג, חולה ומשפיל. שהגועל שהרגשתי נבע מהמבטים המתחסדים שהחליפה הרכזת עם הסגן שלה כשהבחור והבחורה שהופיעו בפנינו חשפו פרטים אינטימיים מחיי המין שלהם. שהתיעוב שחשתי כלפי המעמד נבע מההיכרות שלי עם תפיסת העולם המדיאבלית של העדר בקרבו גדלתי.
ואז, לפני כשבוע, כשדיברתי על התקרית הזאת עם חברים, הבנתי ששורש הבעיה עמוק בהרבה מזעם טינאייג'רי נוסח הולדן קולפילד. מה שהרגיז אותי, מה שמקומם אותי עד היום, הוא בדיוק אותה צביעות גועלית שמאפיינת את יום האשה הבינלאומי. אותה שעה בודדת מתוך 12 שנות לימוד מהווה ניסיון עלוב של המערכת לצאת לידי חובה, תוך התעלמות מוחלטת ממעל 20 אלף שעות שבהן לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לגדל דור קצת פחות פרימיטיבי, צר אופקים והומופובי.
בדיוק כפי שתעשיות העל עושות הון תועפות על מוצרי טיפוח נשיים, פרחים ובונבוניירות באותו יום בשנה שמוקדש לנשים, כדי לחפות על 364 ימים של הטרדות, השפלות והפליה- כך מערכת החינוך עשתה את שלה כשהביאה הומו ולסבית להרצות שעה אחת בפני התלמידים.
אני לא יוצאת נגד תכנית חושן- אני חושבת שמדובר ביוזמה מבורכת. אני כועסת על כך שבמשך 12 שנות לימוד אף אחד לא טרח להסביר לנו שהמילה "הומו" היא לא קללה. אני כועסת כי באף אחד מהשד-יודע-כמה שיעורי חינוך מיני לא נאמר דבר וחצי דבר על עצם האפשרות של משיכה לבני אותו המין. אני כועסת כי ככל הידוע לי מתוך שכבה של מעל 300 איש, שסטטיסטית לפחות 30 מתוכם ככל הנראה משתייכים לקהילה הלהטב"קית לא העז אף אחד לצאת מהארון ועצם המחשבה שמישהו מהשכבה שלנו הוא אחד "מאלה" נשמעה לי מוזרה ובלתי אפשרית.
אני כועסת על הכסת"ח ועל ההומופוביה הליברלית של כל בן זונה צבוע שאי פעם אמר משהו נוסח "אין לי בעיה עם הומואים, אבל..." אני כועסת על כך שפחדתי במשך שנים שאגדל ואגלה שאני לסבית. אני כועסת על כל מי שאי פעם אמר שמצעדי הגאווה הם פרובוקציה מיותרת. אני כועסת על האטימות ההטרונורמטיבית שמכריחה 10% מבני הנוער לגדול בפחד ובושה. ואני כועסת על כל מי שיטען שבתור סטרייטית, זו לא הבעיה שלי. כאילו אפשר למדר חירות, כאילו החופש של אדם אחד לחיות ולאהוב כרצונו שונה מהחופש של אדם אחר. כאילו יש לי חסינות מפני הרודנות התיאוקרטית השלטת בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. 

היפוכונדריה

בכל פעם שרופא נוסף מודיע לי שאני לא באמת עומדת למות, מתחיל אצלי בראש מרוץ צמוד בין הקלה לחוסר אמון. אחח... תהפוכות החיים של היפוכונדר. על כל פנים, נכון לעכשיו אני נשארת. תתמודדו, זונות.

Paint It Black

Sometimes, life is just a sequence of recurring patterns outlined in harsh, pornographic color. We tend to think that we're painting a whole new picture, while in truth we're just repeatedly going over the same patch of burnt sienna with the crude, amateur brush strokes of a talentless zealot. Our only hope is that one day the canvas might give under the pressure.

כמה פסקאות וזנב

אתה קצת מלוכלך, והפרווה שלך קצת בלויה. יש לך מבט מבוהל משהו, אבל חיי הרחוב לעולם לא ייקחו ממך את החן המלכותי שלך.

אתה מסתכל עלי בחשד כשאני קוראת לך. אתה כבר יודע שאי-אפשר לסמוך על חיות שהולכות על שתיים. אתה רואה את האוכל, נעצר, מהסס. אתה לא בורח, אבל לא ניגש עד שאני מתרחקת.

מרחוק, אני רואה אותך יוצא מהסמטה. מביט בזהירות לצדדים. מתקרב לערימת האוכל, מרחרח. אתה מפנה אלי את גבך וניגש לסעודה.

וכשאני רואה את הגב הקטן הזה, את האזניים הזקופות תמיד- גם כשאתה אוכל, כשאני יודעת שלא הצלתי אותך, שלא עשיתי למענך כמעט דבר ובכל זאת נתתי לך ארוחת בוקר אחת, ביום אחד מתוך 9 תקופות חיים שלמות, משהו בי נמס ומתחמם ונשבר בעת ובעונה אחת. 

אין לך שם, אין לך כתובת. אתה אחד ממיליונים. אני כנראה לא אזהה אותך בפעם הבאה שניפגש. אבל אני אוהבת אותך. תשמור על עצמך, זר קטן ויקר.

פירורי סתיו

בין עלים רטובים, ביער,

מצאת אותי.

רסיסי הגשם עוד מכבידים

על עפעפיים מושפלים.

כפות ידיים חבוקות-

כתם חמימות בערפל הסתווי.

על האדמה הטחובה, הריחנית

באת אלי

וזה היה מתוק

וכואב

ונגמר.

Sugar Wars- קומיקס

מבוסס על אירועים אמיתיים. פחות או יותר...

Waltzing with Non-Existence

Have you ever dangled your feet over the end of the universe? 
Sitting on the edge of a black asphalt road, diamond-studded blackness below you, diamond-studded blackness above. Yawning darkness, big enough to swallow all your despair, all your dread and your anxiety, all your hunger and regrets. And boy, is there enough despair, dread, and anxiety, enough hunger and regrets to feed this entire infinity of nothingness. 
And you become so light you could waltz on cobwebs and tread on mountain fog. So light you could ride an airborne dandelion pappus. An empty bubble of bliss, you slide off the jagged end of the road. 
You drift off into the blackness and fade away to become one more speck of phantom light in the endless fabric of unreality. 
And sinking into your soft sheets of black æther, the last thought to brush against the smoothness of your inner skull is: "I'm free". 

I Regret Nothing

פנטזיה חולנית שהגשמתי לאחרונה:

בדרך עברתי משבר קטן כשבגרסה הקודמת התבלבלתי בין לה-לה לפו. לא הייתי רוצה לתת לכזה חילול זכרונות ילדות לצאת לפועל. עכשיו הכל בסדר. 

Self Defense, Your Honor- קומיקס

לפעמים אני לא יודעת איך אני מצליחה להכיל כל כך הרבה חיבה לבני האנוש. בחיי שעוד רגע זה יתחיל לנזול לי מהאזניים.

Over-Mised - קומיקס

גבירותי ורבותי, לפניכם פרי עבודתי מהשבועיים האחרונים:

סתם עוד פרץ מלנכוליה קטן

שונאת חרדות,שונאת כאבים
שונאת רחמים עצמיים עלובים.
שונאת את הרעש, שונאת מועקה,
שונאת את חצי הכוס הריקה.
שונאת את האין, וגם את היש,
ואת טלטלת הקיום הגואש.
שונאת את הזעם ואת הייאוש,
ואת המולת הרחוב הבאוש.
שונאת את הפחד הריק הגואה
שונאת את בורות ההמון הבוהה.
שונאת את הרגש, שונאת רגישות,
ואת השנאה, ואת התשישות.
ולמה לסבול, כשיש לי הכל?
יכולתי לעוף ובחרתי לזחול

האושר נמצא במרחק זריקת זין

אתם מכירים את זה שבמשך חודשים אתם נמצאים במצב רוח כל כך דוחה שאין לכם כח לכתוב אף מילה? ואז, כשאתם סוף כל סוף מבצבצים מתוך ביצת החרדות והדכאון לרגע, לשעה, ואפילו ליום, לשאוף אויר, כבר יש לכם כוח לכתוב והצטבר לכם המון חומר בראש וכולו בליל של מועקה טינאייג'רית (למרות העובדה שכבר רשמית הגעתם לשנות העשרים המאוחרות)? ואז, דווקא כשאתם במצב הרוח הטוב ביותר שהיה לכם מזה השד יודע כמה זמן, יוצא לכם פוסט שיכול לדכא עדר של חדי קרן על הרואין? אז זו ההרגשה שיש לי בקשר לפוסט הזה.
תקופת הבגרויות כנראה תמיד תשאר קצת טעונה עבורי. עברו שמונה שנים ארורות, ועדיין יש לי סיוטים על הבגרות במתמטיקה. או ליתר דיוק, על החודשים שלפני הבגרות במתמטיקה.
נשברתי הרבה לפני הרגע הזה, הרגע שממנו פחדתי במשך 12 שנים רצופות. במשך למעלה מעשור (עם הפוגות קצובות לחודשיים), חייתי בצילן של שתי מפלצות חסרות פנים: הבגרויות והתיק האישי. ואם עד כתה ו' כבר התחלתי לפקפק בקיומו של השני, הרי שבקיומן של הראשונות מעולם לא פקפקתי. הבגרויות היו מבחינתי הקרב האחרון שיכריע את המערכה, האתגר הסופי שכל צעד וצעד בחיי לא היה אלא הכנה אליו. כל ערכי ומהותי תלויים היו באוסף המספרים הזה. המספרים האלה הם הקוד הגנטי שלי, אליו מצטמצמת כל יישותי כאדם.
הלחץ התחיל לגבות מחיר מהר מאד. בכתה ו' הפסקתי לעשות שיעורים. לא יכולתי להתרכז ולא היה לי חשק להכריח את עצמי. על מעמד הגאון המטורף ויתרתי כאקט של התרסה. לכל הפחות על החלק של הגאונות. קצת עצוב להיות המטורף השכבתי, אבל הבדידות מביאה איתה שחרור מוחלט. מהכל.
גם כשהפסקתי להתאמץ, הרוב הלך לי בקלות, ואיפה שלא הלך בקלות עיגלתי פינות והמשכתי הלאה. את רוב הזמן בלאו הכי העברתי בהוגוורטס. בחטיבה, כשעוד לא היה לי מושג מה זה fanfic, כבר היתה לי בראש עלילה ברורה שחזרתי עליה הלוך וחזור ומעולם לא העזתי אפילו לנסות לכתוב. אני די שמחה שלא כתבתי את זה, זה נשאר הרבה יותר חי בראש שלי, נשען על עמודי התווך האיתנים שרולינג בנתה עבורי. מיותר לציין שלגיבורה קראו הארייט.
כשהתייאשתי מהארי פוטר הגיע סטיבן קינג, ואחריו גל פנטזיות אירוטיות של אן רייס. הרבה לפני שהתחיל להופיע זבל בסגנון דמדומים. ובין לבין תמיד נשארו הקלאסיקות. חלף עם הרוח, וג'יין אייר, רבקה, ואנקת גבהים. ומאוחר יותר, סלינדג'ר, האמינגווי ופיצג'ראלד.
בשנתיים האחרונות של התיכון, כשהרעש מסביב הפך לבלתי נסבל, הוספתי פסקול משלי לכל העסק. בהתחלה נירוואנה ומרילין מנסון, אחר כך קריידל אוף פילת' ופאוור מטאל על מגוון סוגיו, ובלאק מטאל וגות'יק ואפילו קצת דום. החיים שלי קיבלו ריח של אלכוהול זול, עשן סיגריות (לא שלי), פודרה (בהחלט שלי, כל 200 השכבות), וברקע זכרונות של מסטיק מנטה ושמפו הארבל אסנס. וייאוש. המון ייאוש.
שרדתי. פיתחתי בדרך קצת בעיות עם אוכל וקצת בעיות עם שתיה, ואיזו בעיית דימוי עצמי (או מיליון), אבל גם אם לא יצא ממני שום דבר עצום כמו שכולם ציפו, אני לא בדיוק כשלון טוטאלי. לפחות רוב הזמן. השגתי כמה דברים ששאפתי אליהם, מחקתי כמה אחרים. מכל המטרות הנעלות שהצבתי בפני עצמי נשארה כרגע לי אחת עיקרית. ללמוד לזרוק. להשתחרר מהפחד התמידי. להגיד שיילך הכל לעזאזל. וזה נראה לי קצת מלכוד 22 כרגע. כי לזרוק זין זה לא אני, זה לא ב-DNA שלי. וכדי לעשות משהו שלא טבעי לי, אני צריכה מודעות. ומודעות מביאה איתה לחץ. וחרדה. מעגלי משהו, החרא הזה.
אז מדי פעם אני עוד חולמת על תחושת הכשלון הזו שלפני הבגרויות. ולא מצליחה לכתוב, כי לא ייצא מזה כלום. ורוצה להתכרבל לכדור קטנטן ולהסתתר בפינה. אבל, היי, אני מתפקדת. אני בסדר, החיים שלי דווקא לא רעים בכלל. והאושר? האושר נמצא במרחק זריקת זין.

The Painful Truth- קומיקס

כשניסיתי להסביר את התיאוריה הזאת לחברים, הם מילמלו משהו על אשפוז כפוי ואלקטרותרפיה. החלטתי שאם אצייר את זה, הסיפור שלי יהיה יותר ברור ויותר אמין.

אני גאה לציין, שהעבודה על הקומיקס הזה נתנה לי את ההזדמנות להגיד בפעם הראשונה (וככל הנראה היחידה) בחיי את המשפט: "בהתחלה תכננתי לגרום לפיה לצעוק בגרמנית, אבל הגעתי למסקנה שזה לא יהיה רעיון כל כך טוב."

Proper Protection- קומיקס

כן, אני מפרסמת הרבה יותר ציורים מטקסט לאחרונה. המוזה שלי מעדיפה אמנות ויזואלית בזמן האחרון. את כל התלונות ניתן להפנות אליה.

A Matter of Interpretation -קומיקס

פאב, חברים, הפה שלי. זה לא מלוכלך כמו שזה נשמע.

טוב, נו, זה כן.

Space-Palm - קומיקס

אחד אחרון מוושינגטון. (שוב ממוזאון התעופה והחלל)

היי, אם מישהו טרח להפיק סרט על נאצים בחלל*, אני לא רואה סיבה שלא יהיה משהו גם על שינדלר.

*http://www.imdb.com/title/tt1034314/

This Ain't Wright- קומיקס

והרי הקומיקס השני מסדרת "פפרל בוושינגטון". והפעם, מהמוזיאון הלאומי לתעופה וחלל.

תהנו,
פפרל

My Kingdom for a Pie- קומיקס

לאחר יומיים של עבודה מפרכת, אני גאה להציג את הקומיקס הראשון מהטיול בוושינגטון.

נ.ב.- אני מודה ומתוודה, שאם אצטרך לצייר ולו פאי אחד נוסף, אני עשויה לעשות משהו שכולנו נתחרט עליו.

מכשפה- סיפור

בינתיים גם הספקתי לשלוח עוד סיפור לתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. גם הפעם, ככל הנראה, הוא לא היה מדכא דיו עבורם. בכל אופן, לעזאזל עם הארץ- בשביל דברים כאלה יש לי בלוג.

מכשפה

הילדים מסתובבים סביבה במעגל. פרצופיהם הקטנים מקיפים אותה סחור סחור, עיניהם בוהקות.

היא מביטה בהם בהשתאות. איזה מין משחק זה? היא מכירה משחקים במחבואים ובתופסת. אמא הסבירה לה איך להתחבא מתחת למיטה כך שלא ימצאו אותה. היא לימדה אותה איך לברוח על רגליה הדקות הקטנות, ואיך לתפוס את רצועות הסינר כדי שאמא לא תוכל לברוח בתורה. את המשחקים האלה היא למדה להבין. מעולם לא הבינה למה צריך להתחבא, למה צריך לברוח ולמה צריך לתפוס, אבל אמא אמרה שאלה הם חוקי המשחק, וצריך לשחק לפי החוקים.

את החוקים של המשחק החדש הזה היא לא הבינה. מה הילדים רוצים ממנה? למה הם מסתובבים? ולמה הם צועקים?

"מכשפה!" קורא קול דקיק אחד. במהרה מצטרף אליו קול שני, ושלישי. "מכשפה! מכשפה!" מצייצת מקהלת הקולות הילדותיים.

היא מחייכת אליהם. היא מכירה מכשפות. בספרי האגדות של אמא, עם התמונות הצבעוניות הגדולות, יש מכשפות. בספרים של אמא יש גם דרקונים ופיות, ואפילו טרול או שניים. מכל המכשפות שאמא סיפרה לה עליהן, הכי אהבה את המכשפה הקטנה, זו שהיה לה בית מכשפות קטן, ומטאטא קטן ועורב בשם אברקסס.

פתאום הכל הופך להיות מובן ומוכר. היא המכשפה הקטנה, והילדים רוקדים איתה במעגל, כמו המכשפות בליל ולפורגיס, על הר ברוקן.

"יחי ליל ולפורגיס!” היא קוראת בשמחה, כיאה למכשפה. המכשפה הקטנה אמנם רק בת מאה עשרים ושבע, אבל היא בהחלט יודעת לרקוד ולחגוג כמו הותיקות והנכבדות במכשפות.

הילדים עוצרים לרגע, ומביטים בה בסקרנות. אולי הם נזכרו שלמכשפות בגילה אסור עדיין לעלות על הר הברוקן לחגוג את חג האביב עם שאר המכשפות. אולי היא צריכה להסביר להם שזה רק משחק, כמו שאמא מסבירה לה לפעמים, כשהיא שוכחת ונבהלת מהמפלצת הירוקה הגדולה שרודפת אחריה. אמא מרימה את השמיכה הצמרירית, ומראה לה שוב שמתחתיה מסתתר ג'ימבו, הלברדור השחור הגדול שלהם. היא אוהבת את ג'ימבו, וג'ימבו אוהב לרדוף אחריה מתחת לשמיכה, והוא בכלל לא מפלצת. למרות שיש לו שיניים די חדות.

לפני שהיא מספיקה לפתוח את הפה, הילדים כבר צווחים שיר חדש. “פסיכית! מטורללת! מכשפה פסיכית! פסיכית...”

...

"היא פסיכית! היא משוגעת בדיוק כמו אחותך! אם היא לא הייתה משוגעת כבר כשהיא נולדה, אם זה לא תורשתי הזבל הזה, אני בטוח שהיא התחרפנה כש... כשזה קרה. לעזאזל, שרי, היא הייתה שם. היא הייתה איתה לבד בבית. המטורפת הזאת חתכה לעצמה את הוורידים כשהילדה בבית!”

היא לא אהבה לשמוע את אבא ואמא רבים. היא התחבאה בחדר והשתדלה לא להקשיב. היא פחדה מאד מצעקות, אבל יותר משפחדה, היא כעסה. היא רצתה לרוץ לסלון ולחבק את אמא. ולשאוג עליו, שלא יעז לצעוק על אמא שלה. לו רק היה לה קצת יותר אומץ, לו רק יכלה לשחרר את הכרית. לו רק יכלה לזוז. הצעקות שיתקו אותה. כיווצו אותה לגוש קטן ורועד, פקעת של זעם וחרדה שכל רצונה להיעלם.

מהסלון, היא שומעת את הקול של אמא. הקול שתמיד היה רך וחמים כמו לחמניות עם צימוקים, וכמו הפרווה האפורה של לארס החתול, הקול שהיה מלטף כמו פיג'מות הפלאנל הישנות שלה וכמו רוח הערב מהשדות, הקול המוכר והאהוב משתנה פתאום לבלי היכר. הקול הזה הוא קר, וקשה, ויבש כמו החצץ במגרש המשחקים.

"הקשבתי מספיק למנטרה ההיסטרית שלך, דוד. עכשיו תקשיב אתה לי. לוסי לא הייתה מטורפת. לא אכפת לי על איזה בליל של טינופת פרימיטיווית התחנכת, אבל אני לא אתן לך לדבר ככה על המשפחה שלי. לוסי סבלה מדיכאון. ועם כל מה שהיא עברה, לא פלא שהחיים האלה הפכו להיות גדולים עליה.”

הקול הזר שהיה של אמא רועד קצת. 'רק שלא תבכה...' היא לוחשת לתוך האוזן הוורדרדה והרכה של לארס. 'בבקשה, רק שלא תבכה שוב.'

לארס מקשיב לה בארשת רצינית ומתחפר עם ראשו הקטן בין ידיה, כאילו מהנהן בהסכמה לתפילתה החרישית. הוא זז בחוסר נוחות כשדמעה בודדת ונופלת על קדקודו הקטיפתי.

אבל אמא לא בוכה. הקול שלה רק נעשה קשה יותר, זר יותר, מפחיד יותר. “ובטח שלא אתן לך לדבר ככה על הילדה שלי. הילדה שלנו, דוד. היא ילדה רגישה, היא שונה מילדים אחרים. יהיה לה הרבה יותר קשה להסתדר בחיים מאשר לחתיכות הספחת המפונקות שהיא תגדל איתן. אם אתה לא מתכוון לתמוך בה, אל תתערב. לא ארשה לך להקשות עליה עוד יותר.”

היא מחבקת את לארס קצת יותר חזק. הוא פולט נהמת מחאה קטנה, אבל לא זז מחיקה. היא עוצמת את עיניה בכוח. מאחורי העפעפיים הסגורים היא רואה המוני כתמים של ארגמן. היא קוברת את פניה בפרוותו של לארס. 'הם רבים בגללי, לארס,' היא אומרת שוב ושוב, בקול צרוד וחנוק, 'אמא כועסת בגללי.'

"ואת, מה את חושבת לעצמך, עם כל הסיפורים שלך והמשחקים שלך, והמפלצות והמכשפות?... זה מה שיעשה אותה שפויה יותר? זו התמיכה שלך?!... להפחיד אותה עם סיפורים על מפלצות?!”

"להפחיד אותה? זה הצעקות שלך שמפחידות אותה, לא הסיפורים! הלחץ שלך! הפאניקה שאתה משדר...!”

היא מנסה לסתום את האוזניים. היא עייפה מפחד ומדמעות. החדר החשוך מתחיל להיטשטש. במעומעם, היא עוד שומעת אותם צועקים משהו על הדודה לוסי. ומשהו על הילדה שלה. היא עוד מספיקה לחשוב שאף פעם לא שמעה שהייתה לדודה לוסי ילדה. ואז היא רואה לרגע את התלתלים השחורים של לוסי. וזרים על גבי זרים של וורדים אדומים, מאות מהם, אלפי וורדים.

ואז הידיים המנומשות של אמא עוטפות אותה וקרני השמש חודרות דרך הוילון וכבר צריך לקום, לפני שהשוקו על שולחן המטבח יתקרר. באור השמש, הערב הקודם נראה כמו סיוט רחוק. כל מה שנשאר זה כמה כתמים מלוחים על לחייה וגי'מבו שמח ללקק אותם בלשונו החמה.

זה היה בבוקר. אבל עכשיו כבר כמעט צהריים והשמיים אפורים וכועסים. אמא, ג'ימבו ולארס לא איתה, והמשחק של הילדים כבר לא מוצא חן בעיניה בכלל. החיוכים שלהם מתרחבים לעוויתות זאביות מלאות שיניים קטנות. היא מדמיינת חוטמים אפורים קמוטים ועיניים זהובות מעל חולצות בית הספר הצבעוניות. הצווחות הילדותיות גוברות ועולות לקול שאגה. היא כבר לא יכולה להבחין במילים.

המעגל הולך ומצטמק סביבה, והעננים הכבדים סוגרים עליה מלמעלה. היא מכסה את פניה בידיה ומרגישה את האוויר בורח ממנה. היא מנסה לנשום יותר חזק, למלא את הריאות, אבל האוויר הזה כבד מדי, סמיך מדי. במקום להקל עליה הוא רק חונק אותה. כפות הידיים שלה כל כך קרות שהיא לא יכולה להזיז את האצבעות. רעמת השיער שלה רטובה מזיעה, ועגלי זיעה קטנים מבצבצים על מצחה ועל שפתה העליונה, עד שכל פניה מתכסים בתערובת מלוחה של דמעות, זיעה ונזלת.

היא רועדת, ומנסה לצעוק, אבל הגרון שלה יבש מדי והיא משתעלת ונחנקת, אבודה במערבולת הדמויות הקטנות. היא בולעת דמעות ואוויר דחוס, עד שהבטן שלה כואבת. הכל מסתחרר, והיא מרגישה שעוד שניה תיפול. והם ימשיכו להתקרב ולהתקרב עד שירמסו אותה. הם ירמסו אותה לתוך האדמה, ואמא לעולם לא תוכל למצוא אותה.

ואז הכל מתפרץ בגשם של אבני חצץ חדות. הן שורטות את פניה ואת ידיה, מסתבכות בשיערה, נתקעות בין קפלי הסוודר. היא מרגישה את השריטות בוערות על עורה, שומעת אבנים עוברות בשריקה ליד אוזניה, מאיימות לנקר את עיניה. היא קורסת על הקרקע, מגוננת על פניה ומייבבת בשקט.

היא נותרת באותה תנוחה גם כשהפעמון מצלצל וכל הילדים רצים פנימה. היא לא שמה לב שנשארה לבד עד שקולה המחוספס של המורה קורא בשמה ומול פניה צץ זוג רגליים כעורות בגרביונים חומים. זוג הרגליים אומר לה ללכת לשטוף פנים ולהיכנס לשיעור. בראשה עוד מהדהדות צעקות הילדים ושריקות האבנים.

היא שוטפת את פניה הלוהטות במים קרים מעל כיור המתכת של השירותים. היא שונאת את זוג העיניים האדומות והנפוחות במראה. והיא שונאת את הכיור המכוער. היא חושבת על דודה לוסי שנפצעה במקלחת. לוסי נפצעה קשה, ולא תחזור יותר. היא בקושי זוכרת את לוסי, אבל כשהיא חושבת עליה נעשה לה קר ועצוב בפנים.

בשיעור חשבון היא מכסה עמוד שלם בספר שלה בעיגולים אדומים ושחורים. היא צובעת ביסודיות כל עיגול ועיגול, ומדמיינת שלארס יושב על ברכיה השרוטות ומתחכך בבטנה הכואבת.

***

כשאמא שואלת על השריטות, היא אומרת שנפלה לשיחים בדרך הביתה. היא לא אוהבת לדבר על בית הספר עם אמא. היא מרגישה שזה רק יעציב את שתיהן. כל כך טוב להן ביחד בעולם הקטן שלהן, עם הספרים וג'ימבו ולארס. היא לא תיתן לרעש ולרוחות מבחוץ להיכנס לעולם החמים והיפה הזה.

אמא לא מתעקשת. היא אוספת אותה לחיבוק חזק ודומם והן עומדות כך, מחובקות, עד שחצר המשחקים הופכת לזיכרון רחוק, יבחוש קטן הנח בפאתי הכרתה הילדותית. זערורי כמו החרקים המעופפים שלארס מנסה לצוד בערב, כשאף אחד אחר לא רואה אחרי מה החתול הגדול רודף. רגע אחד מבטו הירוק מתמקד בנקודה אחת בחלל, אזניו זקורות וקצוות שפמו רוטטים, וברגע שאחריו הוא מזנק כאחוז תזזית, מנסה לתפוש פיסת אוויר בכפותיו. כעבור דקה הוא כבר חוזר למקומו על הספה ומתגלגל לגוש רך ורדום של פרווה אפורה.

"בואי,” מכריזה אמא פתאום. היא משחררת אותה, ומתרחקת מעט, כדי להביט בעיניה השחורות. ”בואי נלך לטייל בפארק. רוצי לנעול מגפיים, אני אלך להביא את הרצועה של ג'ימבו.”

השמיים בפארק מעוננים בדיוק כמו בחצר בית הספר, אבל אלה לא אותם שמיים. כאן הם גדולים, רחבים, רעננים. באוויר הצונן נישא ניחוח של גשם ושל דשא רטוב. ענפיהם הדקיקים של העצים מכוסים טיפות קטנטנות של קריסטל ובארוגות השחורות בשולי השביל משתרכים שיחים נמוכים של ורדים אדומים קטנטנים. נקודות האודם הבוהקות על רקע האדמה השחורה נצרבות בזיכרונה הילדותי בהבזקים של אושר.

כך היתה רוצה שהכל יישאר לנצח. הפרחים האדומים הקטנים, ריח הקרקע הדשנה, זנבו המתנפנף של ג'ימבו המרחרח חלזון בהמשך השביל. וידה הקטנה הלכודה בחוזקה ביד החמה של אמא. ראשה מסתחרר מאהבה לכל הסובב אותה, וליבה הקטן מאיים להתפקע מחדווה פראית.

"אמא,” היא נזכרת פתאום. “מה זה אומר להיות מאומצת?”

אמא קופאת לרגע במקומה. אבל כשהיא עונה, קולה נשאר שקט ורגוע.

"איפה שמעת את זה, חתלתולה?”

באוזניה מהדהד שוב הקול הצרוד של המזכירה, רחל. רחל מריחה תמיד מסיגריות וקפה ומשהו מתוק וחונק. והיא תמיד משחקת בעצבנות בפניני השרשרת שלה עם ציפורניה הארוכות הוורודות כשהיא מדברת. כשעברה ליד חדר המורים בדרך לשירותים היום, עצרה לרגע כששמעה את שמה. 'היא לא לגמרי בסדר בראש, לא כמו האחרים,' בוקעת הלחישה הצרודה של רחל מאחורי הדלת הפתוחה למחצה. מהתשובה של דליה, המורה לספורט, היא מצליחה לקלוט רק שברי משפטים. 'הייתה לבד איתה בבית... מצאו אותה באמבטיה... והילדה ישבה על השטיח...' הן אמרו משהו על דיכאונות, ועוד כמה מילים ארוכות שהיא לא הבינה. ושוב ושוב המילה המוזרה הזאת, “מאומצת.”

"לא זוכרת,” היא משקרת לאמא. היא משקרת בפעם השניה באותו יום, והיא לא אוהבת את זה. אבל היא אוהבת לדבר על בית הספר עוד פחות משהיא אוהבת לשקר.

"לאמץ מישהו,” מסבירה אמא, “זה לקחת מישהו שאין מי שידאג לו, ולטפל בו. זה אומר לדאוג לו ולאהוב אותו כמו שההורים שלו היו אוהבים אותו, כי עכשיו הוא שלך. זה אומר שעכשיו אתם משפחה, ואתה אחראי לו. כמו שאנחנו אימצנו את לארס ואת ג'ימבו. לא היה מי שידאג להם, ואנחנו נתנו להם בית. ועכשיו הם חלק מהמשפחה שלנו.”

"ובני אדם? אפשר לאמץ גם בני אדם?”

"לפעמים, כשלילד או לילדה אין אמא ואבא שיטפלו בהם, הורים אחרים יכולים לאמץ אותם. ואז ההורים האלה הופכים למשפחה שלהם, ולילד או לילדה יש בית ואמא שאוהבת אותם.”

"זה אומר שהאמא החדשה היא אמא חורגת?”

"לא,” פוסקת אמא במרץ, כמעט בחדות. "אין דבר כזה אמא חורגת. או שאת אמא אמיתית, או שאת לא אמא. וכל אמא שאוהבת את הילד שלה כמו שאני אוהבת אותך, תמיד תהיה האמא שלו, וזה לא משנה איך הוא הגיע אליה.”

היא חושבת על המילים האלה בערב, במטבח החמים. אמא בישלה אורז לבן אוורירי כמו עננים והכינה את הסלט החביב עליה, עם כרוב, גזר והרבה מיונז. היא לועסת את הסלט שלה, החמים מהאורז, וחושבת שנראה שהיום הזה לא היה נורא כל כך אחרי ככלות הכל.

***

למחרת בבית הספר היא לא יוצאת לחצר בהפסקה. היא מנצלת את השקט של הכיתה הריקה כדי להתחיל לקרוא את הספר החדש שלקחה מהסיפרייה אתמול. ספר מסדרת השביעיה הסודית שעדיין לא קראה- נכס שלא יסולא בפז. הוא הסתתר בחלקו האחורי של המדף. לולא חפרה בנחישות בין כל הספרים בן מדפים א ו-ג', למורת רוחה של הספרנית, הייתה נאלצת לחזור הביתה עם ספר מטופש של מסיבת פיג'מות שהמורה ניסתה לדחוף לה ('סמדר שיר נפלאה לילדות קטנות,' התעקשה המורה). גב הספר היה חסר והודבק בנייר דבק חום, אבל שאר הכריכה לא נפגעה והעמודים היקרים שבפנים נותרו שלמים.

אמא הכינה לה סנדוויץ' עם פסטרמה וחרדל, כמו שהיא אוהבת, והיא יושבת על השטיח, שלובת רגליים ורוויית עונג, גומעת בשקיקה ממעשיות הדודה אניד ולועסת לחם לבן עם פסטרמה.

היא כל כך מרוכזת בספר, שהיא לא שמה לב שהיא לא לבד עד שקול צייצני מעליה זועק בבעתה מעושה:

"איכס! מה זה הסירחון הזה! מה, את אוכלת נקניק? דוחה!”

היא קופצת בהפתעה, אבל כשהיא רואה את המגפיים הוורודות של נעמי מול פניה, היא חוזרת לספר. היא מנסה להמשיך לקרוא, כאילו כלום לא קרה. המורה תמיד אומרת שאם נתעלם ממי שמציק לנו, הם יפסיקו. הכי חשוב, מסבירה המורה, לא להחזיר.

"מה, את חירשת?! כלבה מסריחה!”

היא נועצת את מבטה בעקשנות בין דפי הספר, אבל היא כבר לא מצליחה להתרכז במילים. גם התיאבון שלה נעלם כלא היה. היא עוטפת את הסנדוויץ' בזהירות בשקית הפלסטיק, כדי לסיים אותו מאוחר יותר.

"כלבה פסיכית חירשת!” צועקת נעמי. “תעני כשמדברים איתך, חתיכת זבל!”

לפני שהיא מספיקה להבין מה קורה, הסנדוויץ' נבעט מידה בהינף מגף וורודה. הוא נרמס מיד תחת רגליה של נעמי. צמותיה הזהובות מתנפנפות בזעם, בעוד סוליות מגפיה הופכות את הלחם והפסטרמה לעיסה דוחה.

היא מתרוממת בבהלה, אבל נעמי כבר סיימה לטפל בסנדוויץ', ועכשיו פנויה לעבור לבעליו. היא דוחפת אותה חזרה על השטיח, והספר נופל מידה. נעמי בועטת בספר, והוא עף אל פינת הכיתה.

"מה את עושה?!” היא צועקת על נעמי, צווחה דקה של כעס וייאוש, שמהדהדת בין קירות הכיתה הריקה.

"מה שמגיע לך, מכשפה פסיכית דוחה!”

תוך שבריר שניה נעמי כבר אוחזת בספר, ומשליכה אותו לעבר הקיר הנגדי.

"תעזבי את הספר! תעזבי את הספר!”

היא קמה ורצה לעבר נעמי. עד שהיא מגיעה אליה הצלצול כבר שואג והילדים מתחילים להיכנס לכיתה. אדם מרים את הספר הפתוח המוטל ליד הקיר, ומיד מקבל סימן מנעמי למסור אותו חזרה אליה. היא לא צריכה לבקש פעמיים. עד שהמורה מגיעה, הספר כבר מוטל מרוט וחבוט בתוך הפח, ודמות שפופה עם רעמת שיער כהה ופרועה רוכנת מעליו, מסירה בעדינות קליפות בננה ומנגבת דמעות באגרוף קטן ומטונף.

"חכי, בסוף היום...” לוחשת נעמי באזנה בארסיות בדרכה חזרה למקומה.

היא קצת פוחדת מסוף היום, אבל הבית החמים מפתה הרבה יותר משנעמי מפחידה אותה. היא שמחה לארוז את המחברות שלה ואת הקלמר הסגול הפרחוני בחזרה בתיק בית הספר. היא כמעט רצה החוצה מהכיתה, גמדון פרוע ורציני בין כל הילדים המחייכים.

כשהיא מגיעה למדרגות, התיק שלה נמשך לפתע לאחור, והיא נוחתת עליו כשגרליה מתנופפות באוויר. פרצופה הצוהל של נעמי מופיע מעליה.

"היי, פסיכית. חשבת ששכחתי?!”

היא מנסה להתרומם, אבל התיק שלה כבד מדי.

"שמעתי שגם אמא שלך הייתה מטורפת. שמעתי שהיא התאבדה כשהיא ראתה את הפרצוף המכוער שלך. את זוכרת את זה, פסיכית? גם את תתאבדי כשתגדלי? תעשי טובה לכולנו, הא?”

היא לא יודעת אך זה קורה, אבל הרגל שלה מתרוממת פתאום בכוח, ונוחתת בדיוק בתוך בטנה של נעמי. עד שהיא מצליחה לקום, נעמי כבר נעלמת במורד המדרגות. היא רצה אל ראש המדרגות, ורואה דמות דוממת במגפיים וורודות שוכבת שם למטה, באמצע מעגל של ילדים מבועתים. הרצפה בין הצמות הזהובות מתחילה להיצבע באדום. שלולית הצבע הולכת ומתרחבת.

היא לא חושבת על הצעד הבא. היא פשוט רצה במורד המדרגות. הילדים מתרחקים ממנה בצווחות. היא מחליקה על שלולית הדם, כמעט מועדת, אך נשארת על רגליה. היא ממשיכה לרוץ, בעוד ההמולה מאחוריה מאיימת לבלוע אותה.

"רוצחת!” צועק מישהו מאחוריה.

היא רצה בין מטחי הגשם, רצה כפי שלא רצה מעולם בחייה הקצרים. כואב לה בצד וגרונה ניחר מבכי והתנשפויות, אבל היא לא יכולה להאט. היא רצה בכוונה דרך שלוליות. אולי המים העכורים ישטפו את הדם מנעליה. היא בקושי שמה לב שגרביה ספוגות מי גשם.

כמה צעדים לפני הבית היא מועדת. היא נוחתת הישר אל תוך שלולית בוץ גדולה, מתיזה סביבה סילוני מים שחורים. אין לה כוח לקום, והיא נשארת לשבת בתוך הבוץ, פניה חפונות בין כפות ידיה המלוכלכות. היא לא יודעת כמה זמן היא עוד יושבת שם ומייבבת כמו חיה פצועה. המים חודרים למכנסי הטרנינג שלה ומרטיבים את התחתונים, אבל לא אכפת לה. היא הרגה אותה. היא הרגה את נעמי. נראה שהיא מכשפה אחרי הכל.

קול מוכר שולף אותה ממעמקי מחשבותיה העמומות. זוג ידיים עדינות וחזקות מרים אותה ותופס אותה בכוח, מאמץ אותה אל חזה עטוי סודר רך. “קטנה שלי! ילדה יקרה שלי! ששש... די, די חתלתולה, אמא כאן...”

היא מנסה להסביר לאמא מה עשתה, מנסה להסביר שהיא לא ראויה לחמלה. היא לא הילדה הקטנה שלה יותר, לא אחרי מה שעשתה. אבל כל מה שהיא מצליחה למלמל בין ההתייפחויות זה "אני... אני... אני מכשפה, אמא... אני מכשפה...”

"חתלתולה קטנה שלי,” משיבה אמא ברוגע, מלטפת את שיערה הרטוב ומנשקת את פניה שטופות הבוץ והדמעות. “הכל בסדר, ילדה יקרה שלי. את לא ידעת שגם מכשפות יודעות לבכות?”

כמה מעלות טובות לפפרל

נראה שהצלחנו (עד כמה שאפשר, ולא בלי עזרת שעון מעורר) להתגבר על הג'טלג. אז, כמו שהבטחתי אתמול, אתחיל לחשוף בהדרגה את מעללי מלפני הנסיעה. בתור התחלה, הנה כמה דברים שמנעו ממני כתיבה בבלוג לזמן מה:

כולם מעשה ידי, כמובן.