איפה? פאב בית של מבשלת פורטרהאוס, דבלין.
מה? Porterhouse Dingle Dark Star
אבל מה זה? זה התחיל בתור אייל מחוזק ויושן בחביות ויסקי לכדי אלוהות נוזלית בבקבוק.
כמה? 12% אלכוהול
וכמה באמת? 12 מתוך 10
ספרי לנו עוד, ביץ׳: אנשי רייטביר המליצו לי על הפאב הזה בחום, והאלכוהוליסט הבכיר מבין חברי המליץ בחום על ההמלצות של רייטביר. מפת הפאבים שהכין בזכות האתר הפכה את הטיול שלו לבירה לכזו הצלחה שהכבד שלו פרש לפנסיה מוקדמת עם 150% נכות מביטוח לאומי. על כן, עשיתי כדוגמתו וטרם שמנו פעמינו אל ארץ התלתן והלפרקון, סימנתי כמה עשרות פאבים שהרייטביריסטים התחייבו על איכותם. בסטנדרטים של דבלין, אגב, כמה עשרות זו טיפה במבשלה ותו לא.
העזר כנגדי החליט, כהרגלו, לחלוק על דעתי ולשים אותי ואת מפת הפאבים שלי ללעג ולקלס בכיכר הפיד משמע הייתי אחרונת הנואפות. ובכן, בא הנבל לקלל ונמצא מברך.
חברה משותפת ממוצא אירי מיהרה להגיב ולשבח את מבשלת פורטרהאוס. ספציפית, את האויסטר סטאוט שלהם. כאן פרץ ריב הדיוטות סוער ביני לבין הבעל, באשר לנוכחותן של צדפות בסטאוט. מפה לשם התערב הגוג-אל ויישב את ההדורים. הסטאוט אכן מכיל מיץ צדפות. גמרתי אומר לטעום מן המשקה, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעבור במורד הושט שלי.
הניסיון הראשון להיכנס אל הפאב המדובר נכשל כשלון חרוץ. באנו עם קבוצה גדולה ביום שישי בערב. זמן המתנה משוער- בין שלושים וחמש דקות ללכו חפשו. הלכנו לחפש.
בינתיים החברים חזרו לארץ ובעלי נתקף צינון משתק.
״לכי לפאב הזה שרצית,״ הוא ציווה עלי ממיטת חוליו. ״אין סיבה שתסבלי איתי.״
דאגתי לאישי הטוב לאספקה שנתית של קלינקס, וידאתי שיש לו מה לאכול, הפעלתי כמה פעמים ברצף את צמד התקליטים השרוטים ״אתה בטוח?״ ו-״תסמס ברגע שתצטרך כל דבר שהוא״ ושמתי פעמי אל הפאב. אישה צייתנית אנוכי, וחפצו של בעלי החולה הריהו ציווי יהרג ואל יעבור.
על אף גודלו העצום ואופיו המיינסטרימי, פאב הפורטרהאוס ברובע טמפל בר נותן תחושה שכונתית חמימה ומחבקת. הרבה עץ בעיצוב, קלסיקות רוק ברקע ומבטא אירי מלוא האוזן. אפילו במוד שעות העומס שלו, ובליווי עדר הצאן הקטן והתובעני שלי, הוא היה אחד המקומות האטרקטיביים ביותר עבורי בכל העיר. תיקח הבאנשי את טריניטי קולג׳ ובית המרקחת בו קנה ליאו בלום סבון לימוני.
כעת העומס בינוני, אני חופשיה מכבלי חברי, רשאית לשבת לבדי על הבר. ליבי קל עלי וחיוך אימבצילי מרחף על שפתי עוד בטרם נגעו בשפתי הגביע.
אלמלא באתי חדורת מטרה ורוח שליחות, מבחר הבירות עשוי היה לבלבל אותי. אבל דבקות במטרה הוא שמי האמצעי. אני מאתרת מיד את האויסטר סטאוט ו… מה זה הדבר הזה, למה יש בו 11% אלכוהול ולמה הוא לא בפה שלי עכשיו? אייל בשם דארק סטאר. אותה מבשלה. עקרונית, קרוב מספיק לדבר לשמו התכנסנו. את הסטאוט תמיד אפשר להשאיר לדרינק שני. אין לי בייביסיטר לרוץ לשחרר.
למודאגים שביניכם, כבדרך אגב, טעמתי באותו ערב גם את האויסטר. שום דבר מיוחד. סתם הסטאוט הטוב ביותר שיצא לי לטעום. מתייחד בעיקר בהיותו לא מר, ולא גינס.
אחרי התבדחות קצרה של הברמן בדבר צירוף המקרים שבו הוא מוכן לקחת את הזמנתי בדיוק ברגע שאני מוכנה לבירה שלי, הוא מקשיב, שולח מבט חשאי מהיר לצדדים, ומתכופף לעברי.
״אני לא אומר שהדארק סטאר לא טוב כמו שהוא,״ עוד מבט מסביב וחצי טון מטה. ״אבל הוא לא טוב כמו שהוא. יש לנו את אותו האייל בדיוק, אחרי יישון בחביות וויסקי. עולם אחר לגמרי. את לא תתחרטי.״
כשאירי אמיתי אומר לי שלא אתחרט, אני מאמינה לו. במבטא כזה לא משקרים.
הבחור לא שיקר. ובכל זאת התחרטתי. שלושים ואחת שנים בלי לדעת שכזה טעם קיים- אם זו לא סיבה להתחרט, ספרו לי מה כן.
החמימות של הוויסקי משתלבת עם מתקתקות של אייל חורפי מחוזק לכדי טעם שכולו אח מבוערת, שמיכת טלאים ישנה ואהובה, רעשי סופה בחוץ וריח ספרים עתיקים. אני יושבת עם מבט מזוגג, בוהה בקורות התקרה ונותנת ללגימה הראשונה להציף אותי בשלווה שלא ידעתי מימי ינקותי.
אחת הבעיות שלי עם בירה, מעבר לפליטת הגסויות, הצחוק הפרוע והריצות התכופות לשירותים במהלך כל סשן שתיה, היא הנטיה שלי לשתות מהר מדי. והרי עוד פלא של הנקטר המדובר: אי אפשר לשתות את זה מהר. זה פשוט עשיר מדי, הצפה סינסתטית מאסיבית. אם היה דבר כזה ״טעם סמיך,״ בלא כל קשר למרקם או צפיפות, היה זה בהחלט אחד הגוונים בבירה הזאת.
עם כל לגימה נפתחים עוד תתי טעמים- העץ של החביות, מעט עישון, פירותיות של איילים בלגיים, צריבה קטנה מאחוזי האלכוהול הגבוהים, רמיזות תבלין של עוגיות חג מולד.
ברקע מתנגן Nothing Else Matters. אחד הפחות טובים של מטאליקה, ובין הראשונים שאהבתי. וכל מה שאני שומעת זו ילדות. ושעות בדידות מול משחקים צבעוניים סתמיים על המסך עם פלייליסט של חמישה שירים ואלפי חלומות מחוצ'קנים והמון יום אחד, כשאתבגר, ואברח מהבית הזה והעיר הזאת…
ופתאום אני מבינה מה זה לבד מבחירה. כמה זה שונה להלבד של אז. וכמה טוב יכול להיות הלבד הזה. בעיקר עם טוויטר פתוח בנייד לידי.
מה? Porterhouse Dingle Dark Star
אבל מה זה? זה התחיל בתור אייל מחוזק ויושן בחביות ויסקי לכדי אלוהות נוזלית בבקבוק.
כמה? 12% אלכוהול
וכמה באמת? 12 מתוך 10
ספרי לנו עוד, ביץ׳: אנשי רייטביר המליצו לי על הפאב הזה בחום, והאלכוהוליסט הבכיר מבין חברי המליץ בחום על ההמלצות של רייטביר. מפת הפאבים שהכין בזכות האתר הפכה את הטיול שלו לבירה לכזו הצלחה שהכבד שלו פרש לפנסיה מוקדמת עם 150% נכות מביטוח לאומי. על כן, עשיתי כדוגמתו וטרם שמנו פעמינו אל ארץ התלתן והלפרקון, סימנתי כמה עשרות פאבים שהרייטביריסטים התחייבו על איכותם. בסטנדרטים של דבלין, אגב, כמה עשרות זו טיפה במבשלה ותו לא.
העזר כנגדי החליט, כהרגלו, לחלוק על דעתי ולשים אותי ואת מפת הפאבים שלי ללעג ולקלס בכיכר הפיד משמע הייתי אחרונת הנואפות. ובכן, בא הנבל לקלל ונמצא מברך.
חברה משותפת ממוצא אירי מיהרה להגיב ולשבח את מבשלת פורטרהאוס. ספציפית, את האויסטר סטאוט שלהם. כאן פרץ ריב הדיוטות סוער ביני לבין הבעל, באשר לנוכחותן של צדפות בסטאוט. מפה לשם התערב הגוג-אל ויישב את ההדורים. הסטאוט אכן מכיל מיץ צדפות. גמרתי אומר לטעום מן המשקה, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעבור במורד הושט שלי.
הניסיון הראשון להיכנס אל הפאב המדובר נכשל כשלון חרוץ. באנו עם קבוצה גדולה ביום שישי בערב. זמן המתנה משוער- בין שלושים וחמש דקות ללכו חפשו. הלכנו לחפש.
בינתיים החברים חזרו לארץ ובעלי נתקף צינון משתק.
״לכי לפאב הזה שרצית,״ הוא ציווה עלי ממיטת חוליו. ״אין סיבה שתסבלי איתי.״
דאגתי לאישי הטוב לאספקה שנתית של קלינקס, וידאתי שיש לו מה לאכול, הפעלתי כמה פעמים ברצף את צמד התקליטים השרוטים ״אתה בטוח?״ ו-״תסמס ברגע שתצטרך כל דבר שהוא״ ושמתי פעמי אל הפאב. אישה צייתנית אנוכי, וחפצו של בעלי החולה הריהו ציווי יהרג ואל יעבור.
על אף גודלו העצום ואופיו המיינסטרימי, פאב הפורטרהאוס ברובע טמפל בר נותן תחושה שכונתית חמימה ומחבקת. הרבה עץ בעיצוב, קלסיקות רוק ברקע ומבטא אירי מלוא האוזן. אפילו במוד שעות העומס שלו, ובליווי עדר הצאן הקטן והתובעני שלי, הוא היה אחד המקומות האטרקטיביים ביותר עבורי בכל העיר. תיקח הבאנשי את טריניטי קולג׳ ובית המרקחת בו קנה ליאו בלום סבון לימוני.
כעת העומס בינוני, אני חופשיה מכבלי חברי, רשאית לשבת לבדי על הבר. ליבי קל עלי וחיוך אימבצילי מרחף על שפתי עוד בטרם נגעו בשפתי הגביע.
אלמלא באתי חדורת מטרה ורוח שליחות, מבחר הבירות עשוי היה לבלבל אותי. אבל דבקות במטרה הוא שמי האמצעי. אני מאתרת מיד את האויסטר סטאוט ו… מה זה הדבר הזה, למה יש בו 11% אלכוהול ולמה הוא לא בפה שלי עכשיו? אייל בשם דארק סטאר. אותה מבשלה. עקרונית, קרוב מספיק לדבר לשמו התכנסנו. את הסטאוט תמיד אפשר להשאיר לדרינק שני. אין לי בייביסיטר לרוץ לשחרר.
למודאגים שביניכם, כבדרך אגב, טעמתי באותו ערב גם את האויסטר. שום דבר מיוחד. סתם הסטאוט הטוב ביותר שיצא לי לטעום. מתייחד בעיקר בהיותו לא מר, ולא גינס.
אחרי התבדחות קצרה של הברמן בדבר צירוף המקרים שבו הוא מוכן לקחת את הזמנתי בדיוק ברגע שאני מוכנה לבירה שלי, הוא מקשיב, שולח מבט חשאי מהיר לצדדים, ומתכופף לעברי.
״אני לא אומר שהדארק סטאר לא טוב כמו שהוא,״ עוד מבט מסביב וחצי טון מטה. ״אבל הוא לא טוב כמו שהוא. יש לנו את אותו האייל בדיוק, אחרי יישון בחביות וויסקי. עולם אחר לגמרי. את לא תתחרטי.״
כשאירי אמיתי אומר לי שלא אתחרט, אני מאמינה לו. במבטא כזה לא משקרים.
הבחור לא שיקר. ובכל זאת התחרטתי. שלושים ואחת שנים בלי לדעת שכזה טעם קיים- אם זו לא סיבה להתחרט, ספרו לי מה כן.
החמימות של הוויסקי משתלבת עם מתקתקות של אייל חורפי מחוזק לכדי טעם שכולו אח מבוערת, שמיכת טלאים ישנה ואהובה, רעשי סופה בחוץ וריח ספרים עתיקים. אני יושבת עם מבט מזוגג, בוהה בקורות התקרה ונותנת ללגימה הראשונה להציף אותי בשלווה שלא ידעתי מימי ינקותי.
אחת הבעיות שלי עם בירה, מעבר לפליטת הגסויות, הצחוק הפרוע והריצות התכופות לשירותים במהלך כל סשן שתיה, היא הנטיה שלי לשתות מהר מדי. והרי עוד פלא של הנקטר המדובר: אי אפשר לשתות את זה מהר. זה פשוט עשיר מדי, הצפה סינסתטית מאסיבית. אם היה דבר כזה ״טעם סמיך,״ בלא כל קשר למרקם או צפיפות, היה זה בהחלט אחד הגוונים בבירה הזאת.
עם כל לגימה נפתחים עוד תתי טעמים- העץ של החביות, מעט עישון, פירותיות של איילים בלגיים, צריבה קטנה מאחוזי האלכוהול הגבוהים, רמיזות תבלין של עוגיות חג מולד.
ברקע מתנגן Nothing Else Matters. אחד הפחות טובים של מטאליקה, ובין הראשונים שאהבתי. וכל מה שאני שומעת זו ילדות. ושעות בדידות מול משחקים צבעוניים סתמיים על המסך עם פלייליסט של חמישה שירים ואלפי חלומות מחוצ'קנים והמון יום אחד, כשאתבגר, ואברח מהבית הזה והעיר הזאת…
ופתאום אני מבינה מה זה לבד מבחירה. כמה זה שונה להלבד של אז. וכמה טוב יכול להיות הלבד הזה. בעיקר עם טוויטר פתוח בנייד לידי.
